אור זרוע/שחיטה/שסז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור זרוע שחיטה שסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השוחט צריך לברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אקבו"צ על השחיטה: בירושלמי השוחט צריך לברך [אקב"ו] על השחיטה ואח"כ שוחט ואמר בתר הכי בסמוך שחיטה מאימתי מברך עליה ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן ר' יוסי בר נהוראי אמר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטתה מעתה משיבקר את הסימנים חזקת בני מעים כשר (ר' בא בשם רבנן) תני שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשרים (שחזקת מעים כשר) וחש לומר שמא ניקבו [ר' בא בשם רבנן דתמן] בני מעים היא מתניתא דר' יהודה בן פזי דאמר בחזקת כושר הן. והלכה כר' יוחנן להקדים ברכה לשחיטה. מידו אם לא ברך קודם שחיטה יוצא י"ח שכל מצוה שלא ברך עובר לעשייתן מברך לאחר עשייתן כדפי' בברכות: והאלם והערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינם יכולין לברך כדתנן פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. ואמרי' עלה בירושלמי יש מהם מפני הברכה ויש מהן שאינן יכולים לתרום מן המובחר האלם והערום ובעל קרי מפני הברכה. הסומא [והשוטה] והשכור שאינם יכולים לתרום מן המובחר. ואמר התם בסמוך אבא בר אבין אמר חד חסיד שאל לאליהו ז"ל ערום מהו שיקרא ק"ש. א"ל לא יראה בך ערות דבר ערות דיבור. ותני ר' חזקי' בין לקרות בין לברך. הלכך אלם וערום הואיל שאינם יכולים לברך אינם שוחטים. כי היכי דאינם תורמים בעבור כך. אבל בעל קרי שוחט ותורם דקי"ל שיכול לברך. והא מעשים בכל יום שמברך מאה ברכות דהלכה כר"י בן בתירא כדפי' בברכות. ואמר פ' עד כמה בבכורות אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה וע"כ מברכת להפריש חלה כדא' פ' הרואה בירושלמי המפריש (חלה) לעצמו אומר להפריש חלה. המפריש חלה לאחר אומר להפריש (חלה) לשמו מאימתי מברך משעה שמפריש. דהא ליכא למימר שקוצה חלתה ואחר מברך על גבה דא"כ אלם ג"כ יתרום ואחר יברך על גביו. אבל היכא ששנים שוחטים אחר מברך על שניהם כדתניא בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצות אחד מברך לכולם. מיהו איני יודע אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטים הואיל ואלם עצמו אינו ראוי לברך. והשכור שוחט ומברך אע"פ ששתה רביעית. דוקא לתפלה לא חזי משום הקריבהו נא לפחתך דתניא פ' הדר בעירובין השכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד ממיתין אותו. מלקות מלקין אותו. כללו של דבר ה"ה כפקח לכל דבריו. אלא שפטור מן התפלה וא"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. ולענין שחיטה נמי כשלא הגיע לשכרותו של לוט שוחט ומברך כדאמר בירושלמי פ"ק דתרומות ר' זעירא [בעי] קומוי ר' יוסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם. והאשה והעבד שוחטים לכתחלה כדתנן פרק כל הפסולין בזבחים ומייתי לה רפ"ק דמכילתין כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים. הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו. שנינו פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. וקשה דפרש"י זצ"ל בגמ' בדברי רבינא אהא דמסיק חוץ מחש"ו דאפי' בדיעבד ויודע הלכו' שחיטה. ותימה הואיל וחרש זה אינו שומע ואינו מדבר היכי גמר הלכות שחיטה. ויש מפרשי' בפקח ומדבר ואח"כ נתחרש ונתאלם א"נ י"מ שלמד הלכות שחיטה ברמיזה. וק"ל דתנן פ' כל היד החרשת השוטה והסומא וכל מי שנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה. ופריך בגמ' חרשת תבדוק איהי לנפשה דתניא רבי אומר חרשת אחת היתה בשכונתנו לא דיה שבדקה עצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה. התם במדברת ואינה שומעת הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת כדתנן חרש שאמרו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. ואי איתא ה"ל לתרוצי הא והא בשאינה שומעת ואינה מדברת ומשכחת לה כגון שלמדה ברמיזה. אע"כ אית לן למימר חרש שדברו בו חכמים היינו שמעולם לא שמע ולא דבר א"נ שמע ודבר ואינו מועיל לו עתה מה שאז למד והדרא קושיין לדוכתא דהיכי גמר הלכות שחיטה. ויש לפרש הא דמסיק בגמ' שמא ישהו וכולי דמשמע אע"ג דידעי הלכות שחיטה היינו משום שוטה וקטן נקט דאי טעמא. א"נ נראה בעיני דחרש דמתני' מדבר ואינו שומע. דלא קיי"ל בכללי דרבי דאמ' בירושל' פ"ק דתרומות ובירו' פרק (החולץ) [מצות חליצה] ובירושל' פ"ק דחגיג' חברייא בשם ר' לעזר למען ישמעון [ולמען ילמדון] עד כדון [במדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר ר' אילא בשם ר' לעזר] למען ילמדון ולמען ילמדון א"ר יונה ההיא אמרת לית כללי [דרבי כללי] דתנינן תמן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש ותנינן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה וא"ר יוחנן לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינן חרש שדברו בו חכמים בכ״מ שאינו שומע ואינו מדבר הדא מסייע לר' יונה דאמר לית כללי דרבי כללי. וקשה לי עלה מפ"ק דחגיגה דתנן הכל חייבים בראי' חוץ מחש"ו מה שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו אף חרש דלאו בני דעה נינהו קמ"ל כדתנן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. מיהו ההיא דלאו דסמכא היא דתנן פ' הקורא את המגילה דכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו. והתם על כרחין בחרש מדבר דאי לאו למה הוצרך למעטו דאין נראה לומר דאגב שוטה וקטן נקט לי' לחרש. והא ליכא למימר הר' לא איירי אלא במקום שאין להוכיח מן המשנה. דא״כ מאי סייעתא מייתי לה פ"ק דחגיגה וההיא דחגיגה ודמגילה קשיין אהדדי טפי. וההיא דכל היד דמסיק קמ"ל כדתנן חרש שדברו חכמים כו' התם מדר' לר' מייתי ראיה: חוץ מחרש שוטה וקטן בפ"ק דחגיגה ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו. אתמר רב הונא אמר עד שיהיו כולם בבת אחת. ור' יוחנן אמר אפי' באחת מהן והלכה כר' יוהנן. והוא דקא עביד דרך שטות. וקיי"ל פ״ק דביצה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוהנן. כלפי' דרב הונא תלמידי' דרב לב"ש: חוץ מחרש שוטה וקטן. בקטן המומחה ואינו מוחזק עסקי' דאפי' בדיעבד שחיטתו אסור. ואם אחרים ראו אותו ששחט כהוגן שחיטתו כשירה. ולכתחלה אפי' עומד על גביו לא ישחוט כדקאמר בגמר' בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו וא"ל אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי לא. פי' דאע"ג דגמרי הלכות שחיטה מפני דמועדין הן תמיד לקלקל. וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי. ואם שחטו מבעי' לי'. ה"פ אילימא אחרש שוטה וקטן דוקא קאי ואם שחטו מבעי לי'. אלא אשאין מומחין. פי' אשאין מומחין נמי קאי בבודקין אותו סגי כו'. ותנן פ' כיסוי הדם חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן (שחיטתן כשירה) [חייב לכסות] ופי' בשאילתות דרב אחאי פ' אחרי מות חש״ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות. וא״ל אע"ג דמוחזקין דשחטו שפיר פטורין מלכסו' כדתנן חש"ו ששחטו ואחרי' רואין אותן חייבי' לכסות. בינו לבין עצמו פלוגתא דר"מ ורבנן ושלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כדר' מאיר ע"כ. ועוד כתב בפ' בהעלתך חש״ו אע"ג דגמרין הלכות שחיטה ומוחזקין דשחטי שפיר לא סמכי' עלייהו ולא אכלינן משחיטתן ואם אחרים רואים אותן שחיטתן כשירה עכ"ל. ותניא בתוספתא פ"ק יודע לשחוט שחיטתו כשירה. משמע דוקא דיעבד. וס"פ לולב הגזול מייתי ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ופי' רש"י התם אפי' אינו יודע הלכות שחיטה אלא שיודע לאמן את ידיו. ונראה בעיני דההיא בדיעבד הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ואע"ג דיודע לאמן את ידיו אסור לכתחלה אפילו בעומד על גביו דהכי משמע לשון תוספתא דתני שחיטתו כשירה דהיינו דיעבד הלכך מומחה ואינו מוחזק שחיטתו כשרה בדיעבד וכגון שאחרים רואים אותן. וה"ה למוחזק ואינו מומחה: וקטן מומחה ומוחזק בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה ובעומד ע"ג שוחט לכתחלה שאע"פ שהוא מוחזק ומומחה ויודע לאמן את ידיו צריך שיעמוד גדול על גביו אע"ג דההיא דרבינא מיירי בקטן מומחה ואינו מוחזק וההיא דלולב הגזול מיירי במוחזק ואינו מומחה כדפי' רש"י זצ"ל דאיכא למימר בהנהו הוא דבעי רבינא שיהא גדול עומד על גביו אבל קטן מומחה ומוחזק ויודע לאמן את ידיו אימא לא ליבעי גדול עומד ע"ג. אפ"ה אשכחן דלא האמינו חכמים לקטן כ"א בדרבנן כדתנן פ' האשה שנתארמלה ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא כו' ומוקי לה בגמרא לכלהו דרבנן. ואמר פ"ק דפסחים בעו מיני' מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' עד אמר רב נחמן בר יצחק תנינא הכל נאמנין להעיד על ביעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים קטנים כו' לעולם דחזקתו בדוק והבא במאי עסקינן במוחזק לן דלא בדוק ודקאמרי הני בדיקנא מהו דתימא לא להימנוהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הימנוהו רבנן בדרבנן. וכן ההיא דפ' בכל מערבין גבי השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. הא דנאמנין גבי בדיקה אפי' בקטנותן משום דבידם לבדוק וההיא דאלו נערות אין בידם הלכך דווקא בגדלותן. ורבינו שמואל בן חפני הכהן זצ"ל כתב שאם נכנס לשנת י"ג ולא השלימה ושחט בודקין אותו לאחר שחיטה אם יודע הלכות שחיטה כשירה. והיינו דאחרים רואין אותו שהרי בקי בהלכות שחיטה להשיב וכתב מורי רבינו אליעזר ב"ר יואל זצ"ל דלא יתכנו דבריו דהא אמר אמלתי' דרבינא ואם שחט בודקין אותו כו' חוץ מחש"ו כו'. משמע דלא מהניא בהו בדיקה ואין בידי לחלק בין קטן לקטן עכ"ל. וק"ל גדול ששחט האיך נאמין לו הא אמר דפ"ק דגיטין היכא דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן. ואע"ג דאמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ה"מ כשנמצאת בהמה שחוטה כהוגן אלא שאין ידוע אם מומחה שחטה אם לאו אמרו רבנן זיל בתר רובא ורוב מצוין אצל שחיטה מומחים הן. אבל במקום שנתנו לו בשר לאכול ולא פרע בית השחיטה האיך מאמין לו הא קיי"ל כרב הונא דאמר לקמן בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וכאן לא נודע לנו ששחטה. ואימור הרגה בקופיץ. ובשלמא היכא שבעצמו אוכל. איכא למימר לא נחשד לאכול נבילות. אלא כשאין עצמו אוכל האיך יאמין לו. וא"ת משום דלא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. ומסתמא אי לאו דשחטה שפיר לא הוה ספי לי' מיני' א"כ תקש' ההי' דפרק האשה רבה דמסיק מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות האי טבל ה"ד אי דידי' משום דבידו לתקנו מאי קסבר אי קסבר [תורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר] צריך דעת בעלים ואמר ידענא בי' דמתקן היא גופא מנ"ל. אי אמר ידענא בי' דמתקן מהימן. הל"ל דמהימן משום חזקה דלא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול: תניא בתוספתא דמכילתין פ"ק שחיטת דקוף ה"ז פסולה. שנא' וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאלי'. ישראל ששחט ומרק העכו"ם שחיטה על ידו שחיטתו פסולה. שחט בה שנים או רוב שחיטתה כשירה. שחט בה דבר שאינו עושה אותה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה. ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד מלמטה ואחד מלמעלה שחיטה כשירה. נראה בעיני דהא דקתני שחט בה דבר שאין עושה אותה טריפה וישראל בא וגמר מותרת באכילה. היינו דוקא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. רפ"ב אמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמר רבה הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל פסולה שהרי עשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם. ופרש"י אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת נכרי מיהו שחיטת ישראל נמי לא הוה והוה לה בקוץ בעלמא ומטרפה לה. מעשה טריפה. מעשה שהוא כדי וכשיעור לטרפה בו נעשה ביד עכו"ם עכ"ל. משמע אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפי' בפחות מכדי טריפה אם שחט בה פסולה. שאל"כ מאי אפילו. מעתה נראה בעיני היכא דשחט עכו"ם דבר שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה דלרב אחא ברי' דרב איקא אסורה באכילה דתנן פ' העור והרוטב האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הבשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמי' דברי ר' מאיר ור"ש אומר לא הוכשרו ואמר רב אחא בריה דרב איקא בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי מר סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והאי דם שחיטה הוא. ומדסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף ודאי דם מכה הוא ואמר פ' מי שהוציאוהו בעירובין איבעיא להו ר' מאיר ור' שמעון מאי. תיקו. ולא אפשוט אם הלכה כר' מאיר כלפי ר' שמעון אם לאו. מעתה אזלינן לחומרא דדילמא הלכה כר' מאיר דסבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסור. מידו לא קיי"ל כוותי' דברא פליג אלא כאמוראי טובא התם דמוקמו פלוגתייהו במילי אחרינא אלא אדרבה נראה בעיני דכך היא הלכה דאינה לשחיטה אלא לבסוף. ואם שחט עכו"ם דבר שאינו עושה אותו טריפה ובא ישראל וגמרה כשירה כדתניא בתוספתא. וראי' לדבר ס"פ כל הזבחים שקבל אבעי' להו הרי זו תמור' עולה ושלמים מהו לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ. רבא אמר עדיין היא מחלוקת א"ל רבא לאביי לדידך דאמרת בדא ודאי מודה ר' מאיר הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי. א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. הרי לך דרבא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ואביי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. והלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. והא ליכא למימר דהדר בי' רבא מדא"ל אביי מי סברת אינה לשחיטה כו' ולא מהדר לי' רבא ולא מידי דמשמע דקבל דברי אביי. דאמר התם בסמוך רב שימי בר אשי מתני כדאביי רב הונא בר נתן מתני כרבא. מדמתני כוותי' ש"מ דלא הדר בי'. וא"ת היכי סבר רבא דאינה לשחיטה אלא בסוף והא רבא פ' החולץ אמר הלכת' כוותי' דרשב"ל בהני תלת כו' והכא פליגי ר"י ורשב"ל רשב"ל ס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ סבר רבא דלית הלכתא כרשב"ל בהא וקשיא דרבא אדרבא. תריץ דשאני הכא דאמרה רשב"ל משום לוי סבא וה"נ מוכח פ' תמיד נשחט גבי הקדים מולים לערלים סבר דאינה לשחיטה אלא לבסוף. וק"ל דאמאי לא פריך מההיא תוספתא דקתני שחט בה דבר שאינו עושה אותו טריפה וישראל בא וגמרה מותר באכילה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ותו ק"ל דאביי דאמר פ' כל הזבחים שקבל דלר"מ ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"ט לא אמר בשמעתא פרק העור והרוטב דמוקי פלוגתייהו דר' מאיר באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קמפלגי כו' הל"ל דבישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף קמפלגי כדמוקי לה רב אחא ברי' דרב איקא: ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפי' א' מלמטה ואחד מלמעלה שחיט' כשירה. נראה בעיני דוקא בשני בני אדם ובסכין א' שדי ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור חיישינן דילמא משתלי ישראל וגמר עכו"ם את השחיטה כדאמר ס"פ השוכר בע"ז אמר להו רבא לחני שפוכאי כי שפכיתו חמרא דישראל לא תשבקו עכו"ם לסיוע בהדייכו דילמא אשתליתו ושדי עלויה וקאתי מכח עכו"ם. ובשני בנ"א בשני סכינים אפי' בדיעבד אסור חיישינן דילמא עביד עכו"ם מעשה טריפה מקמי' דשחיט ישראל רובא אלא דוקא בשני בני אדם ובסכין אחד שרי בדיעבד וכגון דקים לי' דלא אשתלי כלל עד גמר השחיטה. אע"ג דסייע עכו"ם בהדיה הא קיי"ל פ' המצניע דכל היכא דיכול ואחד מסייע בהדי' דאין ממש במסייע לפסול כדילפי התם אמוראי ממתני' ואמר רבינא אף אנן נמי תנינא קבל בימין ושמאל מסייעו עבודתו כשירה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש. כולהו כרבינא לא אמרו. להך לישנא דאמרת מומחה אין שאין מומחה לא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ופרש"י הלכך לא בעי למבדקינהו. הרי לך רבה בר עולא ואביי ורבא ורב אשי כלהו סבירא להו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הן. וה"נ סברי דמוחזקין הן ולעילופי לא חיישינן. וכן הלכתא. והכי נמי לקמן גבי ההיא אמר רב נחמן [אמר רב] ראה אחד ששחט כו' פריך סתמא תלמוד' לימא רוב מצוין אצל שחיט' מומחין דם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט כו' אלמא אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ותו אמר התם בסמוך לעולם אין חזק' שליח עושה שליחותו. ושחיטה [א"נ] אימור אינש אחרינא שמע ואזל ושחיט רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ותו אמר התם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן תנאי היא. דתניא הרי שאבדו לו גדייו כו' עד ואמר רב נחמן בר יצחק דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. מכל הני איכא למילף דהכי הלכתא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אפי' תמצא לומר תנאי היא מ"מ הלכה כר' חנינא בנו של ר' יוסי דא' פ' אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כר' שמעון בן אלעזר ומשום שחוטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו כו' אלמא הלכתא כוותי'. ונראה בעיני דוקא בדעבד היכא שכבר נשחט סמכינן ארובא ואע"ג דאיכא קמן השוחט כדפירש"י זצ"ל. דרוב מצוין בשחיטה מומחין והלכך לא בעי למבדקינהו ופליגא ארבינא דאמר היכא שכבר שחט צריך למבדקי' אבל לכתחלה לא שבקינן לי' לשחוט אע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דהואיל ואיכא לברר לא סמכי' ארובא לכתחלה אלא דוקא בדעבד. וזה לשון אלפס והיכא דראה א' ששחט ואזיל לי' לעלמא ולא ידע אי גמר אי לא אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגול' שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט. אלמא אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. וכן הלכתא. ואיכא מרבוותא דס"ל כרבינא דאמר כלישנ' קמא אבל אם אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה [אם לאו לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע ה"ש מותר לאכול משחיטתו ואם לאו] אסור לאכול משחיטתו וקאמרי הלכתא כרבינא דבתראה הוא. ואנן לא סביר' לן הכי דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הלכה היא. דהכי מסקנא דגמרא מן בתר רבינא. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה [דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא] וקיי"ל הלכתא היא. התם כגון דאתיילידא ריעותא בסכין אבל הכא כיון דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מאי ריעותא אתייליד הלכך איתא להא ואיתא להא ול"ק אהדדי ע"כ לשונו. וזה לשון השאילתות פ' ויקרא ואלו מאן דאבד לי' גדי או תרנגולת ואזל ואשבחינהו בבית ישראל דשחוטין שרו מ"ט זיל בתר רובא ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. אשכחינהו דשדו באשפה אמרי' איטרופי ושדיא לכלבא דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגולין ומצאן כשהן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. א"ר נראין דברי ר' יהודה כשמצאן באשפ' ונראין דברי ר' חנינא כשמצאן בבית אשתכחו בדוכתא דמטנפי ולא מטנפי בפלוגתא דר' יהודה ור' חנינא ואמר ר' אמי התירוהו לו משום שחיטה כר' חנינא ע"כ לשונו. ובפרש' בהעלתך כתב היכא דאתי חד מעלמא ושחט ולא ידעין אי גמיר אי לא גמיר אצריך לאהדורי אבתרי' למבדקי' אי גמיר הלכות שחיטה אי לא כיון דספיקא היא ואיכא למימר לא גמיר ומספיקא לא שדינן איסור או דילמא רובא דשחטין אי לא גמיר לא קרבין לגבי שחיטה ודאי מהנך דגמרין הוא. ת"ש דבעי רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט מהו. א"ל חזקתו שחוט אי נמי היכא דשחטין לרובא דסימני כמאן דשחטי לכולהי דמי עכ"ל. מכל הני ילפינן דהכי הלכתא ורוב מצוין בשחיטה מומחים הן. מיהו נראה בעיני דה"מ היכא דכבר שחט. אבל לכתחלה לא שבקינן לי' למשחט עד דבדקי' לי'. דכל היכא דאיכא לברר לא סמכי' ארובא לכתחלה. אין בין לרבינא לכלהו אמוראי אלא דיעבד דוקא. ויש שרצו לומר דהא דסמכי' ארוב מומחין והיינו באבדו דוקא אבל נגנבו שכבר באת ליד רשע אמרי' איהו לא גמיר ושחיט ואסור. ותשובה לדבריהם דתניא בתוספתא פ"ב דמכילתין נגנבה תרנגולתו ובא ומצאה שחוטה נגנבה בהמתו ובא ומצא' שחוט ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר ור' יהודה אוסר אמר ר' נראין דברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בתוך הבית אבל דברי ר' יהודה שמצא באשפה. המוצא תרנגולת שחוטה וכן מי שנתן תרנגולתו לאחר מן השוק לשחוט ואין ידוע [מה טיבו] הולכין אחר הרוב ע"כ לשון התוספתא. וז"ל פי' ר"ח רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין מי שהן מומחין היודעין הלכות שחיטה ואע"ג שאין מוחזקין כו' ועמד תירוץ דרבינא בשני דרכים. וכיון דתירוצא קמא דרבינא קיימא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה כו' כוותיה עבדינן ולא חיישינן למוחזק ולא גמיר דכיון דשהה לא ידע דפסיל הלכך לא משגחינן ולא סמכינן אלא על מאן דגמיר ע"כ פי' ר"ח. מיהו אנו קיי"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כדפרי': רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין כו' עד וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעי' לי' אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי כו'. מיכן הביא ראי' חרב רבינו ברוך ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק דמי שאינו יודע הלכות שחיט' שאסור להניחו לשחוט לכתחל' באחר עומד על גביו דאי לאו הכי הל"ל אלא אשאין מומחין לכתחלה שחיט כשאחרים רואין אותו אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דאסור. וכן ראיתי כתוב בספר הגאונים וז"ל וכולם ששחטו ואחרי' רואין אותם ששחטו כהוגן שחיטתן כשירה כשאר בני דעה שאם שחט ועומד על גביו וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשירה. וה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו עכ"ל. משמע הא דחלק בין לכתחלה לדיעבד דאשאר בני דעה נמי קאי. ויש מביאין מהא דאמר רב נחמן אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. מדקתני ראה ש"מ דיעבד אבל לכתחלה אסור. ונראה בעיני דלאו מילתא היא הא דלא נקט לכתחל' לאו משום דלכתחל' אסור אלא משום דאי הוה תני צריך שיראה מתחל' ועד סוף הוה אמרי' דוקא לכתחל' צריך לעמוד מתחלה ועד סוף אבל בא ומצאו שוחט סימן א' והאחד כבר שחט וזה שלפניו שפיר שחט ה"א שחיטה כשירה דמדהאי שפיר שחט האי נמי שפיר שחט קמ"ל שאפי' דיעבד צריך לעמוד מתחלה ועד סוף וה"ה לכתחל' סגי בהכי. וק"ל מנלן דהיכא דשחט סימן א' שפיר דל"א אידך נמי שפיר שחט דילמא לעולם אימא לך היכא דשחט חד סימן שפיר בזו הבהמה דאידך נמי שפיר שחיט ושרי ואע"פ שלא ראה. והב"ע כגון ששחט לפניו שנים שלשה פעמים שאר בהמות ושחט שפיר והאידנא ראה אותו ששחט אבל לא ידע אי שפיר שחט או לא דמהו דתימא מדאידך שפיר שחיט האי נמי שפיר שחיט קמ"ל דלא מחזקי' מבהמ' לבהמ' דהיינו משחיטה [לשחיט'] אבל מסימן לסימן דהיינו הכל חד שחיט' היא אימא דמחזקינן: אמר רבא ישראל מומר לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. וכן הלכה כרבא אע"ג דרב אשי ס"ל דאמר הכל שוחטין לאתויי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון כו' עד קשיא אע"ג דעמדה בקושיא ההיא דרב אשי. משום כך לא בטלו דברי רב אשי אלא שבאותה שעה הקשו בני הישיבה לתרוצה ולבסוף מצאו לה תשובה לאותה קושיא. ותדע מדאמ' פ"ק דערכין הכל שוחטין לאתויי מאי חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר. היינו כדשני לה רבא לקמן על משנת חוץ ממגל קציר. וכן פי' רשב"ם זצ"ל דהיכא דמסיק קשיא לא נתבטלו דבריו. וכן משמע בהלכו' גדולו' שכתוב בהם ומומר אסור לאכול משחיטתו מומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא דעושה יין נסך ע"כ ה"ג. מדלא הזכיר מומר לאכול נבילות לתיאבון [ש"מ דהלכה כרבא דשחיטתו מותרת]. ובהדיא מצאתי בספר גאונים כן שהלכה כרבא וז"ל. והלכתא מומר לדבר א' כגון לאכול נבילה או חלב לתיאבון כגון שתאב לאכול בשר ולא מצא בשר כשר ומחמת רוב תאוות בשר הולך וקונה בשר מן השוק מותר לאכול משחיטתו ודוקא דבדק סכין ונתן לו ושחט לפניו אבל לא בדק סכין ונתן לו ודאי לא טרח מטרח ולא דייק. כדרבא דאמר רבא ישראל מומר כו'. והמחלל שבתות וימים טובים בפרהסיא שלא באונס כמומר לע"ז דמי ואסור לאכול משחיטתו דחמורה עכו"ם שכל הכופר בעכו"ם כאלו מודה בכל התור' כולה וכל המודה בעכו"ם כאלו כופר בכל התורה כולה. ומחלל שבת בפרהסיא ועכו"ם כי הדדי נינהו דתניא מכם ולא כלכם להוצי' כו' ומסקנ' דשמעתין חוץ מן המומר לנסך יין ולחלל שבת בפרהסי' אלמא כי הדדי נינהו ואסור לאכול משחיטתו עד כאן. והא דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו הא איתותב מברייתא דמכם ולא כלכם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף