אור זרוע/צדקה/ז
|
< הקודם · הבא > |
מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקצה מעות לצורכה והרויח הרבה באותם מעות ועד שלא השיא אותה מתה היתומה ובאו יורשיה ותבעו את המעות מן הנודר וטענו הואיל והקצה המעות לצורכה בפירוש הרי לא הי' רשאי לשנותם לדבר אחר א"כ שלה היו וזכינו בהם אנו כשמתה כי אנו יורשיה והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות להשיאה בהם ולשם מצוה הפרשתים ואתם מה לכם עלי ופסק להם רבי' חיים כהן צדק זצ"ל דאין חייב ליתן ליורשים כלום שלא נדר אותם המעות אלא ע"מ (לכונסה) [להשיאה] וראי' לדבר דתנן בפ' אע"פ דנתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ר"א בן עזרי' אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ופסק בגמרא הלכה למעשה כר"א בן עזריה ופי' דקיי"ל כוותי' דאע"ג דאתו לידה לא גביא אלא מנה ומאתים מעתה ה"נ לא נדר אלו מעות אלא על מנת להשיאה בהם ואין בהם ליורשים כלום. ומורי רבי' אליעזר בן רבינו יואל זצ"ל אומר כיון דאמר פ' הזהב א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ואוקימנ' מותר לחזור בו שאין בו משום מחוסר אמנה ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת אסור לחזור בי' דסמכא דעתי' וגרסי' בירוש' אמר ליתן לחבירו מתנה מרובה מותר לחזור בו הדא דתימ' בעשיר אבל לעני נעשה נדר פי' והוי כנודר צדקה ליתן לו זכה בה מעתה זכו בו יורשים כדתניא שלהי נגמר הדין מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המת למתים גבו למת זה הוא מותר המת ליורשיו. ר' מאיר אומר לא יגע בהם עד שיבוא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ומפרש אביי דלכולי עלמא הזמנה מילתא היא ת"ק סבר דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס ור' מאיר מספקא לי' אי תפיס אי לא תפיס הילכך לא יגע בהן עד שיבוא אליהו ור' נתן פשיטא לי' דתפיס הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ועד כאן לא פליגי אלא משום תפיסה דאיסורי הנאה הא לאו הכי לכ"ע ליורשין ורבא מפרש דלכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ת"ק סבר איחולי אחיל זילותי' לגבי יורשין ור"מ מספקא לי' אי מחיל אי לא מחיל הלכך לא יגע בהם עד שיבוא אליהו ור' נתן פשיטא לי' דלא מהיל הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ע"כ ל"פ אלא מטעמא דבזיונא הא לאו הכי לכ"ע ליורשין כיון שנקבר בכבוד כדרך כל האדם אלמא אע"פ שלא נתנו הנותנים והגובים לא גבו לצורך היורשים אפי' הכי זכו בהם מכח המת וההיא דאע"פ אינה ראי' דאין כל האומדנות שוין:
נראה בעיני אני המחבר כדברי רבי' חיים זצ"ל דאין ליורשים כלום דאומדן דעת גדול הוא שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים וההיא דירוש' שהביא מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל אבל לעני נעשה נדר לאו ראי' היא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו אבל אם מת אותו עני קודם שנתן לו אין ליורשים כלום וההיא דנגמר הדין לאו ראי' היא דשאני התם שנעשית מצוה במעותיהם שכשגובין לצורך מת זה ונתן כ"א כנדבתו נעשו שותפין וכשנקבר במעותיהם נעשה בהם מצוה וגמרו ומקנו לי' לגמרי הכל וזכה בכולם וזכו נמי יורשים בהם מכח המת אבל הכא שהקצה לצורך היתומה להשיאה בהם ומתה היתומה ולא נעשית בהם מצוה כלל ודאי לא נדר על דעת שיאכלום היורשים ואין להם כלום. ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אי מצי לעכב אותם לעצמו או שמא חייב להשיא בהם יתומה אחרת ומסתבר לי דהואיל ולשם מצוה הפרישום ולכבוד שמים אינו רשאי לעכב לעצמו וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה אחרת או יעשה מצוה שלמעלה הימנה. ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשים כלום אלא יקח לעצמו ואם אמר ליתומה סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה יתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו פי' של הנודר שאם לא כן הל"ל מותר העני לעני מותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוה ואני המחבר אומר דאין זה ראי' כדפרי' דשאני דתם שנעשי' מצוה בממונו הילכך השאר והמותר על צורך המצוה היא שלו אבל היכא דהפריש לצורך יתומה [זו] (אחרת) ומתה היתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בהם יתומה אחרת מיהו ההיא דשקלים קשיא אההיא דנגמר הדין דהתם קתני מותר השבוי של הנודר ע"כ הי' נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי וכדפריש' דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו דכל גם המותר על המצוה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |