אור זרוע/יבום וקידושין/תריא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אדם שבעל שפחה וילדה נחלקו הגאונים במשפט הולד
תנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום. וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. פר"ח בשם רב נטרונאי גאון זצ"ל הא דתנן כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית. ה"מ בשפחה של אחרים דומיא דנכרית שאין לו קנין בה. אבל הבא על שפחה דידי' וילדה הימנו אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא. דהא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו עכ"ל. וז"ל רבינו יצחק אלפס הא דתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. אמרי רבוואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית לי' קנין בגוה אבל שפחה דידי' לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואתמר משמי' דרב נטרונאי הכי [הא] דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית. ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנכרית אבל בא על שפחה דידי' וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות מיני' בתו היא דאמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עלי' בנו חייב משום אחותו. וחזינן לגאון אחר דמספקא לי' מלתא ומתוך דבריו נקיטנן בהא מלתא [לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה אתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקיטינן] לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית ליה אלא איהו גופי' ולא מזבני ליה [יורשין] ואי בעי למנסיב בת ישראל מצרכי לה גט שחרור ואי קדיש קמי' גט שחרור מצרכי לה גיטא מיניה ואי בעי למנסב שפחה לא שבקינן לי' עכ"ל. ובדברי רב נטרונאי גאון מוכח פ' השולח בגיטין דאמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אסי א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות. פי' דאי לאו דשחררי' לא הוה שבקי' למעבד איסורא. אמר לי' ר' יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודש' וחכ"א אינה מקודש' כדאמר (רבא) [רבה] בר שילא כשרבו הניח לו תפלין ה"נ כשרבו השיא לו אשה. פי' דאי לאו דשחררי' לא [הוה] מעביד לי' איסורא על ידיה. ופריך מי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא ואיהו עביד לי' איסורא. פי' דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא להשיאו בת חורין אם לא ששיחררו ואיהו מעבד לי' איסורא שנושא שפחה. אמר רב נחמן בר יצחק דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר' מאיר סבר יש בלשון זה לשון שחרור. ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור. פרש"י אי דאמר לה התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שחרור ושטר אירוסין גלי מלתא דלא שחררה [אלא] בהאי ר"מ סבר יש בלשון [הרי את] מקודש' לי לשון שחרור דה"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו. הא למדת דהיכא שאמר לשפחתו התקדשי לי הויא מקודש' דודאי שחררה אע"ג דליכא עידי שחרור קמן ואע"ג דליכא איסורא ועבירה. כמה שמקדש אמרי' ודאי אם לא ששיחררה לא היה מקדש אותה כש"כ היכא שבא עליה דאיכא איסורא ועביר' שיש לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לא ששיחררה לא הי' בא עליה. ונראה בעיני אני המחבר דאפי' הוא אומר לא שחררתי אותה ובעילת זנות בעלתי לא מהימן דחדא דאין אדם משים עצמו רשע. בההיא דפ"ק דסנהדרין דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. מעתה ה"נ הואיל ואמור רבנן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא משים עצמו רשע לומר שבעל בעילת זנות. לאו כל כמיני' לשוויה נפשיה רשיעא אלא ודאי שחררה מעיקרא. ועוד הואיל שהכריעו חכמים דעתו לכן אינו נאמן לומר בענין אחר כדאשכחן בכמה דוכתין. פ"ק דפסחים אבעי' להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק. מהו מי הוה כמקח טעות או לא ת"ש דאמר אביי לא מבעי' באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי [דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ובדקי] דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוניה. הרי התם אע"ג דשוכר קאמר אדעתא דהכי לא שכרתי והוי מקח טעות אעפ"כ לא סמכי' אדבורי'. אלא אדעת חכמים כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ואמר בשמעתא קמייתא דמנחות א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אי חריבה לשם בלולה מאי אמר ר' שמעון א"ל לשם בילה בעלמא וכו'. ועתה נשיילי' לכהן אי לשם מנחה בלולה קאמר אי לשם בילה בעלמא קאמר. אלא חכמים הכריעו את דעתו דלשם בילה בעלמא קאמר ואפי' קאמר בהן לשם מנחה בלולה קמצתי אין בדבריו כלום אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. מיהו איכא למדחי כגון דקאמר כהן נתכוונתי כמו שמשמע לשון בני אדם כמו שפי' שם רבינו יצחק כי היכי דלא ליפשט מינה דמחשבת קדשים במחשבה בעלמ' בלא דבור. אבל יש לי להביא ראי' דתנן בפ' הקומץ זוטא פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ. ר' מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים עד שיפגול בכל המתיר. ואמרי' בגמרא אמר רב מחלוק' שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה. אבל נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה דברי הכל פיגול. שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת וכן אר"י עדיין הוא מחלוקת אלמא דפליגי בהא היכא שנתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה אי על מחשבה ראשונה נתן את הלבונה אי לאו ונשיילי' אלא ודאי לא סמכי' אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ואמ' נמי ריש פ"ק דזבחים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמא כלשמו דמי. ודחינן דילמא שאני התם דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ואע"ג דכהן קאמר לא נתכוונתי לדעת ראשונה אלא סתמא שחטתי אפי' הכי אמרי' על דעת ראשונה (שחטתי) [שחט] ולא סמכינן אדבורי'. ותנן בשבת המצניע לזרע ולדוגמא ולרפוא' והוציאו בשב' חייב עליו בכל שהוא. ופרכינן למה לי למתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולרוגמא ולרפואה חייב עליו בכל שהוא. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח על מה הצניעו. והשתא קא מפיק סתמא מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמייתא קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה עושה הרי התם בשכח מחשבתו הראשונה עסקי' ופשיטא דקאמר לא נתכוונתי על דעת הראשונה שהרי שכח דעתו הראשונה אעפ"כ הכריעו חכמים את דעתו דעל דעת הראשונה קא מפיק. ואמרי' פ' האיש מקדש המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. ודייקינן הא קטנות בכלל וכו' עד לא צריכי דשויתי' שליח מהו דתימא כי מקבל קידושין אדעתא דידה קא מקבל קא משמע לן לא שביק אינש מידי דאית לי' הנאה מיני' ועביד מידי דלית לי' הנאה מיני' אבל לדידי' לא שיילינן לי' ולא סמכי' אדבורי' לשם איזו קיבל קידושיה אלא אפי' אמר לא קבלתי אלא לזו או לא נתכוונתי לשום אחת מהם אלא בסתם אפי' הכי לא סמכינן אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ותו בההיא פרקא לעיל אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת. אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. ואמ' טעמא מאי אמר רב אהא ברי' דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ולא שיילינן לי' אי נתרצה אי לא נתרצה. ולקמן בההיא שמעתא הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל. שקל חד מנייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' ואמר לי' מיקדשא ברתך לברי. אמר רבינא אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. אמרו לי' רבנן לרבינא דילמא שליח שוויה אמר להו לא חציף אינש נפשי' לשווי' לאבוה שליח. והשתא יש לומר הואיל ואי ידעינן בבירור דשווי' לאבוה שליח הוי שליח ומקודשת כההיא דרבין חסידא ר"פ האומר דשוויה בריה שליח כדמוכח סוגיא דפריך איבעי' לי' לאודועי לבריה להוציא עצמו ממנהג רמאות. ועוד שדבר פשוט הוא שאם עשה את אביו שליח לקדש הוי שליחו ומקודשת. מעתה נשיילי' לברא אם עשה את אביו שליח אם לאו אלא ודאי לא סמכי' אדבורי'. אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ולא נהירא לי כלל לומר כגון שמת הבן או הלך למדינת הים. וכן נמי לעיל דליתי' לאב דלישיילי' אי נתרצה במה שנתקדשה בתו שלא לדעתו. ותנן בפ' ואלו מותרין בנדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח וביין נסך אם של שמים נדר אסור אם של ע"ז נדר מותר אם סתם אסור. והתם ע"כ כגון דקאמר לא נתכוונתי לידור בשל שמים דא"כ פשיטא דאסור [אלמא] הכריעו חכמים את דעתו שבשל שמים נדר ואסור. והא דתנן התם בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שמותר היינו משום שלא נתכוין כלל לידור ולא אחית נפשי' לענין נדר כלל. ואמרי' סוף פ"ק דנדרים בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו ומסיק כגון דמחית זבחי שלמים ומחית דהתירא גבי' ואמר זה בזה [מאי] בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס. ועתה מאי קמבעי לי' לרמי בר חמא אי אתא האי גברא לקמן לאיתשולי אנדרי' לימא ליה היכי נדרת. אלא שמע מינה דליכא למסמך אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. מיהו פ' שבועות שתים בתרא אמרי' גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין וכן ס"פ תמיד נשחט המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר ובפ' המצניע בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה ותנן המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו. ובפרק הזורק נתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה וכהנה רבות במאי ידעינן שכך נתכוין אם לא על פיו. מיהו שאני התם שבא להשאל בב"ד וקאמר לפני ב"ד כך עשיתי וכך הי' כוונתי. אבל במקום שהמעשה לפנינו ודאי אינו נאמן אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. הלכך הכא שאמרו חכמים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ודאי אפי' אמר לא שחררתיה ובעילת זנות בעלתיה אינו נאמן אלא ודאי שיחררה כדברי רב נטרונאי גאון זצ"ל. מיהו הואיל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל בשם רבוואתא לחומרא לענין הלכה למעשה נעשה כדברי רבי יצחק אלפס זצ"ל כדפריש' לעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |