אור זרוע/גיד הנשה/תנח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם: ותיבטל ברובא שאני חתיכה הואיל ויכול להתכבד בפני האורחין. אני יצחק בר משה נב"ה המחבר סיפר לי ה"ר משלם זצ"ל דמעשה שעשה ר' יעקב צרפתי דדר בנורבורק כי שחט ג' אוויות ונתנבלה אחת ונתערבה בין שתים השחוטות ולא הובררה הנבילה וצוה להשליך אחת לחוץ ושתים לאכול וכן עשו על פיו וזרקו את אחת לחוץ ואכלו השתים. והזקיקני לכתוב את הנראה בעיני. ואומר אני כי שגגה גדולה שגג וצריך כפרה כדמוכח מתניתין דדוקא כשמכיר הגיד והחתיכה אז משליכן לחוץ ושאר הגידין והחתיכות נאכלין כשאין בהם בנותן טעם. אבל אין מכירו לא אמרינן שיקח אחת שירצה ויזרוק לחוץ ונאמר דההיא שנתערבה היא שזרק לחוץ ויאכל השאר אלא כולן אסורות. ואע"ג דאוקמה לה בגמ' בחתיכה הראוי' להתכבד בה דלא בטלה מ"מ מדאורייתא בטלה. ואפ"ה לא שרינן לזרוק אחת לחוץ. וכי פרכי' בגמ' אסיפא וליבטיל ברובא ושני גבי גיד בריה שאני. וגבי חתיכה בראוי' להתכבד אכתי ה"ל למפרך ונזרוק אחת לחוץ והשאר ניכול אלא משום דפשיטא לי' לתלמודא דליכא למשרי בהכי וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל כדאמרי' גבי ט' חניות. וכי פרכי' בהתערובות אשינוייא דרב אשי דאמר בע"ח חשיבי ולא בטלי ונמשוך ונקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשנינן ה"ל קבוע וכל קבוע במחצה על מחצה דמי. ותו פרכי' ונכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובה פריש אמר רבא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ויקריבו. הרי פריך שנקח האחד ונקריב ונאמר שהאיסור נשאר שם. אבל הא לא פריך נמשוך אחר לחוץ ונמיתנו ונאמר דהוא שנתערב הוא שמת והשאר נקריב כולם אפי' בב"א. משום דפשיטא לי' לתלמודא דאסור לעשות כך דלא אמרי' הוא שנתערב הוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו ודוקא שנפל לאור ונשרף או לים הגדול שאינו בעולם אבל ליקח בידים ולהשליך לאור או לים הגדול אסור. וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסור נפל' דוקא דנפלה מעצמה ודוקא לים הגדול הותרו כולן דליתה בעולם דלא שייך למגזר בי' שמא יקח מן הקבוע אבל איתי' בעולם אע"ג דנפלה מעצמה לא הותרו כולם שאל"כ תקשי דרב אדרב דאמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות אחרות ופירשו מ' למקום אחד וששים למקום אחד פירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת. והשתא אמאי אוסרת והלא כל הששים הותרו דהשתא כשנפלה [א'] לחוץ הותרו כל המאה דאמרי' האסורה נפלה לחוץ כש"כ כשנפלו הארבעים לחוץ שנאמר האיסור ביניהם ויהיו כל הששים מותרין לגמרי. אלא ש"מ דלא שרינן השאר אלא דוקא דנפלה לים הגדול אבל נפלה לחוץ והיא בעולם לא שרינן השאר. ואע"ג דנפלה מעצמה. והיינו טעמא שמא יקח אחת מן הקבוע ויהנה בו. וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל ודוקא נפלה ממילא אבל אם הפילה קנסי' שוגג אטו מזיד ודוקא לים הגדול אבל למקום אחר לא כדמוכח ההיא דפירשו ארבעים למקום אחר דלא מהניא פרישתם להתיר השאר וכן מוכח דקאמר רב כרב אליעזר עכ"ל. הרי פי' דאפי' אם הפיל בשוגג דאסור וסברא גדולה הי' לומר כדפי' דדוקא נפלה מעצמה ודוקא לים הגדול או לאור ולא מסתברא לומר אמוראי נינהו אליבי' דרב. ומדרשב"ל נמי שמעי' דוקא לים הגדול ודוקא שנפלה מעצמה דאמר רשב"ל חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות שנפלה אחת מהן לים הגדול כולם מותרות דאמרי' הך דנפל דתרומה נפל. ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דרשב"ל וכו'. ואם איתא לתנו רב נחמן ורשב"ל רבותא ולימא טבעת וחבית שנתערבו במאה משליך אחת מהן לחוץ והשאר מותר. וכש"כ אם נפלו מעצמן אלא משום דאסור ליקח ביד ולהשליך ואפי' אם עשה בדעבד אסור. ותו אי כל היכא דנתערבה חתיכה חשובה בין החתיכות דקיי"ל דלא בטלה ואי שרינן ליקח אחת ולהשליך לחוץ ולומר מסתמא דהאי שהשלכנו לחוץ היא שנתערבה א"כ הא דקיי"ל דחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחין אוסרת השאר היכי משכחת לה כל שעה ישליך אחת לחוץ ויאמר מסתמא היא שנתערבה שהשלכתי לחוץ דהכי פרכי' בהתערובו' דאמר ר' אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חבית. פותח אחת מהן ונוטל הימנה כדי דימועה. ויתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואמר רב נחמן בר יצחק גמע ושתי קא חזינא הכא. ופי' רבינו שלמה כלו' א"כ דפותח לכתחלה הא דקיי"ל חביות סתומות לא בטלי ליפתחינהו. ושנינן אלא אימ' נפתח' אחת מהן נוטל הימנה כדי דימוע ושותה. מעתה ה"נ. א"כ דהוא משליך לחוץ לכתחלה. א"כ הא דקיי"ל דחתיכה חשובה לא בטלה ואוסרת השאר. היכי משכחת לה הא כל שעה יזרוק אחת לחוץ ויאכל השאר אלא ש"מ דאסור לעשות כן ואפי' עשה בשוגג אסור וכש"כ במזיד. כדפי' רבינו שמשון זצ"ל כדפרי' לעיל. ואע"ג דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ואמרי' בההיא פרקא ובפ"ק דחגיגה ירושל' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולא מתני' הוא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים אלמא דמחלקינן בין שוגג למזיד ה"מ לענין ביטול שכבר נתבטל האיסור וכמאן דלית' דמי שהרי נתבטל (אפי') [אבל] בשיעורא דרבנן ואיכא למגזר שמא יקח מן הקבוע קנסי' אפי' שוגג ואסור. ותנן פ' נוטל ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה סאה תרומה שנפלה למאה חולין דקיי"ל דעולה מותר להעלותה בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרי' מתקן הוא. ודוקא שנפלה למאה חולין מותר להעלותה והשאר נאכל שככר נתבטלה בשיעורא דרבנן דמדאורייתא בטלה ברובא ורבנן הוא דאצרוך מאה דדימוע כדפי' רבינו שלמה זצ"ל פ' יוצא דופן. והלכך נתבטלה בשיעורא דרבנן ואפי' התרומה שנתערבה שריא לזר ואי בעי למיכלה וליתן דמי הסאה לכהן ה"נ דשרי. אלא שרבנן אסרו לעשות כן שמא יאכל ולא יתן דמי הסאה לכהן ונמצא שגזל השבט. אבל סאה תרומה שנפלה לצ"ט (כי אין) [סאין] דליכא מאה וחד לא שרי ר' יהודה להעלות סאה אחת לחוץ ולאכול השאר ולומר דהי' סאה שעלתה היא סאה שנפלה. ואע"ג דאמר בגמרא דתרומה בעינא מחתא דפרכי' בגמרא והא קא מתקן ואמרי' דסבר לה כר' אליעזר דאמר תרומה בעינא מחתא דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי וכו'. פי' דקא סבר תרומה בעינא מחתא והיא סאה שנפלה והי' סאה שעלתה ואפ"ה מאה וחד דוקא סבר דמעלין [דנתבטלה] בשיעור' דרבנן אבל בצ"ט דלא נתבטלה בשיעורא דרבנן לא סבר דמעלין. ותו אפי' ר' אליעזר דאמר מדמעת בתרומה ודאי דכי סבר דהשתא לא הותרו בנפילתה לארץ ואפי' מעצמה נפלה מדפרכי' אימור דשמעת לי' לר"א לחומרא לקולא מי אמר ולא להוי המעלה אותה מתקן בשבת. ואי סבר ר' אליעזר דהשאר הותרו א"כ לקולא נמי קאמר ואפי' להתיר התרומה שהיא בעון מיתה כש"כ לענין שבות דרבנן דשרי אלא על כרחין לר"א לא הותרו השאר. וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל דלר"א לא הותרו השאר. וידעתי שכבר טעו בדבר וטעו במה שפי' רבינו שלמה זצ"ל פ"ק דביצה בההיא חבילי תילתן דקתני יעלו באחד ומאתים ופי' דאם נתערב אחד במאתים יעלה אחר מהם וידלק. והשאר מותרין. ויש שמתוך כך הורו במין במינו שמתבטל ברוב להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר. וטעו טעות גדולה. חדא דגוף פי' רבי' שלמה א"א להיות כלל דהא קיי"ל בערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ותרומה הוא דוקא צריך להרים מפני גזל השבט כדתנן פ' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים. והערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים וא"צ להרים ופריך בירושלמי הכא את אמר צריך להרים [והכא את אמר א"צ להרים] ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט. הא למדת דערלה וכלאי הכרם א"צ להרים כלל אלא יעלו דקתני זהו פירושו שהם בטלים בכך וא"צ להרים. ותו אפי' לפי' רבינו שלמה אין משם ראי' דשאני הכא שכבר נתבטל בשיעורא דרבנן באחד ומאתים להכי מהני כשמעלה האחד לחוץ. אבל הכא שעדיין לא נתבטל בשיעורא דרבנן לא מהני ולא מידי כשיעלה כשיעור האיסור לחוץ הלכך הוראה בטעות היתה. וכ"כ רבינו שמשון במסכת ערלה דא"א לפרש כן. הלכך מכל פנים אסור לעשות כדברי ר' יעקב צרפתי ותנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כולם ידלקו ולא נאמר נשליך בגד אחד לחוץ ויהיו אחרים מותרי' ותנן האורג מלא הסיט בבגד מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק. ופרכי' עלה ס"פ בתר' דתמורה וליבטל ברובו. ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמיפה לי' לכולי' שק. וכגון דלא ידע הי מינייהו דאיסור הלכך חשיבי ולא בטלי הלכך ידלקו. והשתא אמאי ידלקו נחתוך מלא הסיט ונשליך לחוץ ונאמר דהוא הוא דאיסור אלא ש"מ דאסור לעשות כן. ואחרי כותבי זאת דרשתי וחקרתי מה ראה על ככה להורות כן ועל מה סמך. ונודע לי כי יש לו כתוב בליקוטין מעשה בא לפני ר"ת זצ"ל בתרנגולת של איסור שנתערבה עם שאר תרנגולות וצוה להשליך אחת והתיר האחרות מדפריך פ' גיד הנשה אהא גיד שנתערב עם הגידין וכן חתיכה של נבילה שנתערבה עם החתיכות וליבטיל ברובא בריה שאני [וכן] חתיכה הראוי להתכבד בה בפני האורחין. ובריש פ' התערובות גבי חטאות המתות ושור הנסקל פריך וליבטל ברובא ומשני בע"ח חשיבי ולא בטלי. אלמא אי לאו בעלי חיים בטלי ואין זה קרוי בריה כיון שאינו חיה וגם אינה קרויה חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה. עד שיחתכנה לחתיכות. וז"ל מה"ר אברהם מטו"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות. והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו. כמדומה לי ששמעתי מרבינו יצחק שכולן מותרין שאע"פ שאותו שלא בדק נאסר מטעם חזקת איסור שעליו. מ"מ כיון שנתערב במותרין כולהו שרו דכל חד וחד הוי ספק ספיקא ואפי' היכא שהיתה נבילה גמורה ונתערבה במותרין שמעתי בשם רבינו יצחק דבטלי דהא דבעינן ששים היינו בדבר שטעמו מתברר. אבל בדבר שאין טעמו מתברר אוקמוהו אדאורייתא. וראי' לדבר. מדפריך תלמודא גבי ג"ה ליבטיל ברוב. ואל יטעה אדם לומר דעוף אחד דבר חשוב ובריה הוא ולא בטיל דהא שור הנסקל לא חשיב ולא הוי בריה כדמוכח פ' התערובות עכ"ל ליקוטין. ורואה אני כי אלו הליקוטין. מן הדרך הישר נוטין. כי אין ממש בכל מה שכתב וחלילה וח"ו שמעולם לא הורו רבותי כך. כי תחלת דבריו שהביא מג"ה שנתערב עם הגידין ומחתיכה של נבילה שנתערבה עם התיבות. לא זו העיר ולא זו הדרך אלא אדרבה משם יש להביא ראי' דכל דבר שאינו מתבטל מדרבנן אע"ג דבטל מדאורייתא אין להשליך האחד לחוץ ולהתיר השאר ולומר דהוא שנתערב הוא שהשליך לחוץ כדפי' לעיל בתחלת כתבי. וה"נ האי אווז שלם נהי דבטל מדאורייתא דלאו בריה הוא ולא כמש"כ שאותו אווז אינו בריה כיון שאינו חי דהא טעותא הוא דטעמא דבריה לאו בחיותא תליא מלתא דהא גיד דלית בי' חיותא ושנינו גביה בריה שאני. ואמר רב גידל אכל צפור טהורה כל שהוא בחייה במיתתה בכזית. וטמאה בין במיתתה בין בחייה בכל שהיא משום עוף טמא דהוי בריה ואין לו שיעור אע"ג דלא חי. אלמא טעמא דבריה לאו בחיותא תליא אלא או בשעת הכושר דכל שלא היתה לו שעת הכושר חשיב בריה כמו גיד וצפור טמאה ואבר מן החי ונמלה מתה וחטה של טבל. או בכ"ד ששמו עליו בעורו שלם וכשאינו שלם איבד שמו קרוי בריה כדפי' רבינו יצחק זצ"ל. ומ"מ אווז נבילה לא הוי ברי' דהא אית לי' שעת הכושר גם לא איבד שמו כשאינו שלם דאפי' חתיכה אחת קורין אות' נבילה (אע"פ) [אלא ע"כ] הואיל וחשוב וראוי להתכבד בו. ולא כמש"כ דתרנגולת אינה קרוי' חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה דהא מעשים בכל יום כשרוצים לכבד אדם חשוב בסיום מסכתות ובחופות מעמידין לפניו תרנגולת שלימה וזהו דרך כבוד. ומותר לחותכה בסכין של ע"ז מפני שהוא מקלקל דבעודה שלימה ראוי' לדורן אדם חשוב דאמר רבא מחתך מותר באטמי דקיימא לקורבנא. נתחים [טובים] ירך וכתף שראויין לשולחן דורן לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן הלכך ה"ל חשיבי ולא גרעי מחתיכה חשובה דלא בטלה וחתיכה שלימה נמי לא אכלי לה אורחין עד דהדרי וחתכי לה. וחלילה וח"ו שמעולם יצאתה הוראה זו מפי הקדוש ר"ת זצ"ל אלא אי אתאמרא הוראה בביהמ"ד בתרנגולת של ספק איסור אתאמרה [טריפה] ודאית עם כשירה ודאית ונפלה אחת מרן לתוך כשירות אחרות. ולדברי רבינו יצחק זצ"ל שנתערבה אסורה ודאית עם שתי כשירות ודאות ונפלה אחת מהן לתוך הכשרות אחרות דהתם הוי ספק ספיקא ושרו כולהו. ונתכוין הגאון להחמיר וצוה להשליך אחת לחוץ אע"פ שלא הי' צריך. ובשעת הוראה דנו בהלכה לפניו וגלגלו בהלכות מכל המקומות ומעין ברי' מפני שהיו מדמין מעשה למעשה ושמעתא לשמעתא ושמע התלמיד שלא הגיע להבנה ברורה וכתב ולא הבין על העיקר וטעה וכתב כפי מה שהבין. אבל תרנגולת האסורה בודאי שנתערבה בין שאר תרנגולות חלילה לפה הקדוש שיורה בה שהיא בטילה אפילו מדרבנן דודאי חשובה היא להתכבד בה ולא בטלה. וכ"כ רבינו יצחק ב"ר ברוך בספר התרומה שלו בקצרותיו וזהו לשונו וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפי' שלימה אינה קרוי' בריה כדאי' פ' כל הבשר אפ"ה אינה בטילה אם היא דבר שבמנין או ראוי להתכבד עכ"ל. הא למדת דצפור נבילה שלימה אינה בטילה כשהי' ראויה להתכבד בה. אבל אם [אינה] ראוי' להתכבד בה בטילה. ואווז ותרנגולת הכל יודעין שראוין להתכבד בהן הלכך לא בטלי. וגבי שור הנסקל וחטאות המתות דמשמע דאי לאו בע"ח בטלי ולא הוו ברי'. לאו משום דלא היין אלא דמטעם ברי' אין לומר דלא בטיל אע"ג דחשיב אבר מן החי ברי' איסור תערובו' דשור הנסקל והחטאות המתות [לאו משום אמ"ה אלא שלא ישחוט ויאכל משום חטאת המתה] ושור הנסקל וכי שחיט להו אזיל לי' איסור אבר מן החי ואיסור חטאות המתות ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב ברי' מידי דהוה אחלב ודם ונבילה והתם בדאורייתא קיימי. הלכך אפי' תמצא לומר דחשיבי וראוין להתכבד בהן. בעבור זה לא אמור רבנן שנאבד את הקדשים היכא שמתו הואיל ומדאוריית' [בטלי] אוקמוה אדאורייתא משום חומרא דקדשים. הא למדת דכל מה שכתב שאינו יכול להיות כלל. ומש"כ בשם ה"ר אברהם מטול זצ"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו והתיר בשם רבינו יצחק זצ"ל מטעם ספק ספיקא. הא ודאי כחומץ לשינים וכעשן לעינים. וח"ו פה קדוש יאמר דבר זה חלילה. ונשתקע הדבר ולא נאמר דודאי אין כאן ספק ספיקא דהואיל ולא בדק בסימנין נבילה גמורה היא דקיי"ל כרב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. וכ"ז שלא בדק בסימנין לא נודע לן שנשחטה. ולר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי הוי טריפה ואסורה באכילה. ובמתני' תנא נבילה ומטמאה. ובודאי בדק הסימנין לאחר שחיטה. אבל הא דאתינן עלה שידוע בודאי שלא בדק בסימנין וגם השוחט אומר שלא בדק הרי היא אסורה ודאית ואינה ספק דקיי"ל כחזקה דרבה: דרש רבב"ח חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. התיבה של נבילה ומכירה. אינה אוסרת בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקים רב אמורא עלי' ודרש והשמיע לרבים שלא ילמדו מרבב"ח. ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה אחת שהיתה בצידה תמיד. או שנתבשלה תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדירה. ולא הי' בזו ששים באיסור ונתנה הנבילה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות כקדירה. חתיכה זו שקיבלה טעם הנבילה נעשית נבילה עצמה. ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. אמר לי' רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל מאי איריא בנותן טעם אפי' לא נתנה טעם בחתיכה שבצידה לא בטלה נמי דהא נבילה גופא מינייהו היא ולא בטלה. א"ל הב"ע בשקדם וסילקו לאיסור וסילק הרוטב קודם שיתן טעם באחרות שבקדרה. הלכך נתנה טעם בראשונה ה"ז חוזרת ואוסרתן ואי לאו במאי מתסרא ואשמעינן דחתיכה עצמה נעשי' נבילה לאסור חברותי' בפליטתה. רבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פי' דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא דוקא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין לא. וטעמא דמלתא דבשר בחלב מתחלה הן שנים של היתר. וכשנתערבו יחד נאסרו שתיהן וכיון דאיכא טיפת חלב בבשר נעשית כולה חתיכה של איסור ומה שפולטת אותה חתיכה אפי' טעם בשר הכל אסור שהוא בשר בחלב ואוסרת כל החתיכות כולן אבל שאר איסורין כגון חלב ודם אם נפלה מהן טיפה על חתיכה לא הוי כנבילה שהרי אם פלטה אותה חתיכה באחרות אינה אוסר' כ"א הטיפה של חלב ודם שבלעה ולא הפליטה של גוף החתיכה כמו שאוסר גבי בשר בחלב. ומביא ראי' משמעתין דמשני כשקדם וסלקו לאיסור. הלכך דוקא אם נתנה טעם בראשונה חוזרת ואוסר' אחרות. אבל אם לא נתנה טעם בראשונה אע"פ שקיבלה טעם משהו מנבילה אינה נעשי' נבילה לאסור שאר חתיכות אע"ג דסבר רב מין במינו במשהו. ש"מ דבשאר איסורים ל"א חתיכה עצמה נעשית נבילה. לאסור כל החתיכות במינה או בשאינו מינה בששים ואע"ג דהיא גופא אסורה. אבל היכא שנתנה טעם בחתיכה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות מפני שהטעם של איסור שבתוכה אוסר שאר חתיכות כמו חתיכה דנבילה עצמה. ועוד הביא ראי' מההיא דלעיל דההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא אמרו לי' רבנן לרב אשי דהתירא בלע דאיסור' לא בלע. ומפרש ההיא דיקולא היינו סל שנמלח בו בשר לא אמרי' שזית של חלב נבלע בחתיכה אחת ונעשית נבילה ומתפשט בכל החתיכות שהרי חלב מפעפע הוא ולא שייך במליח ניער וכסה אלמא דלא אמרי' בשאר איסורין דחתיכה עצמה נעשי' נבילה. ועוד הביא ראי' רבינו יצחק לדבריו דאמר לקמן בפרק כל הבשר וסבר רב אפשר לסוחטו אסור. פי' שחתיכה עצמה נעשי' נבילה. והא אתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. ומשני לעולם קא סבר אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסור וחלב מותר דגדי אסרה תורה ולא חלב. וקשיא לי' לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל נהי דלא אסרה תורה חלב ולא חשוב בגדי לענין להצטרף לכזית. מ"מ לא יהיו אלא מים בעלמא שאם נתן הגדי טעם במים בעלמא הלא יעשו נבילה. ואם נבילה או דג טמא נותן טעם בחתיכה של היתר הלא תעשה [נבילה] א"כ גם החלב יעשה נבילה מטעם זה אע"פ שגדי אסרה תורה ולא חלב לענין להצטרף לכזית כיון (שלא) [שיש] נתינת טעם של איסור בהיתר נאמר שההיתר יעשה נבילה ע"י כן אלא ש"מ דל"א חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב לחוד. אבל בשאר איסורים ל"א הכי. ולכך כיון שאין חלב זה נעשה איסור להצטרף לא אמרי' שיעשה נבילה אע"פ שאסור. ועוד מביא ראי' לדבריו דתנן ספ"ק דתמורה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. פי' אם נפלה סאה של תרומה לתוך כמה סאין של חולין ואם חוזר ונופל מאותו חולין למקום אחר. אינו מדמע כאלו דכל תרומה. ואמאי נימא שהכל תרומה מטעם שחולין עצמן נעשין בתרומה מטעם חתיכה נעשי' נבילה. ואפי' לר' אליעזר דפליג בגמרא ואית לי' דמדמע בתרומה לאו משום דחשיב להו תרומה גמורה מהאי טעמא אלא משום דאיכא למימר דסאה שנפלה היא סאה שעלתה. ועוד ראי' לדבריו מיין נסך שנפל לבור של מים ואין במים עכשיו כדי לבטל טעם היין אם אחר כך יוסיף המים מותר ולא אמרי' כי הכל יהי' חשוב יין. ועוד ראי' לדבריו דתנן פרק קמא דתמורה אין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון. פי' אם נפל שאור של תרומה לתוך חולין ונתערבו וחימצה ומאותה עיסה נפל לעיסה אחרת אין מחמץ האיסור אלא לפי חשבון ולא חשבינן כולה בעיסה של תרומה. ול"א עיסה עצמה נעשית תרומה. ואפי' ר"א נמי ל"פ אלא משום דס"ל זה וזה גורם אסור כדמוכח פ' כל הצלמים ובפ' כל שעה אבל משום דחתיכה עצמה נעשי' נבילה לא אסר. ועל כל דבריו משיבין רבותינו רבינו תם זצ"ל אומר דמה שהביא משמעתין דאע"פ שקיבלה טעם משהו מנבילה אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות משום דאין (משום) [משהו] חשוב כ"כ להחשיב החתיכה לעשותה נבילה. עד שיהא שם נותן טעם. וההיא כזיתא דתרבא התם (ליכא למימר) [לא אמרינן] נעשית נבילה להצריך בשאר חתיכות ששים לבטלה אפי' מפעפע ומתפשט בכל החתיכות. לא הבנתי ראי' זו אלא יש להשיב ולומר שאינה ראי' דהיינו טעמא דפי' רבינו שלמה דיקולא קלחת ולא רצה לפרש דיקולא סל כמו כל דיקולא שבתלמוד משום דאי הוה מיירי בסל שנמלח בה בשר הוה לי' להצריך ששים בחתיכה שהכזית חלב מונח עליה. וכן משמע בערוך שסובר ברבינו שלמה דקאמר התם בערך דיקולא שהשיב הגאון. וששאלתם כי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא וקשיא לי' למר צונן או רותח ורותח היכי נפל לדיקולא. מי סברת לדיקולא עצמה ה"ק דנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא. ומה שפי' רבי' שלמ' דיקולא קלחת יש דוגמתו בפ' כל שעה דיקולא דמיא היינו רתיחת המים שעל שם ורתיחות נקראת הדיקול' כן. וההיא דכל הבשר גבי אפשר לסוחטו דפי' יש לומר דודאי זה דחלב יעשה נבילה לשער בכולן כאלו כולו אסור אבל לא נחשבנו חלב אסור אצל חלב שביורה מין במינו אלא יחשב בגדי כיון שנאסר על ידו. ולהכי חשיב אצל חלב שביורה מין בשאינו מינו. וההיא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון י"ל דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשי' נבילה אלא היכא שהאיסור הוא עצמו בתוך הקדירה של היתר אבל היכא שאינו שם אלא ע"י תערובות ולא שהאיסור נכנס בתוך ההיתר ואינו אסור אלא ע"י תערובות וגם יש להוסיף מן ההיתר. התם ודאי ל"א חתיכה עצמה נעשי' נבילה. וההיא דיין שנפל לבור י"ל דאפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר יכול להיות שאינו מותר גמור לאכול דהא כיון שנכנס בו האיסור האיך יהי' מותר עוד ע"י שום הפלטה והא לא שייכא הגעלה באוכלין אלא מותר הוה שלא לאסו' שאר אוכלין ע"י תערובות ואינו מתבטל עוד ע"י תוספת אבל יין במים מתבטל ע"י תוספת. וההיא דאין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון י"ל כיון שהחמוץ אינו נותן טעם מחמת בליעה של איסור ולא מחמת התערובות אלא מחמת ריח השאור לכך אין לו נתינת טעם שאין האיסור בלוע בהיתר המתחמץ מתערובות בליעת של איסור מריח חוזקו ולכך אין לו להחומץ אלא לפי חשבון. ולפי פי' רבינו אפרים זצ"ל הי' יכול להתיר חתיכה שאינה מנוקרת מן החלב שנתבשלה עם החתיכת כיון שיש שם ששים בחלב או לב או כבד הדבוק בחתיכות התרנגולת ונתבשלה עמה בשיש שם ששים בדם ואפי' לא ניער וכסה עד לבסוף. אך לא רצה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לסמוך ע"י ולחלוק על פירוש הקדמונים. ותו שרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מקשה על דבריו מדאוקי רבא מלתי' דרב בשמעתין ואפי' לא קדם וסילקו ולא מתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא דכל מין ומינו כגון נבילה ושחוטה ודבר אחר כגון תבלה ורוטב סלק את מינו דהיתר כמי שאינו בקדרה לא מבטלו לאיסור ולא מוסיפו ונשארו הנבילה והרוטב ובטיל' דנבלה ברוטב ובקיפה הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא ירבה הרוטב עלי' ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה הראשונה על החתיכה של נבילה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שתיהן. והשתא אי בדברי רבינו אפרים זצ"ל שא"צ לבטל אלא מה שכנוס בתוכה מטעם הנבילה א"כ עדיין יבטלוהו הרוטב. שהרי אין כאן יותר מחתיכה של נבילה. וי"ל דמיירי כגון שנתמעטה חתיכה של נבילה במה שבלעה ממנה אותה של היתר ואשמעי' שאם לא נתנה חתיכה של נבילה טעם באותה של היתר א"צ רוטב אלא כדי לבטל חתיכה של נבילה שנתמעטה. אבל כיון שנתנה הבלועה טעם הרי הוא כמו בעין דצריך מן הרוטב ששים מן החתיכה של נבילה ומן הבליעה שבחתיכת ההיתר. ותו הקשה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מגופא דשמעתין דבשר בחלב דמשמע דאותו הדין שנוהג בחלב ודם הוא שנוהג בבשר בחלב. דתנן פ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה בקדרה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדרה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה לבדה. אם יש בנותן טעם באותה חתיכה. כלומ' שיעור הטיפה לאסור באותה חתיכה לבדה. מיד נאסרת אותה חתיכה. ואמר דבהא דתנן במתני' אם יש בנותן טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדרה קאמר דכיון שנאסרה החתיכה היא עצמה כולה נעשית נבילה. ואוסרת כל החתיכות כולן ואפי' יש בהן כדי לבטל חתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה. הרי דוקא שנתנה טעם בכל החתיכה. אבל אי ליכא טעם בכל החתיכה אלא במקצתה לא אמרי' שיעשה אותה מקצת שנפלה החלב עליו חתיכה של נבילה. וטעמא משום דסופה להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן בה טעם ואינה נעשי' נבילה אבל כשיש טעם בכל החתיכה נעשית נבילה שלא יתן טעם בכל הקדירה לפי שנשאר הטעם לעולם באותה חתיכה לפי שלא תתפשט בכל אחרות. וה"נ אמרו בשמעתא גבי חתיכה של נבילה ודג טמא שאינה אוסרת עד שיהי' בה בנותן טעם. והיכי מהני שאר חתיכות לבטל שיעור החלב כיון שאין סופו להתפשט בכל החתיכות א"כ לא מהני פי' דידי' ולא מידי. כיון דאפי' בבשר בחלב לא אמרי' כי האי גונא חתיכה עצמה נעשית נבילה כיון שסופו להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן הטעם:
הדרן עלך הלכות גיד הנשה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |