אורחות צדיקים/שער הגאוה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שער הגאוה

השער הראשון נדבר על מידת הגאוה ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים מפני חיוב האדם להיבדל ממנה כי היא פתח לרעות רבות ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המנהג הראוי ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.

הגאוה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא והזהירנו עליה בתורתו כמו שנאמר השמר לך פן תשכח אל ה' אלהיך אשר הוציאך מארץ מצרים. כי הגאה ישכח יוצרו כדכתיב צאנך ובקרך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ובמלך נאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, אם הזהירה תורה אפילו במלך כל שכן בהדיוטות שלא ישתררו זה על זה.

הגאוה מתחלקת לשני חלקים האחד גאות האדם בגופו והחלק השני גאות האדם במעלות החכמה ובמעשיו. גאות האדם בגופו יש בה שני חלקים האחד טוב והאחד רע. וזאת היא גאות האדם בגופו הרעה, בעת שתתגבר הגאוה בלב האדם אז תמשול על האדם מקדקדו עד כף רגלו, בראשו ובגרונו כדכתיב יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון. בידיו וברגליו דכתיב אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, ועל רגל גאוה נענשה[1] בת רבי חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה (פי' אהל) של זונות כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי ושמעה שאמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו ואז דקדקה יותר[2]. בעינים כדכתיב עינים רמות. באזנים לא ישמע דברי העניים האומללים. בריח אפיו בעומדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם הם סרוחים בעיניו. ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאוה. וגם נכרת בענין מאכל ומשקה ובמלבושי בגדי גאוה מלבושי נכרי ועל זה הוזהרנו בתורת משה שנאמר לא תלכו בחוקות הגוי, וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם הכל בענין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן העכו"ם וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים.

בעלי הגאוה הם מתועבים בעיני השם שנאמר תועבת ה' כל גבה לב והוא נמסר ביד יצרו כי אין עזר השם עמו אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפילו לא נתגאה על שום אדם לא בדיבור ולא במעשה אך בלבו לבד הוא מתגאה נקרא תועבה שנאמר תועבת ה' כל גבה לב, אפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא תועבה. אמרו רבותינו כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עכו"ם כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם לא תביא תועבה אל ביתך, ויש אומרים כאילו בא על עריות דכתיב כי את כל התועבות האל עשו וגו', ויש אומרים כאילו בנה במה. ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח מתמעט שנאמר רמו מעט ואיננו. וראוי לגדעו כאשירה שנאמר ורמי הקומה (תגדעון] [גדועים]. ואין עפרו ננער והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד שנאמר גבה [גו'] לבב אותו לא אוכל. ואמרו האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל שנאמר גבר יהיר ולא ינוה אפילו בנוה שלו.

הגאוה מביאה לידי רדיפת ממון להשתרר על בני אדם וכבר ידעת מה אירע לקרח ועדתו מחמת גאותו שביקש להתגדל וליקח גדולה שלא נתנה לו מן השמים ומתוך כך נכנס למחלוקת ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאד כאשר יתבאר בעזרת השם.

סוף דבר כל המקשט את גופו כדי להתגאות הרי זה שוכח את השם ברוך הוא ולא יחוש על המצוות ולא ירדוף אחר מעשים טובים כי כל כוונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רימה והמקשט גופו הוא קרוב לזימה כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן ומתוך כך יתקרב אצלן ויבא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם ובזה עונשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל אפילו כשאינה מלובשת בהן כל שכן שיש עונש גדול לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה.

ועוד הגאוה מביאה לידי תאוה כי המתגאה לבו רחב ומתאווה לכל דבר. והתאוה היא המידה הרעה שבכל המידות כי יתגאה מחמת גאותו להתלבש בבגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכול מאכלים טובים, כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמוד ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו ומתוך כך יבוא לידי גניבה וגזל, כי המתגאה לבו חומד ורחב כים להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הנאות תאוות גאוותו. ועוד הגאוה גורמת שלא יהא סבלן לסבול עול הבריות ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן כי ידוע הוא לכל.

וזאת היא גאות הגוף שהיא טובה. שמא יאמר אדם הואיל והגאוה היא מידה רעה כל כך אפרוש ממנה ביותר עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא שק והצמר וקרועים ומלוכלכים ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תוארו משאר אנשים, וכל זה כדי שיתרחק מן הגאוה עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זה נקרא חוטא, הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם הנזיר שלא פירש אלא מן היין נקרא חוטא המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים על ענין זה וכיוצא בזה אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

הדרך הישר באדם שיהא נקי בכל ענייניו כי הנקיות היא גדר של מעשים טובים. כיצד, ילבש בגדים בינונים ולא מלבושים יקרים ונאים מאד שהכל מסתכלים בהם ולא מלבושים עניים המבזים לובשם אלא בגדים בינוניים נאים ונקיים העני לפי עניו ועשיר לפי עשרו ואסור שיימצא כתם או שמנונית על בגדיו ולא יהיו קרועים ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח. גם מאכלו יהא נקי ולא יאכל מעדני מלך אך מאכל בינוני ומשקה בינוני לפי השגת ידו ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים פן יעבור על בל תשקצו את נפשותיכם אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו גם מטתו תהיה נקיה וכל עניניו יהיו נקיים. גם גופו יהא נקי ולא מזוהם אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו גם כל גופו לעתים כאשר מצינו בהלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו אמרו לו להיכן אתה הולך אמר לעשות מצוה אמרו לו מה היא המצוה אמר להם לרחוץ במרחץ אמרו לו וכי זו היא מצוה אמר להן אם אקונין של מלכים שמעמידים אותם בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שהוא ממונה עליהן מורקן ושוטפן אנו שנבראנו בצלם ובדמות שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה. ועוד כתיב כל פעל ה' למענהו. וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה ולא כדי להתקשט ולהתגאות אף על פי שאלו דברים נראים כמו גאוה כיון שכוונתו לשם שמים יש בו מצוה.

גאות החכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים, האחד טוב והאחד רע. הגאוה הרעה הוא אשר יבזה בו אדם בלבו ובפיו וכולם קטנים ופחותים בעיניו ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו, ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו ודבריו ומעשיו הם משובחים ממעשה וחכמת ועצת חבריו ומתפאר תמיד מחכמתו ומעשיו כי חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים ועל זה אמר שלמה יהללך זר ולא פיך.

הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו ומתוך כך לא יטריח על התורה כי לא יחוש על כבוד שמים רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם ובזה יש לו די ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמיעוט ידיעתם ומתכבד בקלון חבריו וזה אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים ומתהלל בהם להתכבד דומה לתבשיל חשוב מאד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שריפת האש, כך האדם המתפאר במעשים מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.

והמתפאר מחכמתו וממעשיו שאין בו אין מידה רעה כמותו ואין דוגמתו, והלא אמרו חכמים אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות ואינו יודע רק אחת יאמר להן שאינו יודע כל שכן וכל שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחזקה גדולה שאינו בו.

ודע שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה בגלוי ובסתר, וכל מעשה עבודת אלהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד בלתי רצון בני אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד, אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב כמו שאמר הכתוב אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ואומר הנסתרות לה' אלהינו. לכן אם לא יזהר בחכמה ובזריזות להנצל מן הגאוה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים הוא יורש גיהנום. כי היצר אורב לו ומביט טענות וראיות להביא האדם לידי גאוה ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום וזה נקרא מלחמה גדולה. כמו שמצינו באחד מן החסידים שפגע באנשים הבאים מן המלחמה ושללו שלל גדול, אמר להם שבתם מן מלחמה קטנה ועדיין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו מה היא המלחמה אמר להן היצר וחילותיו, כי כל אויב שיש לך שתנצח אותו פעם אחת או שתים או שלוש אז יניח אותך אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה נצוח מאה פעמים כמו שאמרו רבותינו אל תאמן בעצמך עד יום מותך כי כל ימיך יארוב לך אולי תעלים עיניך ממנו. ואם ינצחך בקל שבקלות סוף ינצחך בחמור שבחמורות.

ובעבור שהגאוה שורש להרבה מידות פחותות וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם וכל ענין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, לכן צריך אתה להתחכם כנגדו. תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות ואף כי יודע האדם בודאי שיש פשע ועון בגאוותו אפילו הכי עובר במזיד ומתגאה כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה. אבל האדם שהוא זך במעשיו ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר אז יבוא יצר הרע ויערוך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצוה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר. וכך יאמר לו היצר כבר הגעת למעלה חכמה וחסידות וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך, ויביא לך ראיה מדברי רבותינו כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאוה. אבל הענין הזה הוא כמו שאמר הכתוב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, וכך פירוש הענין אם האדם לא יתהלל לפני בני אדם ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים ואף על פי כן אוהבים אותו, זהו ראיה גדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו וזרע לו אהבה בלבות בני אדם ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שיש כמה בני אדם הנאבים לבריות והקדוש ברוך הוא שונאם כשאינם מקיימים את המצוות כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.

אחר כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם ומביא ראיה אולי יעשו גם הם כמוך. וגם זה נמשך מן הגבהות אף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויתפשו במעשיהם ודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים, ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו זה אני יודע או זה אני עושה, אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.

גם אם תלך בענוה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך עתה הרואים אותך בני אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים, ויש ריוח גדול בזה מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך. כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשוב כך כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.

ואחרי שתסתלק מכל זה יסיתך היצר ויאמר לך לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך, תתפלל קצר וכשתרצה ללמד שום חכמה תתייחד ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא ולא תראה שום מידה טובה אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך. ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע ולא תודיע חכמתך (לא) לאיש זולתך ולא תראה סימן ירא שמים ולא אות כגון תפילין ומזוזות וציצית. אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם ותהיה מערב עמהם במאכל במשתה ובחדווה וברוב השחוק. כל זה מענייני היצר ללכוד בני אדם ברשתו. והעושה ענין זה לשם מצווה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה. אך הישר הוא להתפלל בכוונה באריכות ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר, ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו אין מזיק לו בשבח אחרי שלא כיוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, ואם מהאל הוא טוב אבל אם מאחרים אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה הענין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה אז מעשך שלם.

כל מה שסיפרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שהוא חייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה בא היצר לשחת ולקלקל. ופתחנו פתח להודיע ענין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו והחכם יבין וימהר לסלקהו מתוכו וטהר ידים יוסיף אומץ.

הגאוה במעלת החכמה משובחת שנאמר (אך) [כי אם] בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא. וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר מודה אני לפניך שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות, וכמו אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ועל זה נאמר ויגבה לבו בדרכי ה', כי יהיה אדם יקר רוח וגבה לב בענייני העולם הבא שלא יספיק לו במה שיזדמן לו ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם אלא ימעט בעיניו כל מעשהו ותגבה נפשו למעלה תמיד ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאוה אינה מזקת לענוה אך מסייעתו וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות ולשמוח בכבוד חבריו ולחוש על כבודם.

והגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאוד להוכיחם ולהכלים אותם. ולא ייכנע להם, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכלתו אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשמים הרי זה משובח. ולא יכנע לרשעים כמו מרדכי שלא נכנע להמן. ובכל מקום שיש מצוה עליו לעשות לא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם שאם יעז פניו נגדם בעבור מצוה אחת יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והענין ולפי זה יסדר מעשיו. כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום ענין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם ולא ייכנע להם[3]. וכל זה בדבר מצוה אבל בענין משא ומתן יכנע לפניהם ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר וזהו מצוה גדולה.

ומי שיש בו מידת הגאוה צריך להשתדל ולשוב ממנה כי היא מגונה מאוד וההיזק שלה רב ומצוי תמיד והתועלת שיש בה מעט לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד. כי הגאוה מביאה את האדם לשבר ושפלות כמו שנאמר לפני שבר גאון, ונאמר גאות אדם תשפילנו. וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו מי ה' וגו'. ולגלית הפלשתי שאמר אני חרפתי את מערכות אלהי ישראל. ולסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות אשר יציל את עמו מידי. ונבוכדנצר באמרו ומן הוא אלה דיישיזבנכון מן ידי והדומה להן אשר אמרו כדבריהם ואחריתם היה בוז וקלון. ומי שהוא במידה זו אינו ניצול מחטא ועון, כמו שאמר החכם זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון.

וכיון שהגיע דברינו עד הנה לדבר על הגאוה שמע דברי חכמים. חכם אחד אמר מי הוא אשר לא תיפרד ממנו הדאגה זה המבקש לעלות מעלה שהיא למעלה ממנה. ואמרו מי שמחזיק עצמו בחזקת דעת מחזיקין אותו בני אדם שוטה. ואמרו סמוך לגאוה מעללים רעים. ומי שיש בו מעללים רעים תהיה עליו שנאת הבריות והנפשות נוטות מעליו. ואמר חכם אחד כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כך נעימות המידות אור הנפש. ואמר עוד אין החשיבות בנפש שיהיה המלך מתגאה כל שכן בני אדם אחרים זה אל זה. ואמר שהיה מלך אחד יושב על כסא מלכותו ולפניו היו כסאות זו למעלה מזו, ואמר להן המלך איך ישבתם זה למעלה מזה בלא רשותי, והשיב העליון גודל יחוס משפחתי הושיבני על רעי. ואמר השני, עליתי על אשר תחתי מפני רוב חכמתי. וענה השלישי שפלות נפשי ודכאות לבי הושיבני תחתיהם. והעלהו המלך וגידלו. ועל זה נאמר כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב.

בעת שרואה אדם שמידת הגאוה מתגברת עליו צריך לחשוב דברים המבהילים את לבו שבא מטפה סרוחה וישוב לעפר ורימה ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויחשוב כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם נשתכחו והיו כלא היו מעולם ומה הועילה להם גאותם.

גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות. הרוצה לעקור הגסות מלבו מכל וכל לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד, אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח ורוצה לשוב מזה, אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית בזה לא יעקור מלבו הגסות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי הסחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו. וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה תחילה ינהוג עצמו שאם הכו אותו או קיללו אותו לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיעקור שורש הגאוה ממנו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעי וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל הדיעות הרעות מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר וינהג כזה זמן מרובה, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. וענין זה הוא רפואה שלימה לכל מידות רעות.

ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק במדה המובחר ישים זה הדרך לפניו ולפני חבירו, ועל זה נאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים.



שולי הגליון


  1. כמבואר בעבודה זרה (יח.).
  2. בדברי רבינו מבואר שחטאה בגאוה, אך עיין רש"י שם (ד"ה דקדקה) שביאר שהיה בזה חסרון צניעות כדכתיב (תהלים מה יד) 'כל כבודה בת מלך פנימה'
  3. עי' מסילת ישרים (פרק כ') שחילק כעין זה שעל גופי המצות שחייב בהם חובה גמורה בהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם כי אינם חובה מוחלטת, ודבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחו משיעשהו. וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם משום דמחזי כיהורא. כללו של דבר כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו, עכ"ד.