אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/סיון/ד

יום שישי ד' סיון - רבי יוסף אברהם וולף

אחדות התורה

בספרו 'החינוך לאור התקופה' (עמוד 103), עומד רבי יוסף אברהם וולף זצ"ל על ענין חשוב אותו ראוי למסור ולהדגיש לחניך בעת הלימוד עמו.

תורה אחת ניתנה לנו, חלקה בכתב וחלקה בעל פה, את התורה אחת היא. אחדות זו צריכה להגיע לידי ביטוי בזמן הלימוד. בשעה שלומדים את התורה שבעל פה, בלימוד הגמרא, מקשרות הדרשות של הפסוקים - המהוות את חוט השני של רבו סוגיות הש"ס - את שני חלקי התורה. לדוגמא: לגבי נידון הגמרא אם מצות השבת אבידה על פי סימנים היא מצוה מן התורה או מדרבנן, דנה הגמרא לגבי פירוש הפסוק "וכן תעשה לשלמתו", וכך ברוב סוגיות הש"ס, הציר עליהן הן סובבות הוא לשון הפסוק.

כך גם להיפך, בלימוד חמשה חומשי תורה עם פירוש רש"י - מקרב רש"י את התורה שבעל פה לתורה שבכתב, בייחוד בפרשיות שרובן הלכות - כמו פרשת משפטים או פרשת כי תצא.

ואמנם החובה הרבה יותר המוטלת על החונך, היא בלימוד ספר הנביאים. שם לא תמיד זוכרים אנו את חובתינו לקשר את שני חלקי התורה על כל צעד ושעל. העיקר הוא - שלא נכתב התנ"ך לשם תיאור חיי הדורות, אלא לשם תיאור השליחויות. לדוגמא: שמשון הגיבור, לא חייו של שמשון הם הסוגיא, כי אם שליחותו המיוחדת להיות מושיעם של ישראל על ידי פעולתו של יחיד.

כמו כן, הצורך רב להסביר לחניך, כי חיי היום יום של בני הנביאים, היה מלאה תורה. וכמו שאנו למדים מדברי חז"ל בדרשת הפסוקים, על דוד המלך שקם בחצות הלילה ללמוד תורה, על הפלפול בין דואג לשאול אם דוד המלך שיצא מרות המואביה כשר לקהל, וכיוצא באלה.

הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין

"דבר אל בני ישראל וגו' כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר" וגו' (במדבר ו ב)

וברש"י: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף.

לכאורה אפשר היה לחשוב שראיית סוטה בקלקולה, כשמיגעים אותה ומבזים אותה - דוקא תרתיע את האדם מלחטוא. אמנם, מעורר רבי יוסף אברהם וולף בספרו 'ליקוטים והערות על ספר במדבר', התורה מגלה לנו בדבריה, כי מי שלא ראה את החטא מעולם - רחוק ממנו הרבה יותר מאשר מי שראה את החטא אפילו אם ראה גם את העונשים ואת הביזיונות שהחטא גורם. ולכן אע"פ שרואה את הסוטה בקלקולה, לא תרחיקנו ראיה זו מן החטא, ואין לו אלא להזיר עצמו מן היין.