אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אלול/כא

שבת קודש פרשת כי תבוא כ"א אלול - רבי יהונתן אייבשיץ

ש"ץ בעניית אמן אחר הכהנים

על הפסוק (דברים כו ה) "וענית ואמרת", דרשו חז"ל (ד"ר ז א) ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה מהו שיהא מותר לענות אמן אחר הכהנים. כך שנו חכמים, העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף, ואם הבטחתו שיחזור לתפילתו רשאי. ותמוה מה שייך דין זה לפסוק 'וענית ואמרת'.

ביאור מפולפל מציע רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, בהקדם נידון האחרונים (הובא בתוספות יום טוב על המשנה בברכות לד.) בדקדוק לשון המשנה בברכות (שם): העובר לפני התיבה לא יענה אמן ולא ישא את כפיו, ואם הבטחתו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפילה, מותר. ויש לדון האם ההתר כשמובטח שחוזר לתפילתו הוא היתר רק לנשיאת כפיים או גם לעניית אמן.

והנה לשון המשנה 'מותר' משמע שאינו חייב אלא רק מותר לו, ובתוספות בברכות (שם) כתבו שעניית אמן נחשבת 'צורך תפילה', ולכאורה אם כן לשון 'מותר' לא שייך על עניית אמן שהיא צורך ומחובת תפילה, ועל כרחך שהמשנה מתירה רק לשאת כפיים כשמובטח ולא לענות אמן.

אמנם אחר שזכינו לדין 'שומע כעונה' הרי יכול לצאת ידי חובתו ע"י שמיעה, ואילו הענייה בפועל היא רק 'רשות' ולא 'חובה'.

וזה פתרון דברי המדרש, כי מאחר שמהפסוק 'וענית ואמרת' דרשו חז"ל בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ד) ששומע כעונה, אם כן ממילא יש לפשוט שדברי השמנה 'אם הבטחתו שחוזר לתפילתו רשאי' נסובים גם על עניית אמן ולא רק על נשיאת כפיים.