אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אדר ב/יח

יום שני י"ח אדר ב' - רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדנא

בכיית ישראל על הסתלקות הצדיקים

בפרשת השבוע, פרשת שמיני, על מיתתם של נדב ואביהוא נאמר (ויקרא י ו): "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם".

מפסוק זה מפורש יוצא, כך כותב רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדנא זצ"ל בספרו יסוד ושורש העבודה, שעל מיתת הצדיקים מוטל חיוב על כל איש מישראל לקונן ולבכות.

בזה ביאר את יסוד תקנת הקדומנים לגזור תענית ביום כ' סיון, אשר יסוד התענית היה על עת צרה ליעקב בזמן הגזירות והשמדות הגדולים בשנת ת"ח ות"ט, אזי נשפך דמן של ישראל כמים, והגדולים אשר היו בארץ באותו הדור גזרו תענית וקבעו בכיה לדורות יום אחד בשנה.

ועיקר התענית לתת אל לבו כמעט בכל רגע על הריגת הצדיקים והחסידים, ולקונן ולהצטער בליבו על הריגת בניו של מקום ברוך הוא. ובודאי היה מזה להבורא יתברך שמו צער גדול כביכול. ואין שכחה לפניו יתברך שמו על צער זה של הריגת בניו הנחמדים. וכונה זו לא תעדר מהאדם כל יום התענית ובודאי יחשב לו לעבודה גדולה ועצומה מאד להבורא יתברך שמו ויתעלה ושכרו הרבה מאד.

ומשל משל לדבר, אחים שאהב אביהם אותם בתכלית האהבה ונהרג אחד מהם, הנה השכל מחייב שהאחים הנשארים יבכו ויצטערו ויקוננו על צרת אביהם שהגיע לו צער גדול מבנו הנחמד שנהרג. ואם היה חי בודאי היה אביו מתענג ומשתעשע בו, ועתה אבד מאתו התענוג והשעשוע ההוא.