אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אדר א/כג

יום חמישי כ"ג אדר א' - רבי יהודה משה דנציגר

על הפסוק "ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז א), דרשו חז"ל במדרש (ש"ר נ ג): הדא הוא דכתיב (ירמיה ל) "כי אעלה ארוכה לך" - אין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם - שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה - במה שהוא מכה הוא מפרה. שנאמר (שמות טו) "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה" למה? "כי מרים הם"... "ויצעק אל ה' וירוהו ה' עץ", ומה היה? י"א זית וי"א ערבה וי"א הרדופניהיה וי"א עקרי תאנים ועקרי רמונים היה. ונטלו והשליכו למים, מיד - "וימתקו המים", הוי 'ומכותיך ארפך' [- שאף שהם מיני עצים מרים, מהמרירות עצמה המציא תרופה למרירות המים].

ויש לקדקד, מעיר האדמו"ר מאלכסנדר רבי יהודה משה דנציגר זצ"ל, איזו מעלה ורבותא יש בכך שהרפואה היא במה שהוא מכה, ומה אכפת לנו אם הרפואה באה מדבר אחר.

אלא נראה לומר שאצל הקב"ה אין הכוונה שמהדבר שבו הוא מכה הוא ממציא רפואה, אלא - עצם המכה שמכה הקב"ה היא היא הרפואה. וזהו מה שמכונה בספרים הקדושים "המתקת הדינים בשורשן". וכמו שמובא בשם הבעל שם טוב הקדוש שעל ידי ידיעה זו נמתקים כל הדינים. וכיצד הוא זוכה לידיעה זו? על ידי התורה שבה גנזו המאור שגנזו הקב"ה לצידים לעתיד לבוא.

על כך סיים המדרש ואמר: שנאמר "ויעש בצלאל את הארון" - כי ענין הארון מרמז על התורה הקדושה ועל האור הגנוז בה, שעל ידו מגיעים להמתקת הדינים בשרשן, שהיא התקנת הרפואה מהמכה עצמה, עד שעצם המכה הוא הרפואה.