אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אב/כה

יום שני כ"ה אב - רבי יעקב משולם אורנשטיין

הדרך המובחרת בנתינת צדקה

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." (דברים יד כב).

חז"ל במדרש רבה (פ' כי תשא) אומרים: אמרו ישראל, אפילו בשעה שאנו נותנין צדקה ואנו מביטין במעשינו, יש לנו בושת פנים, שנאמר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'. ואימתי אנו באים בזרוע, כשאנו מוציאין המעשרות מן הבית, ע"כ לשון המדרש, והוא תמוה.

ביאור נפלא בדברי המדרש מעלה רבי יעקב משולם אורנשטיין זצ"ל בעל ישועות יעקב (עה"ת, פ' ראה), הנה בנתינת הצדקה נאמר "נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו" - והיינו שמדרך הנותן צדקה שאינו נותן בלב שמח, לפי שבנתינתו יחסר ממנו ממונו, ואף שמקיים המצוה בעצמה אך רחוק הדבר שיעשה כן בשמחה וטוב לבב. ואמנם מכל מקום עצם מעשה המצוה די בו כדי לקבל שכר.

עוד נמצא אדם שנותן צדקה לעני כשראוהו לפניו כשהוא חסר לחם וערום מכל, ומצד מדת רחמנות נותן לו מקצת מחסורו, והיה עושה זאת אפילו לולי ציווי השם על הצדקה - נמצא שאדם זה נותן בלב שמח אך גם הוא לא קיים המצוה כתיקנה, שהרי אינו עושה זאת מחמת רצון השם אלא מחמת רגש הרחמנות הטבעי המוטבע בו.

אמנם כשאדם מוציא בעונת המעשרות את המעשרות מתוך ביתו, הרי בזמן זה עדיין אין העני לפניו לעורר בו מידת הרחמנות - ונמצא שנתינתו היא רק מכח ציווי השם. ומאידך, אף אם באותה שעה רע לבבו מעט על חסרונו, אך כשהעני בא לפניו והוא נותן לו את המעשרות שכר הפריש, לא ירע לבבו בתתו לו - כיון שכבר הפריש את המעשרות ואינם עוד ברשותו.

על כך אומר המדרש, אמרו ישראל אפילו בשעה שאנו נותנין צדקה ואנו מביטין במעשינו יש לנו בושת, כי אנו עושים כן מחמת מדת הרחמים או שאנו עושים כן ורע לבבנו. ואימתי אנו באים בזרוע, ללא בושה, כשאנו מוציאים המעשרות מן הבית - דהיינו קודם נתינתם לעני שאז הנתינה היא בשמחה ואך מחמת ציווי השם.