אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אב/כ

יום רביעי כ' אב - רבי יוסף שטיינהרט

המסופק אם בירך קודם המזון

"ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח י). ודרשו חז"ל (מט:) שמדאורייתא אינו חייב בברכת המזון אלא באוכל כדי שביעה.

והנה דעת הרמב"ם כפי גירסת הטור (או"ח סימן קסז) בדבריו, שהמסופק אם בירך לפני המזון צריך לברך פעם אחרת. ובפשוטו טעמו משום שסבירא ליה שהברכה על המזון מלפניו הינה מדאורייתא, וכמו שלמדו חז"ל בק"ו מהברכה שאחר המזון: כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.

אלא שלפי זה יקשה מדברי המשנה בברכות, בעל קרי... ועל המזון מברך לאחריו [- בהרהור] ואינו מברך לפניו. שהרי טעם החילוק הוא שברכה שלאחריו היא מדאורייתא והברכה שלפניו היא מדרבנן, אך לפסק הרמב"ם שגם הברכה שלפניה היא מדאורייתא, קשה מאי שנא.

ויישב בספר משביר בר לרבי יוסף שטיינהרט זצ"ל (פרשת עקב) על פי דרשת חז"ל הנזכרת, שהחיוב מדאורייתא לברך הוא רק כשאכל כדי שביעה, וכיון שברכה שלפניה נלמדת בק"ו מברכה שלאחריה, הרי שיש לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולא יתחייב מדאורייתא בברכה שלפניה אלא רק באופן שיאכל אחר כך כדי שביעה. ואילו במקום שלא יאכל כדי שביעה, לא יהיה חיוב הברכה שלפניה אלא מדרבנן.

ולפי זה מיושבת הסתירה בין פסק הרמב"ם לדין המשנה, כי הרמב"ם בבואו לפסוק את דין האדם הרוצה לאכול כדי שיעור שביעה ומסופק אם בירך או לא, פסק שעליו לשוב ולברך כיון שחובת ברכתו היא מדאורייתא. אמנם דין המשנה העוסקת בבעל קרי, הרי מן הדין קיימא לן שהרהור לאו כדיבור דמי, ונמצא שמה שהצריכו הרהור בברכה שלאחריה אינו אלא מדרבנן, וממילא יש לומר שלא החמירו אלא בברכה שלאחריו, שאחר שכבר אכל כדי שביעה התחייב בודאי בברכה דאורייתא. משא"כ בברכה שלפניו, שאינו מוכרח שכוונתו לאכול כדי שביעה, ואין כאן כל כך גנאי אם לא יברך - שוב לא החמירו חכמים להצריכו להרהר הברכה.