אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/ויקרא
שבת – רבי חיים יצחק אייזיק יוסטמן[עריכה]
תחילת העבודה בקטנות[עריכה]
- "ויקרא ה' אל משה" (ויקרא א א)
אל"ף ד'ויקרא' זעירא. ונראה כי בא לרמז שהנכנס לעבודת ה' בתחילה צריך להתחיל מעט מעט בקטנות, ולא לפסוע פסיעה גסה. ונרמז גם בפסוק 'ולא תעלה במעלות על מזבחי – אשר לא תגלה ערותך עליו'. כי אם פוסע מיד בפסיעות גסות בתחילת עבודתו, גורם למסטין שיסטין עליו, וגם בעיני העולם תמוה הדבר ויבוא לו מכך עין הרע, אלא דרכו תהיה בבחינת מעט מעט אגרשנו מפניך ותנחיל את הארץ. (חיי יצחק).
יום ב' – רבי יוסף שאול נתנזון[עריכה]
אדם הראשון הותר רק בהקרבת עולה[עריכה]
- "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א ב)
כתב רש"י: אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
ולכאורה צריך ביאור, שהרי אדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר, ורק אחר המבול הותר להם בשר, ואם כן לא היה שלו כלל. וצריך לומר שמכל מקום לענין הקרבה להשם היה שלו.
על פי זה יובן האמור בפסוק הבא 'אם עולה קרבנו' – כי אכן אדם הראשון לא היה יכול להקריב אלא קרבן עולה שכולה כליל, ואילו שאר הקרבנות דין בשר לאכול ואדם הראשון היה אסור באכילתם. (דברי שאול, מהדו' תליתאה).
יום ב' - רבי שלמה אלישיוב[עריכה]
קרבן - תיקון חלקי הדצח"מ שבאדם[עריכה]
"אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א ב) ענין סוד הקרבנות על חטא, הוא באשר כל חטא בא על ידי הנפש הבהמית שבאדם, וכן על ידי הנפש המרכבת שבדומם, והנפש הצומחת שבצומח - שכל אלו כלולים בגוף האדם, כי האדם הוא עולם קטן שכלול מכל הכוחות כולם. ובפרט על ידי שנהנה מהדומח והצומח שבעולם ואוכל מהם, ומעכירותם וזוהמתם שהם מהטומאה והרע המעורב בכל דבר - מזה בא כל החטאים כולם, ונעשה על ידי זה פגם בנפש האדם עצמו.
נמצא שעל ידי החטא נפגמו כל חלקי ה'דצח"מ' [דומם, צומח, חי, מדבר] שבאדם, ולכן צריך להביא קרבן, שבו כלולים כולם כי המלח הוא הדומם, עצי המערכה הם הצומח, והבהמה עצמה היא החי, והמדבר הוא וידוי דברים שנצרך בכל קרבן.
אף קרבן מנחה שאין בו אלא הדומם והצומח, ונחסר 'נפש הבהמית', כבר אמרו חז"ל במסכת מנחות (קד:) שלכך נכתב בקרבן מנחה 'נפש' - כי משום שהוא עני, הרי הוא חשוב לפני הקב"ה כאילו הקריב נפשו לפניו - ואם כן גם ה'נפש הבהמית' בכלל. (לשם שבו ואחלמה, הדע"ה ח"ב נט.).
יום ד' – רבי שלמה דוב רבינוביץ[עריכה]
עבודת האדם להעלות הניצוצות[עריכה]
- "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א ב)
ידוע ליודעי חן שכל ענייני המצוות והמעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה, הכל הוא תיקון לפגם של אדם הראשון, על ידי שמעלה הניצוצות המגולגלים בכל דבר ודבר בבריאה.
ובזה יתפרש הפסוק שלפנינו: 'אדם' – אדם הראשון, 'כי יקריב מכם' – יתקרב על ידי מעשיכם הטובים, 'מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם' – על ידי שתעלו את ניצוצות הקדושה שהתפזרו והתגלגלו בבהמה. כל בכל ארבעת היסודות, דומם צומח חי ומדבר, התפזרו הנציצות הקדושות על ידי תערובת טוב ורע, ועל ידי שמקריב הכהן את הבהמה בכוונה הראויה, הוא מביאה לתיקונה. (תפארת שלמה).
יום ג' – רבי מרדכי חברוני[עריכה]
גדר סידור שני גזירי עצים[עריכה]
- "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א ז)
ובגמרא ביומא (כד:) נחלקו רב ורבי יוחנן אם זר חייב על סידור שני גזירי עצים. ושורש המחלוקת מבואר בגמרא שם אם סידור שני גזירי עצים חשוב 'עבודה תמה' שאין אחריה עבודה או לא. ופירש רש"י שרבי יוחנן סובר שהיא עבודה תמה, כיון שסידור מערכת עצים תמה ונגמרת בשני גזירים, וסידור אברי התמיד הוא תחילת סידור אחר. ואילו רב סובר שאינה עבודה תמה שכן 'שם סידור אחד הוא'.
ומתוך דברי רש"י נראה לבאר שנחלקו בגדר מצות סידור שני גזירי עצים, האם היא לצורך הקטרת התמיד, והרי היא כאחד ממשמשי התמיד, ואם כן סידור אברי התמיד הוא סדר אחד עם הנחת הגזירים, או שהיא מצוה העומדת בפני עצמה, וממילא היא עבודה תמה.
ומה מדוקדק לשון הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ט ה"ה) שכתב 'והמסדר שני גזרי עצים על המערכה, הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה, שהעצים קרבן הוא', הרי שהגדיר את הקטרת העצים כ'קרבן' העומד בפני עצמו, וממילא עבודה תמה היא וזר שסידרם חייב. (משאת מרדכי אות ה)
יום ב' - רבי חיים פנחס שיינברג[עריכה]
קרבן מנחה ערב יותר מקרבן בהמה[עריכה]
"ונפש כי תקריב מנחה" וגו' (ויקרא ב א) בגמרא במנחות דרשו פסוק זה: אמר רבי יצחק, מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה 'נפש'. אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה, עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניו.
דהיינו שאצל אדם עני, מעט הסולת - עשירית האיפה, חשובה אצלו מאד ובאה אצלו בקושי רב, משא"כ אצל העשיר אפילו אם מביא קרבן בהמה אין הדבר בא אצלו בקושי. ולכן עדיפה לפני ה' מנחת העני מבהמת העשיר.
ויבואר ע"פ הגמרא במנחות (מג:): תניא היה רבי מאיר אומר, גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר 'הבא לי חותם של טיט', ולאחד אמר 'הבא לי חותם של זהב', ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ופירש רש"י: שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה.
מבואר שגדר שכר ועונש תלוי בקושי או בקלות של המעשה, ולכן מנחת העני הבאה בקושי חשובה לפני ה' יותר ויותר מקרבן בהמה של העשיר.
בזה יבואר לשון הפסוק (מלאכי ג ד) "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כמי עולם וכשנים קדמוניות" - ולכאורה למה נאמר 'מנחת יהודה וירושלים' ולא 'קרבנות יהודה וירושלים'. אך נראה שלכך רמז הנביא כי לפני ה' ערבה מנחת יהודה וירושלים הבאה להם בקושי יותר ויותר מקרבנות שמעולם, כי כגודל הקושי כך גודל החביבות. (תוכחות מוסר מאמר לח אות ג).
יום ה' – רבי יוסף הוכגלרנטר[עריכה]
הקרבת קרבן בלי מלח[עריכה]
- "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך" (ויקרא ב יג)
הרמב"ם (איסורי מזבח פ"ה הי"ב) כתב שאם הקריב קרבן בלי מלח, הרי הוא עובר בלאו ולוקה. ומדברי הרמב"ם מבואר שאם אמרה תורה להקריב קרבן עם מלח, הרי כשמקריב בלא מלח – נחשב זה ל'לאו שיש בו מעשה' שלוקים עליו, שכן מעשה ההקרבה בלי מלח הוא מעשה איסור, זאת למרות ש'אי המליחה' אין בו מעשה.
ובשאגת אריה העיר על כעין זה במה שכתב הרמב"ם (חגיגה פ"א) שאם בא לעזרה ביום ראשון של יום טוב ולא הביא עמו עולה, עובר על לא תעשה של 'לא יראה פני ריקם', אך אינו לוקה על לאו זה "שהרי לא עשה מעשה". ולכאורה מדוע לא נאמר שאף כאן נחשב לאו שיש בו מעשה, כיון שמעשה ההילוך לעזרה הוא שגרם שיעבור על הלאו.
ונראה לחלק על פי מה שכתב הלחם משנה שאינו עובר על לאו של 'לא יראה' אלא בואפן שלא הביא קרבן אף בשאר ימות הרגל, ואם כן על ביאתו בפעם הראשונה לעזרה אי אפשר להתרותו למלקות, כיון שהכניסה היא בהיתר שהרי יכול להביא קרבן באחד מימות הרגל. וכשלבסוף לא הביא – הרי לא עשה מעשה. משא"כ לגבי ברית מלח, כל שהקריב קרבן בלי מלח, הרי עשה מעשה ועבר בכך על לאו ולוקה. (משנת חכמים סימן א, יבין שמועה ד"ה ובחיבורי).
יום ד' - רבי גרשון ליבמן[עריכה]
החטא – אות להעדר שכל[עריכה]
- "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (ויקרא ד א)
בספר החינוך (מצוה צה) אומר: ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, ולא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמית. ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כגופו, להביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשורפו שם ולהשכיח זכרו כליל. כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי.
לכאורה מתעוררת תמיהה, וכי כל ההבדל בין האדם לבהמה נמדד רק אם חטא או לא, שאם האדם לא חוטא הרי הוא 'בעל שכל' ואם הוא חוטא הרי הוא 'בהמה'. איך יתכן לבטל כל החכמות ולומר על כל חכמי הטבע שהם טפשים ובהמות בגלל שהם מחללי שבת ואוכלי טרפות?!
מכאן אנו רואים את ההבדל בין דעת האדם לדעת התורה. האדם חושב שלעשות מצוה הוא כעין חוק שציווה ה', והוא עושה את המצווה רק מפני שה' אמר לו לעשות כן. אך לא כן דעת התורה, וכמו שכתב הרמב"ם שהמצוות כולן הן עצות ליישר את האדם, ואם עושה מצוה הרי באמת תיקן עצמו והרי הוא 'אדם', ואם עשה עבירה לא רק עבר על ציווי ה' אלא פגם בנשמתו, והרי הוא 'בהמה'. (דגל המוסר)
יום ו' - רבי ישעיהו באסאן[עריכה]
סנהדרין קטנה של שבעים[עריכה]
- "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד יג)
ובתורת כהנים דרשו 'עדת' זו סנהדרין... ואיזו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית שהיא של ע"א.
וברעיא מהימנא: פיקודא דא, להביא קרבן על סנהדרי גדולה שטעו... שבעים סנהדרי גדולה היו ומשה עליהו, ושבעים סנהדרי קטנה הוי ואהרן עלייהו.
בשו"ת לחמי תודה (תשובה לליוורנו) תמה השואל על דברי הרעיא מהימנא, דלא אשכחן בשום דוכתא סנהדרי קטנה של שבעים אלא של עשרים ושלשה.
בתשובתו מדקדק רבי ישעיהו באסאן כי אכן דברי הר"מ אינם נוגעים אלא לימי משה רבינו, כמבואר בדבריו שהיו משה ואהרן עליהם, ובאמת בזמן משה היו שתי הסנהדרין, הגדולה והקטנה, של שבעים ואחד. הראשונים הם הכתובים בפרשת משפטים, שנאמר 'עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל', והשניים הנזכרים בפרשת בהעלותך ככתוב 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'.
ואמנם רש"י שם מקשה 'והזקנים הראשונים היכן היו' ומבאר שמתו באש התבערה. ורש"י כדעת הספרי שבאש התבערה מתו 'בקצה המחנה' – הקצינים שבעם, אך הרעיא מהימנא למד שהם 'המוקצים שבעם', ולכן מפרש שהיו שתי סנהדרין של שבעים.
שפתותיו דובבות[עריכה]
הצדיק המתבודד והצדיק המשפיע[עריכה]
אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים' וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאמר רבי יוחנן משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר.
כל הרואה ישתומם להבין דברי רז"ל וחידותם. מצוקי העולם, לא די להם במתן שכרם לעתיד לבא, אשר אין כח בשכל האנושי להשיג העונג האמיתי שנאמר עליו 'עין לא ראתה', והם ישתוקקו שבהיותם בעולם האמת והגוף כברשב אל העפר, שיתעוררו כלי הדיבור שבגוף אשר בקבר, והרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.
ואמרו חז"ל: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא ה', שבירא ה' נאמר 'אשרי איש ירא את ה ואילו בנהנה מיגיע כפיו כתוב 'אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולכאורה קשה אם 'אשרי' הוא בעולם הזה, אם כן בירא ה' היה ראוי להיכתב 'טוב לירא ה ולא 'אשרי ירא ה.
אמנם יבוארו הדברים, כי 'אשרי' מורה על אשוריו של אדם, שהם המעשים הטובים, אך בהם יוכל להתהלל רק בעולם הזה אך לא לעולם הבא שהוא במדרגת 'עומד' ואזי אינו אלא בבחינת 'טוב' שמקבל שכרו על מה שטרח בערב שבת.
ולכן 'ירא השם' מורה על הצדיק המתבודד וכל מגמתו להשלים את נפשו ולא ישית לבו לזולתו, אין בידו אלא 'אשרי' מעשיו הטובים בעולם הזה. אבל הצדיק המשפיע המורה דרך ה' לרבים ו'נהנה מיגיע כפיו' כי ממנו יראו וילמדו לעשות כמותו, וזכות הרבים תלוי בו, הוא גם בהיותו בעולם הבא עדיין 'אשריו וטוב לו' – כי עדיין אשריו בעולם הזה, הם האנשים שלמדו ממנו ועושים כמעשיו. וזו כוונת חז"ל שבירא שמים אשוריו רק בעולם הזה, היינו כל זמן שחי. ובנהנה מיגיע כפיו אזי גם כשכבר טוב לו ונהנה מזיו השכינה, עדיין אשריו בעולם הזה.
עפ"י הדברים האלו אשר שמענו מפומא ממלל רברבן, רבינו הקדוש זצ"ל, נעים מליצת חז"ל שהתחלנו בה, כל שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. כי אע"פ שהגוף כבר בקבר ואינו יכול לסגל מצוות ומעשים טובים, הרי הוא כאילו עודנו בחיי חיותו ושפתותיו דובבות – השמועה שלימד לרבים, כי על ידם הוא מוסיף זכות גם עתה. (אהל אברהם לרבי אברהם שאג צוובנר נפטר כ"ט אדר תרל"ו, הקדמת בן המחבר).