אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/ואתחנן

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ה' - רבי יעקב יצחק הורוויץ - החוזה מלובלין[עריכה]

תחינה שיהיו ת"ח חשובים בעיני ההמון[עריכה]

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג כג)

יבואר על פי מה דאיתא ברעיא מהימנא, שביקש משה מאליהו זכור לטוב להתפלל אל ה', שלא יהיו התלמידי חכמים מבוזים בעיני העולם. וידוע שהתלמידי חכמים הם ניצוצי נשמת משה.

וכיודע שיש עשרה לשונות של תפילה, ובודאי יש טעם על כל לשון ולשון. ויש לומר שכשמבקש חן אזי תופס בתפילתו לשון 'חנינה'. וזהו שאמר הכתוב "חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז" - כלומר, תן לנו החנינה שיהיה לנו חן בעיני ההמון, וכן שיהיה לישראל חן בעיני האומות, כי רב שבענו בוז - ורצוננו עתה שיהיו התלמידי חכמים חשובים ולא מבוזים בעיני ההמון.

זהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" - בזמן הפחות שהוא זמן עקבתא דמשיחא, "לאמור" - מלשון 'את ה' האמרת היום' שהוא לשון חשיבות, שמבקש בחנינה מהקב"ה שיהיה חן לתלמיד חכמים ויחשיבום ההמון, וכן יהיה חן לישראל ויחשיבום האומות. (זאת זכרון).


יום ג' - רבי משה גרינוולד[עריכה]

משה התפלל ולא נענה, ואנחנו?[עריכה]

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג כג)

יש לדקדק מהו 'לאמר'. והנה אמרו חז"ל תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנן' התפלל משה לפני ה' ולא נענה. והנה יתחמץ לבב כל המתחננים, ויתרשלו ידי כל בעלי תפילות – אם משה רבינו התפלל כל כך הרבה תפילות ולא נענה, אם כן איך נפתח פה ולשון וניב שפתיים. ויותר קשה, למה סיפר להם משה רבנו איך שהרבה והפציר בתפילה, הלא על ידי זה יתרשלו ידיהם מלערוך תחתונים לפי השם יתברך.

אמנם באמת יש לומר להפך, שמאחר ואמר לו השי"ת לבסוף 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', אם כן למה הניחו לערוך כל כך הרבה תפילות, היה לו לומר לו מיד 'אל תוסף להתפלל' – אלא מכאן מוכח שאדרבה השי"ת מתאווה לתפילתם של צדיקים ולכן אף שלא רצה לענות לו בדבר זה, שמע לתקט"ו תפילותיו.

על זה אמר משה 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' תפילות כמנין ואתחנן, 'לאמר' – היינו לומר לדורות שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ואל ימנעו עצמם מן הרחמים. (ערוגת הבושם)


יום ה' - רבי משה דוד לידא[עריכה]

משה התקשר בבחינת הטוב[עריכה]

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג כג)

המהר"ם אלשיך הקשה הלא כבר בפרשה הקודמת אמר 'ואת יהושע ציויתי', וכיון שכבר מסר הגדולה ליהושע מה שייך להתחנן שיעבור את הירדן.

ועוד אמרו שסבר משה שהותר הנדר כשחילק את ארץ סיחון ועוג לבני גד ובני ראובן, ולכאורה קשה על רבינו משה, אבי הנביאים, שיטעה ח"ו ויסבור שהותר הנדר.

ונראה לבאר עפ"מ שאמרו חז"ל שכשסמך את יהושע סמכו בעין יפה בשתי ידיו. וביאור הדבר, דהנה בפסוק הנזכר נאמר 'ואת יהושע צויתיו בעת ההוא', ותיבת 'ההוא' כתובה בוא"ו ולא ביו"ד. ונראה שרמז לעץ החיים, כי האות ו' כידוע רומז למידת הת"ת שהוא עץ החיים. וכן 'ההוא' בגימטריה 'טוב' הרומז למידת הת"ת. ועם הכולל הוא בגימטריא ח"י הרומז גם כן לעץ החיים. וזה ה'עין יפה' שבסמיכת משה ליהושע.

וזהו שאמר 'ואת יהושע ציויתי', מלשון צוותא וחיבור, שקישר את יהושע בעת ההוא בעין יפה, ועל ידי זה התעוררה בעולם מדת הת"ת בבחינת עץ החיים. וכשראה משה שהתעוררה בחינת טוב כנ"ל סבר משה שהותר הנדר. ולכן 'ואתחנן אל ה' בעת ההוא' בוא"ו דוקא - שהתקשר משה עצמו גם כן בבחינה זו הרומז לטוב.

וע"ז המשיך ואמר 'אתה החילות להראות את עבדך את גדלך' - הלא היא מידת החסד הנקראת 'גדולה'. 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' - הטובה דוקא הרומזת למידה זו. (מגדל דוד).


יום ד' - רבי שמעון אהרן אגסי[עריכה]

אילו בנה משה את ביהמ"ק לא חרב[עריכה]

"ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג כו)

ופירש רש"י: אתם גרמתם לי. ועמדו המפרשים לבאר התמיהה, שתולה האשמה בישראל שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ, הכיצד?

ויובן, על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בטעם שאל נכנס משה לארץ, שאילו היה נכנס והיה בונה את בית המקדש, לא היה יכול בית המקדש להיחרב, וממילא כשהיו חוטאים ישראל היה הקב"ה מכלה בהם את זעמו ח"ו. אבל עכשיו על ידי שלא נכנס לארץ, כילה חמתו על עצים ואבנים, כמו שביארו חכמים במה שאמר דוד 'מזמור לאסף' ולא 'קינה לאסף'.

זהו שאמר משה 'ויתעבר ה' בי' - במה שלא נכנסתי לארץ, 'למענכם' - כדי שלא תכלו ח"ו, וזהו שאמרו 'אתם גרמתם לי', ופשוט. (אמרי שמעון).


יום ד' - רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל[עריכה]

חובת הלימוד בהשכל שיבינו חכמתה[עריכה]

"ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד ו)

לכוארה מוקשה וכי כל סיבת השמירה היא שהיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ואם לא היתה זו חכמה ובינה 'לעיני העמים' לא היה לשמור. הלא די לנו לשמור את התורה והמצוה כי היא חכמת אלוקים חיים.

עוד צריך להבין מהו "אשר ישמעון את כל החוקים האלה", הלא החוקים הם דברים שאומות העולם משיבים עליהם, ושואלים מה טעם יש בהם. והיה לו לומר "אשר ישמעון את המשפטים". ועוד קשה, למה חזר עוד ואמר "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" הלא כבר הזכיר תחילה את החוקים.

אמנם ביאור הדבר כי הכתוב מחיבי את האדם, להחכים דעתו, להתבונן בתורה בהשכל ודעת, באופן שיבין גם בשכלו כי התורה מצעת לאדם דרך סלולה לחיות חיי עונג ונחת - זולת השכר העתיד. רק דרכיה מצד עצמה - דרכי נועם הם. ורק קודם שיבין את עומקה, אז נראית היא כעול על צוארי ישראל, וראשיתה מצער אבל אחריתה נעימה מאד מאוד.

וזהו פשט הכתוב: 'ושמרתם' היינו משנה [- כמו שפירש רש"י], ופירושו שיהיה הלימוד בהשכלה. ובאופן כזה שגם ה'ועשיתם' - קיום המצות - יהיה באופן כזה שגם העמים יבינו כי היא חכמה ובינה, וממילא בעל כרחם יבינו שגם 'החוקים' - יסודתם חכמה ובינה. וזהו קידוש השם לתורה ולעבודה. ועל זה הוסיף ואמר הכתוב "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים", כי אכן, הנשמע כזאת שהחוקים ישתוו עם המשפטים ליישר תכונת האדם. (חכמה ומוסר ח"א סימן כג)


שבת - רבי יצחק בלאזר[עריכה]

עבודת השם מביאה לידי אהבה[עריכה]

"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו ה)

ובספרי דרשו חז"ל: "ואהבת את השם אלקיך", אי אתה יודע האיך לאהוב, כשהוא אומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - אתה יודע איך לאהוב.

ויבואר על פי דימוי מחיי העולם. הנה כשיש אדם העובד בבית של גביר, ומקבל ממנו שכר הגון למחיית בני ביתו, ממילא יאהב את הגביר אדונו אהבה בלי מצרים. ואמנם חילוק יש בדבר זה בין העובדים, כי אם גביר זה בטבעו להכביד ולהעמיס עבודה רבה על משרתיו, אהבתו תקטן, ואם אינו מבקש אלא עבודה מעטה - תגבר אהבת משרתו אליו. וכן אם דרכו לכעוס ולהתקצף כל פעם שיעוות המשרת דבר מה, עוד יותר - תקטן אהבתו, ואם סולח ומוחל - תגדל. ויש והגביר חושב בדעתו על משרתו, הלא הוא איש כמוני, חומד ומתאווה, ומדוע ימנה את עצמו מטובה, ושמח כשרואה שמשרתו חי חיי עונג. ויש איש שכשרואה את משרתיו מתענגים - ירע עיניו בהם.

ולפי זה כשנתבונן בדרכי הצדיקים והרשעים - אותם המאמינים בה' רק שוגים בתורתו, היה נראה כי הרשע הסבור שאין הקב"ה דורש ממנו לעמול כל היום בהוויות אביי ורבא ורק דורש מהאדם שיהיה איש אמונים בחברתו המדינית, ראוי שיאהב את ה' המשפיע עליו רוב טובה, יותר ממי שמאמין בה' ובמצוות רק סבור שהמצוות המעשיות הם למותר ח"ו, וחושב כי די במה שהוא מאמין בלבו וזוכר את ה' בליבו. ושניהם גם יחד היה להם לאהוב את השם יותר מהצדיק שמאמין בכל המצוות ובעבודת השם כי רבה.

אמנם באמת הדברים הם להיפך, שככל ששומר יותר את דברי התורה, ומבין בגודל כובד עבודת השם - על ידי זה בא לאהבה יתירה ודביקות גמורה בה' - כפי שרואות עינינו.

זהו ביאור המדרש, 'ואהבת את השם אלקיך' אי אתה יודע איך לאהוב - כלומר, שמא תחשוב שמתחיל כבר יכול אתה לאהוב את השם, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' - ורק כשיהיו הדברים על ללבך אז תוכל להגיע לאהבתו, כי עבודת השם היא שתביאך לידי אהבה. (כוכבי אור מאמר יט)


יום ו' - רבי מסעוד חי רקח[עריכה]

קריאת שמע בלא תפילין בתשעה באב[עריכה]

כתב הרמב"ם (תפילין פ"ד הכ"ו): אע"פ שמצוותן ללובשן כל היום, בשעת תפילה יתר מן הכל. אמרו חכמים, כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.

ומקור הדין בגמרא בברכות (יד:), ושם פירש רש"י: עדות שקר בעצמו, לישנא מעליא, ע"כ. וכוונת רש"י שכביכול כלפי מעלה אמור, על דרך "כי חזק הוא ממנו" [שדרשו חז"ל שכוונתם היתה כלפי מעלה ח"ו].

ויש להעיר על המנהג שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, שהרי לכאורה יש לחוש לדבר זה ש'כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו'. ושמעתי שיש יחידי סגולה שמניחין התפילין בביתם קודם בואם לבית הכנסת, וקורין בהם קריאת שמע לבד, לחוש למאמר זה שלא יהא נראה כמעיד עדות שקר. וכן קיבלתי מהרב הגדול רבי אברהם יצחקי זצ"ל.

ובפרט שהרי מה שאין מניחים את התפילין בתשעה באב אינו מין הדין אלא רק משום מנהג, ומן הדין תשעה באב חייב בתפילין, שלא התמעטו מהנחת תפילין אלא שבתות וימים טובים ולילה. (מעשה רקח).


יום ו' - רבי יצחק ניימן[עריכה]

שלא ברכו בתורה תחילה[עריכה]

ידוע מאמר חז"ל (נדרים פא.): אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמיה ט יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת" - דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם פסוק יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה' - אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחילה.

ובשו"ע (או"ח סימן מז ס"ד) נפסק כי המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך, אבל להוציא בשפתיו אסור עד שיברך בתורה תחילה.

על פי זה יש לבאר את הפסוקים בתהילים (קיט יא-יג) "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. ברוך אתה ה' למדני חקיך. בשפתי ספרתי כל משפטי פיך" וגו'. שכך אמר דוד המלך, קודם שברכתי ברכת התורה 'בלבי צפנתי אמרתך' דהיינו רק הרהתי בדברי תורה, 'למען לא אחטא לך' - שהרי על דבר זה אבדה הארץ שלא ברכו בתורה קודם הלימוד. אמנם אחר שאמרתי 'ברוך אתה ה' למדני חוקיך' - שבזה יוצא ידי חובת ברכות התורה כמבואר בירושלמי במסכת ברכות, ממילא 'בשפתי ספרתי כל משפטי פיך' - שיכול אני מעתה ללמוד בפה ללא חשש. (זכרון יצחק עמוד יז).


שפתותיו דובבות[עריכה]

מחיה מתים לפי שעה[עריכה]

על הפסוק "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לא-ל ידך לעשות" (משלי ג כז) כתב הרב בעל 'אור פני משה', על פי מה שאמרו רז"ל: שאל ההוא מינא את רשב"י, כתיב (ירמיה י ז) "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", חכמת הגויים היא דאין כמוך, אבל בישראל כמוך? חייך רשב"י ואמר, הלא אליהו ואלישע החיו מתים.

ופירש המהרש"א (ח"א יבמות צו:) כי גם בזמן הזה יכולים להחיות מתים, זה האומר דבר בשם אומרו - שפתותיו דובבות בקבר. כי דברי תורה שהיה מחדש בחייו, מחיים אותו שעה בקבר, כשאומרים אותו משמו.

וזה שאמר: "אל תמנע טוב מבעליו", כלומר, תהא זהיר לומר דברי תורה בשם אומרם, שאז ב'היות לא-ל', כלומר הפעולות הנפלאות שמהוו הא-ל, הנה הם 'בידיך לעשות'. כי כמו שהקל מחיה מתים כן אתה תחיה מתים לפי שעה (רבי יצחק ניסים זצ"ל, נלב"ע ט' אב תשמ"א, יין הטוב עמ' תה).

"הנה נודע בתפוצות כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם בחיבורי היקרים... ובנו הרבה הגאון... ולרגל פטירת בנו הרה"ג ז"ל נפסקה הדפסת הספר, ועתה מייגע ועמל חתנו... לגמור הדפסת הספר... ועל כן הנני פונה אל אנשי... כי יגמלו חסדם עם הרבנים הגאונים הנ"ל שיוכל להפיץ חדושי תורתם על פני תבל, ויקויים בהם 'אגורה באהלך עולמים' ו'שפתי ישנים דובבות בקבר'. והיה להם להמסייעים והמחזיקים זכות רב ויהיו לפניהם למליצי יושר - ואשרי למשתתפים בזה, יאושרו ויתברכו, ואלקי הגמולות ישלם פעלם ומשכורתם שלמה. כמשאלות הכו"ח לכבוד התורה ולומדיה, ולכבוד הרבנים הגאונים נוחי נפש נ"ע, אשר צדיקים במיתתם קרויים חיים, ואין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם" (מכתבו של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל נלב"ע ה' אב ת"ש, על הוצאת ספרי רבי משה בצלאל לוריא זצ"ל).