אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ז/א
|
|
בית המדרש
ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין
תוד"ה מיתבי. עי' עולת שלמה והפלאה שבערכין.
תוד"ה דייתבי. עי' חק נתן בביאור דברי התוס'. ועי' תוס' בב"ב (קעה: ד"ה דייתבי) פירוש אחר מפי' התוס' כאן.
חטא באותה שעה אין נזקקין לו וכו', אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו, ליפלוג וליתני בדידה וכו'. הנה בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' ה') הביא דברי הרא"ש (מועד קטן פ"ג סי צ"ד) שכתב דהרוגי ב"ד לא היו הקרובים מתאבלים עליהם, משום דהוי כמו להכעיס, דכיון שמוסרים את עצמם למיתה ואומרים ע"מ כן אנו עושים, ואילו לתיאבון לא הי' להם לומר ע"מ כן.
והעיר ע"ד מהגמ' כאן, וז"ל "וכן העירותי מערכין (ז.), היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו וכו', א"ה אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו ליפלוג וליתני בדידי', בד"א שהי' זבח זבוח באותה שעה וכו'. וקשה דילמא להכי לא קתני באופן שחטא מקודם, דהא כיון דהוא יוצא ליהרג והתיר א"ע למיתה והו"ל מומר להכעיס אף בפ"א, ואי קתני חטא מקודם אין נזקקין לו, הו"א משום דבעלי חיים נדחין ואכל חלב והפריש קרבן והמיר ואח"כ עשה תשובה נדחה, משא"כ דחטא באותה שעה לאחר שעשה תשובה הו"א דנזקקין לו, להכי תני חטא באותה שעה אין נזקקין לו".
מתני'. אין ממתינן לה עד שתלד. הטעם שהורגין אותה מיד הוא משום עינוי הדין, [עי' גמ' סנהדרין (לה.), וכ"כ התוס' כאן, והרדב"ז (פי"ב מסהדרין ה"ד)].
אלא דאיכא ג' שיטות בראשונים מ"ט אין מצילין את העובר, הא העובר לכאו' לא התחייב מיתה, וא"כ אמאי נימא דמפני עינוי הדין של האם ניקטלי' לולד.
א. רש"י כתב "דחד גופא היא". והיינו דכיון דאמרי' בגמ' 'פשיטא גופה היא', משמע דכיון דגופה היא ממילא היא כחלק מהאשה. [וכעי"ז מצינו גבי פרה שנגחה (ב"ק מז.) דרבא אמר דפרה שהזיקה גובה מולדה, מ"ט גופה היא. ופרש"י (שם) דרבא ס"ל "דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה"].
ועי' באחרונים שלמדו פשט בגמ' וברש"י, דהכונה היא, דסוגיין אתיא כמ"ד דעובר ירך אמו דקיי"ל כוותי', והביאור בזה הוא דכיון דחד גופא הוא חל עליו נמי החיוב מיתה דהאם, כיון שהחיוב מיתה דהאם הוא על כל גופה, ואין הפשט דחייל נמי גמ"ד מיתה על העובר, אלא הוא מחוייב מיתה מכח גמ"ד של האם כיון שהוא חלק ממנה, ומש"ה אם נולד הולד אחר גמ"ד דתו אינו ירך אמו, נסתלק מדין מיתה של האם, דמעולם לא חל על גופו בפני עצמו גמ"ד. ועי' להלן בדברי הר"ן. [כ"כ הגר"א (שו"ע או"ח סי' תר"ה) וז"ל "ולוקחין למעוברת כו'. דקיי"ל עובר ירך אמו הוא דרבי יוחנן דס"ל בתמורה כה. עובר לאו ירך אמו הוא אתותב שם. וכן הסוגי' בספ"ב דגיטין. וכן ברפ"ה דב"ק פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט כו' וכן במתניתין דערכין ז. ועי' רש"י שם ד"ה אין ממתינין כו' ובגמרא שם פשיטא גופה היא כו'. ועיין תו' דב"ק מז. ד"ה מ"ט וכו', וכ"פ הרא"ש שם ובת"ה נג. ובמשמרת הבית שם, דלא כרא"ה ור"ת, וע' תוס' (סנהדרין פ: ד"ה עובר) וכו'". וכ"כ התורת חיים (בב"ק שם, וסנהדרין פ:) עי"ש. ועי' רעק"א שציין לדברי התיו"ט (תמורה פ"ו מ"ה) שג"כ משמע דדין זה תליא במ"ד עובר ירך אמו, עיש"ה].
ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מ"ג) נמי כתב וז"ל "דהתם משום דעובר ירך אמו הוא, ויש לו חלק בחטא, כדאמרינן דכוותה בבהמה שנגחה היא וולדה נגחו, דמה"ט הולד פסול להקרבה, דדיינינן העובר כאלו גם בו נעשה מעשה העבירה, ה"ה הכא כל זמן שהוא חשוב כאחד מאיבריה גם הוא חטא, אע"פ שאין בו שייכות חטא הרי הוא כירכה שחטא, ונלקה עמה כמו אחד מאיבריה, לכן הותר להמיתו אפי' לא הי' סופו למות ע"י אמו".
ב. תוס' (סנהדרין פ:) כתבו "ור"ת מפרש דבכל דוכתי קי"ל דלאו ירך אמו, כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (עח.), ובפ' כיצד מערימין (תמורה כה.) לא גריס תיובתא בתרא, אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא והא דאמר רבא הכא ובתמורה (ל:) ולד הנוגחת והנרבעת אסור, לא פליגא, והיינו טעמא כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה, ולאו משום דהוי ירך אמו. וכן הא דתנן בפ"ק דערכין (ז.) האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא התם נמי טעמא כדפרישית. ומיהו ההיא דפ' הפרה (ב"ק מז.) קשה אמאי כי ליתא לפרה משתלם רביע נזק מן הולד כיון דלאו ירך אמו אע"ג דהוא נמי אזיק, למה ישלם חלקו וחלק פרה, אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם אבד אחד מהן מי הוה משלם אידך חלקו וחלק חבירו פשיטא דלא משלם".
מבואר דר"ת ס"ל דאף דקיי"ל דעובר לאו ירך אמו, מ"מ הכא כיון דעד עכשיו הי' חיות הולד תלוי באם, הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה, והביאור הוא דכיון שבמציאות חיות הולד תלוי בחיות האם, ממילא כשנגמר דינה להריגה הרי גמרו להפסיק את חיותה, וכיון דחיות הולד תלוי בחיות האם, הוי כאילו פסקו להפסיק נמי את חיות העובר.
ג. הר"ן (חולין יט.) כתב וז"ל "וההיא נמי דערכין (ז.) דאשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, לאו משום עובר ירך אמו הוא, אלא שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן, תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד, משום דעובר לאו ירך אמו הוא, ולא עליו נגמר הדין".
מבואר דהר"ן ס"ל כשי' ר"ת דהכא הורגין את הולד אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו, אלא דטעמו משום דכיון דנגמר דין האם למיתה לא מענין אותה להמתין עד שתלד ולכן הורגין אותה עם הולד. והא דאין חוששין למיתת הולד (כיון דלא נגמר דינו למיתה), טעמא משום דליכא איסור רציחה בעוברין. ועי' באחיעזר (ח"ג סי' ס"ה בסופו) שכתב דלפי הר"ן האיסור רציחה בעוברין הוא רק מדרבנן.
והנה התורת חסד (אבהע"ז סי' מ"ב אות כ"ג) הקשה ע"ד הר"ן, וז"ל "איך קאמר דלהכי אין ממתינין עד שתולד משום דאין חוששין לולד כ"ז שלא יצא לאויר העולם, הא בערכין קאמר הש"ס דטעמא משום דגופא הוא. וכ"ש דקשה מסיפא דמתני' שם ישבה על המשבר, וקאמר שם הש"ס מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא, א"כ בשלמא אם עובר ירך אמו הוא, שפיר הא דישבה על המשבר שאני כדאמר הש"ס דאז גופא אחרינא הוא ולאו ירך אמו הוא, משא"כ להר"ן דהעובר לעולם לאו ירך אמו הוא, א"כ מאי שנא ישבה על המשבר דהא קי"ל (נדה מד.) דאינו נחשב כילוד רק אחר שיצא לאויר העולם". ועי"ש (אות כ"ח כ"ט) מש"כ בביאור דברי הר"ן דלא פליג אתוס', אלא בעי' לב' הטעמים, עי' בדבריו.
ובספר מראה איש (ח"ב עמ' קס"ז) כתב בשם מרן הגאון ר' מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל לבאר דברי הר"ן כעין ביאור התורת חסד, וז"ל "דודאי סברת הר"ן היא כסברת הסוגיא בערכין (ז.) 'פשיטא גופא היא', וביאור הדבר הוא, לא משום דהגמר דין הוא גם על העובר, דמה שייך גמר דין על העובר שלא הי' בכלל הנגיחה או בכלל אותה עבירה של האם, אלא כיון דהאם היא יוצאה ליהרג אין מקום להתחשב עם העובר כ"ז שהוא לא יצא לאוויר העולם, רק אם לא הי' דין של עינוי הדין של האם הי' מסתבר לומר נהי שמותר לסקול אותה יחד עם העובר, אבל אם אפשר לחכות עד שתלד שורת הדין הי' שנחכה, ע"ז כתב הר"ן דאין מענין דינה של האשה, ולכן אין מחכין עד שתלד".
והנה בספר קבא דקושייתא (קושיא י"ט) הקשה ע"ד הר"ן שכתב שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן. דלפי"ז האיך יהודה אמר הוציאהו ותשרף כשהיא היתה מעוברת, הא בן נח מצווה על העוברין (כדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ד), וא"כ הי' עליו להמתין עד שתלד. והניח בצע"ג. [ועי' בספר ברכת מרדכי (ענינים סי' י"ט) מש"כ ליישב קושיא זו].
והנה התורת חסד (שם אות ג') כתב דמדברי הרמב"ם משעע דלא ס"ל כהר"ן, דהרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) כתב וז"ל "לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה". [וכ"כ הסמ"ג (ל"ת קס"ד) והשו"ע (חו"מ סי' תכ"ה)]. הרי דלא התיר להמית את העובר רק משום שהוא כרודף, הא בלא"ה אין להמיתו אף בשביל הצלת אמו, וע"כ דפליגי על הר"ן בפי' המשנה בערכין. ועי' עוד בדבריו שם שהאריך בביאור שיטת הרמב"ם.
האשה שישבה על המשבר. רש"י פי' דמיירי קודם גמר דין. אבל התוס' פי' דמיירי לאחר גמר דין. ועי' בשטמ"ק (אות ה') דג"כ פליג על רש"י ופי' דמיירי לאחר גמר דין.
ובאמת שדברי רש"י צ"ב, דהא כיון שכל הריגת הולד הוא משום עובר ירך אמו וכנ"ל, א"כ פשוט הוא שכל שעקר אף אחר גמר דין א"א להורגו דנסתלק מדין אמו.
וע"כ צ"ל שכוונת רש"י לחדש שאפי' אם לא נגמר דין דוקא אם ישבה על המשבר ממתינין לה, אבל בלא ישבה על המשבר אין ממתינין מלגמור דינה ולהורגה מכח חיובא דובערת הרע מקרבך ודלא כתוס', וכ"כ הזבח תודה בדעת רש"י (הובא להלן).
אמנם לדעת הר"ן שכל שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא לענין איסור רציחה דלהכי מחתכין אותו להציל את אמו אף שאינו רודף כלל, לכאו' בישבה על המשבר אחר גמר דין לא נמתין. אך עי' בשטמ"ק כאן בשם הרא"ש שמשמעות דבריו כהר"ן, ומאי דממתינין לה זהו משום ממונא דבעל. ועי"ש עוד דאף אי עובר ואין איסור רציחה מ"מ מחללין עליו את השבת מהטעם דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אך לדעת ר"ת נראה שבישבה על המשבר עיון שעקר נגמר חיותו באנפי נפשי'. ועי' ל' הגר"ח (הל' רוצח). ולרש"י נראה דאף אי נימא שחיותו תלוי עדיין בחיות אמו, מ"מ כבר לאו עובר ירך אמו. ודו"ק. ועי' להלן מש"כ בזה.
ועי' ברמב"ם (פי"ב מסנהדרין ה"ד) שכתב וז"ל "משנגמר דינו אין משהין אותו אלא יהרג ביומו, אפילו היתה עוברה אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההריון עד שימות הולד תחלה, אבל אם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה". ובלח"מ (שם) הביא פלוגתת רש"י ותוס' הנ"ל, וכתב דרבינו לא ביאר דעתו בזה. אמנם בזבח תודה (ג:) תמה ע"ד הלח"מ, דהא מלשון הרמב"ם משמע להדיא דמיירי לאחר גמר דין (וכשי' התוס'). וכ"כ המל"מ (פ"ב מסוטה ה"ז ד"ה מעוברת).
תוד"ה ישבה. "והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין, כדמשמע פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה.) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין". משמע מדברי התוס' דהא דאמרי' ברישא דאין ממתינינן לה עד שתלד מיירי דוקא לאחר שנגמר דינה, אבל קודם שנגמר דינה שפיר אפשר להמתין עד שתלד (מפני דהולדות הם ממונא לדבעל). וכן נראה מדברי השטמ"ק (אות ה), וכ"מ מהתוס' סוטה (כו. ד"ה מעוברת). וכ"כ המל"מ שם בדעת הרמב"ם.
אולם יעי' בזבח תודה שתמה דנהי דמצד הנהרג מותר להשהותו משום דאין בזה עינוי הדין, אבל בלא"ה איך שוהים אותו הלא מחוייבים אנו להמיתו בכל יום מטעם ובערת הרע מקרבך וכו'. ולבד זה קשה לומר דרישא מיירי דוקא בלאחר גמר דין אם ע"פ דין אין דנינן אותו איך בא לידי גמר דין ואפשר לדחוק דמיירי שלא ידעו שהיא מעוברת או שנתעברה לאחר גמר דין. ותי' ז"ל "ואפשר ליישב דעת התוס', דס"ל דהא אי לאו קרא דומתו גם שניהם הוי אמרי' דתמיד צריך להמתין עד שתלד כדי שלא להפסיד להבעל הוולדות כדאיתא בגמ', וע"כ כל שלא נגמר הדין ולא הגיע לה שעת מיתה לא קרי' בה ומתו גם שניהם, צריך להמתין כדי שלא להמית הולד".
אכן בדעת רש"י כתב הזבח תודה דבאמת ס"ל דגם קודם גמר דין אין ממתינין לה עד שתלד, משום דצריך לבער הרע מקרבך ומחוייבין לגמור הדין ולהורגה מיד, ורק בישבה על המשבר אין גומרין את דינה אלא ממתינין לה עד שתלד. וז"ל "ולענ"ד נראה שזהו טעמו של רש"י שכתב דישבה על המשבר קודם שנגמר דינה, והיינו דאף קודם שנגמר דינה דוקא בישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, דכיון דעקר גופא אחרינא הוא, אבל כ"ז שלא ישבה על המשבר אין ממתינין לה עד שתלד כדי לקיים ובערת הרע מקרבך. דהא פשיטא דאין כוונת רש"י למעט ישבה על המשבר לאחר גמר דינה דאין ממתינין לה משום עינוי הדין, דהא פשיטא דמשום עינוי הדין של האשה אין להמית הולד, דכיון דעקר גופא אחרינא הוא, וגם רישא דמתני' האשה שיצאה להרג לדעת רש"י מיירי ג"כ בכל גווני אפי' קודם גמר דין". [ועי' בשו"ת תורת חסד (אבהע"ז סי' מ"ב אות כ"ד- כ"ז) מש"כ ביישוב שיטת רש"י. ועי' מש"כ הערוך השולחן (הל' עדות סי' ל' סכ"ט), וצ"ע. ועי' חת"ס (נדה מד.)].
ועי' בשטמ"ק (שם) דהטעם שאין הורגין אותה מיד אלא ממתינין עד שתלד, הוי משום שהולדות הם ממונא של בעל. אלא שצ"ב דהא גם היכא שלא ישבה על המשבר (רישא דמתני') הולדות הם ממונא דבעל, ואעפ"כ לא ממתינין לה עד שתלד מפני דאיכא גזיה"כ ומתו גם שניהם לרבות הולדות, וא"כ אמאי בישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד מפני שהולדות הם ממון של הבעל.
ועי' משך חכמה (דברים פכ"ב פכ"ב) שחידש דילפי' לה מהאי קרא גופא, וז"ל "ומתו גם שניהם. במשנה סוף פרק קמא דערכין (ז.) האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד, כיון שכבר נגמר דינה למיתה. ויליף בגמרא (שם) ד"ומתו גם שניהם" "גם" לרבות ולדותיהם. וכן פירש כאן רש"י. ונראה דהא נעקר הולד, היינו שישבה על המשבר לאחר גמר דין, ממתינין לה עד שתלד, כמו שפירשו בתוס'. הוא מקרא ד"שניהם" "הם" ולא ולדותיהם, כמו דדריש במשנה פרק ששי דתמורה, יעויין שם. ולקמן (פכ"ג פי"ט) גבי אתנן זונה ומחיר כלב "הם" ולא ולדותיהם. ונראה ד"והוצאתם את שניהם" (פכ"ד) גבי נערה המאורסה דרשינן "שניהם "הם", ולא ולדותיהם. ואשמועינן דאף על פי שהעובר ממזר, מכל מקום עד שלא נגמר דינם או כשישבה על המשבר ונעקר ממקומו, ממתינין עד שתלד ואינם ממיתים העובר הממזר. ובנשואה שמעינן דאף שמעוברת מבעלה בולד כשר, אם נגמר דינה ולא נעקר הולד, אין ממתינים עד שתלד".
פשיטא גופה היא וכו'. עי' מהרי"ט (ח"א סי' צ"ט) שהוכיח מסוגיין שאין איסור בהריגת עובר, וז"ל "ובסוף פרק קמא דערכין תנן האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן פשיטא גופה היא, סד"א הואיל וכתיב אשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא לפסדיה מיניה קמשמע לן, ומדפריך פשיטא משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל. ואמרינן התם האשה שהיא יוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה שלא תבא לידי ניול, אלמא בשביל ניול האם הורגים הולד בידים ולא חשו משום איבוד נפשות".
אמנם יעי' בשו"ת חוות יאיר (סי' ל"א) שדחה ב' הראיות הנ"ל, וז"ל "ומ"מ מקמי דעקר נראה דלכ"ע מותר וראיה מהא דאר"י אמר שמואל פ"ק דעירוכין שם האשה שיצאה ליהרג מכין אותה נגד בית הריונה כדי שימות הולד תחילה שלא תבא לידי ניוול (רק דיש לדחות ולומר דשם לא נקרא ממית נפש שהרי עכ"פ סופו למות ולחיי שעה דעובר לכ"ע לא חיישינן) ולכן ג"כ אין ממתינין לה וכו' משום דלא מקרי נפש כלל ולכן מקשה הש"ס פשיט' יע"ש. וכו'. ואין לומר א"כ מה זה דמקשה הש"ס על אין ממתינין לה פשיטא די"ל כדמפרש גופה היא ור"ל מפני שנתחייבת להרג, ואדרבה משם ראיה ממ"ש גופה היא ולא מקשה סתם פשיטא דמהיכן תיתי נענה דינה, משמע דלולי סברת גופה היא היה סברא להמתין להציל העובר כ"ש שלא נגרום מיתתו דודאי אסור לכתחילה דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים וכו'".
ואיברא דבת' המהרי"ט גופי' איכא לכאו' סתירה לדבריו הנ"ל, דהנה בסי' צ"ז כתב המהרי"ט וז"ל "ובפ"ב דחולין אין מזמנין גוי על בני מעיים. וכתב שם התוס' נהי דפטור על הנפלים אבל לא שרי וכו'. דהא דאסור מדין חבלה הוא ותנן בפ' שביעי דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש. וקשה טעמא משום דחייה קודמין לחייו הא אם לא היה לה סכנת נפשות יש בחיי הוולד בית מיחוש, והיכי אמרינן בערכין דהורגין את הוולד בידים מפני ניוול האם. ועוד קשה דמייתי בההיא שמעתא גופה דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הוולד, ומפרשינן לה דלא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים, דאף על גב דספק נפשות דוחה את השבת מ"ד התם הוא דהוה ליה חזקת חיותא הכא דלא הו"ל חזקת חיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל. אלמא דספק נפשות חשיב כיון דדוחה את השבת. ועוד דבפרק ד' מיתות אמרי' דבן נח נהרג על העוברין דכתיב שופך דם האדם באדם איזהו אדם שהוא באדם זה עובר שבמעי אמו והתם לקמן בהך פרקא אמרינן ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור וכתבו התוספות דעל העוברים דגוי חייב וישראל פטור אף על גב דפטור לא שרי אלמא יש איסור בדבר. ויש לתרץ ההיא דיוצאה ליהרג שאני הואיל וסופו ליהרג עם אמו דעובר ירך אמו הוא כדאמרינן בפרק כיצד מערימין ובכמה דוכתי משום ניוול דאמו מקדמינן ליה מיתה אי נמי איכא למימר דלעולם עובר לאו כילוד דמי דכירך אמו הוא ואשה שמתה שאני שהוא חי ומתה אמו הרי הוא כילוד דלא חשיב אדם שהוא באדם אלא כמי שיצא לאויר העולם וכנגדו בבהמה טעון שחיטה. ובפרק בתרא דיומא גבי ההיא דעוברה שהריחה הביאו משם הרמב"ן ואיכא מרבוותא דאמרי דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין ואיכא מאן דאמר שאין מחללין משום נפלים ועוברה שהריחה משום חשש מיתה דידה הוא וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא דהרי הוא כילוד דתו לאו ירך אמו הוא דלאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דליכא חזקה דחיותא וספק נפשות להקל הרי דדבר זה אכתי לנפלים דין נפשות לפקוח פלוגתא היא וספק נפשות להקל להחיותן כל שכן שלא לפגוע בהם ומינה ילפינן לנפלים דגוים דלמאן דאמר הכא מחללין עליהם שבת בדידהו מיהת איסור' איכא".
מבואר דס"ל דבאמת איכא איסור בהריגת עוברים ודחה הראי' מהגמ' הנ"ל וא"כ האיך כתב בפשיטות בסי' צ"ט דליכא נדנוד כלל מצד הריגת נפש. [כן הקשה בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ס"ט) עי"ש בדבריו. ועי' שו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' שכ"ט) מש"כ ליישב סתירת דברי המהרי"ט. אכן בשו"ת שואל ומשיב (חמישאה ח"א סי' י' ד"ה אחר) עמד עמד בסתירת דברי המהרי"ט, וכתב דליכא כלל סתירה משום דתחילת התשובה היא בסי צ"ט וסופה הוא בסי' צ"ז. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נ"א שער ג' פ"ג אות א'), ועי"ש שהוכיח כן מכמה קושיות בדברי המהרי"ט].
ועי' אור שמח (הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"ב) שכתב וז"ל "רבינו מפרש הך דאמרו (ערכין ז.) באשה שיצאה ליהרג דאין ממתינין לה עד שתלד, פשיטא, גופה היא, סלקא דעתך אמינא וכו' ממונא דבעל הוא ולא נפסיד מיניה קמ"ל. פירוש דקמ"ל דלאו ממונא דבעל הוי, אלא גופה, וכי חובל את גופה הרי משלם להאשה, אלא כי איתא בעל בשעת החבלה זכי ליה רחמנא לבעל ההריון, וזכות הבעל בהולדות בא בעת הנגיפה, אבל כי מת בעל בעת הנגיפה אז אין הולדות שייכים להבעל, שיהא שלו להורישן, והחובל משלם להאשה דמי הולדות, כחובל בגופה שמשלם לה, והתוס' (ב"ק מט. ד"ה אטו) פסקו דלכו"ע משלם ליורשיו של בעל [וכן רבינו בפירוש המשנה (ב"ק פ"ה מ"ד) פסק כרב חסדא ומוריש ליורשיו] ואזדו לטעמייהו דפי' במסכת סוטה (כו. ד"ה מעוברת) דקמ"ל דאף על גב דממונא דבעל אינון רחמנא רבי דאין ממתינין עד שתלד יעו"ש, ומסתברא כרבינו, דאם נאמר דהולדות הם של בעל, וכממונו הוא להורישן ליורשיו, א"כ כשהאשה עצמה נגפה עוברה או נטלה סם כדי להפיל תשלם דמי ולדות לבעל, וזה לא שמענו, וצ"ל דכגופה דמי, והן של עצמה, אלא דבשעת החבלה זכתה רחמנא הדמים לבעל, ואימתי חייבה תורה רק בנגפו בה אחרים, אבל בחובלת היא בעצמה לא חייבתה תורה לשלם לבעל. ודו"ק. [ממלואים]".
האשה שישבה על המשבר וכו'. צ"ע הא מסקי' דבמיתה איהו מיית ברישא. ועי' רד"ה ומקרעין שמפרש כיון דזימנין משכחת לה שחי עדיין. ועי' שטמ"ק (אות ט"ו), ותוס' (נדה מד. ד"ה איהו). ועי' מג"א (סי' ש"ל סק"י) ובמחצית השקל (שם). וסמ"ע (סי' רע"ו סק"ז), ונתיה"מ (שם סק"ג), ומנ"ח (מצוה רס"ג אות ג'). ועי' חת"ס (חולין נח: נדה מד.). ואכהמ"ל.
שם. עי' בחוות יאיר (שם) שכתב דאסור לאשה שזינתה כשהיא אשת איש להפיל את העובר שנתערבה מהזנות, משום דולד הוא לכל דבר.
אולם עי' בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מ"ג) שכתב לחדש דא"א שזינתה מותר לה להפיל את הולד, ומשום דכיון דמדינא בת קטלא היא, אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם דינו ככשר שחייבין על הריגת, מיהת השתא דירך אמו הוא ואילו היה דינה מסור בידינו היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה, דדמי ממש להאי דערכין דאין ממתינין לה, ועדיף מינה, דהתם אפי' בוולד כשר מיירי, והכא הוולד נוצר באיסור שעליו נגמר דינה למיתה פשיטא דאין חוששין לו ונהרג על ידי אמו, על כן היה נ"ל פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו אע"פ שאימא קיימת, כי נלע"ד ג"כ פשוט, שאפי' היא בעצמה אף שלא נגמר דינה להריגה מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו, אעפ"כ אינה בכלל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת וכו'. ועי"ש עוד בדבריו.
מביאין סכין. עי' רא"ש (יומא פ"ח סי' י"ג) מחלוקת אם אפשר להוכיח מכאן דמפני סכנת עובר מחללין שבת או דילמא דשא"ה דמתה האם וכמונח בקופסא.
מביאין. עי' שטמ"ק (אות ה') ולקמן ע"ב (אות א') ובתוס' נדה (שם) שהקשו כיון דמותר להרוג עובר להצלת האם הרי אינו נפש ואיך מחללין שבת, ועי"ש שתי'. ועי' חי' הגר"ח (פ"א מהל' רצושה"נ).
ומקרעין את כריסה. ופרש"י "דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא". הנה הפוסקים פליגי אי דוקא ביושבת על המשבר אמרי' דמחללין שבת להצלת הולד, משום דדוקא בכה"ג אמרי' דזימנין דהאי מייתא ברישא, אבל בסתם מעוברת אין מחללין שבת להצלת העובר משום דכה"ג ודאי דאיהו מיית ברישא. או דאפי' בסתם מעוברת שאינה יושבת על המשבר נמי מחללין שבת להצלת הולד, משום דכה"ג נמי אמרי' דזימנין דהאי מייתא ברישא.
דהנה מדברי התוס' (נדה מד. ד"ה איהו, וב"ב קמב: ד"ה דהוא) מתבאר דס"ל דדוקא היכא דישבה על המשבר דנעקר הולד לצאת, אמרי' דדילמא איהי מייתא ברישא, אבל היכא דלא נעקר הולד לצאת ודאי דאיהו מיית ברישא. [וכן נקט הסמ"ע (סי' רע"ו סק"ז) שהביא דברי התוס' בסתמא בלא חולק. וכן נקט מהר"א שטיין הובא בשו"ת הרמ"א (סי' מ')].
אמנם המג"א (סי' ש"ל סק"י) כתב וז"ל "היושבת על המשבר. דנעקר הולד לצאת, אבל אם לא נעקר הולד איהו מיית ברישא, אע"פ שמפרכס אין בו חיות, מ"ד אזנב הלטאה שמפרכס. ועי' בב"ב (קמב:) ובתשו' רמ"א (סי' מ') משמע דלעולם קורעין אותה, דבפיקוח נפש אזלינן לקולא. אבל מהר"א שטיי"ן פסק כמ"ש. וכ"כ התוס' בנדה (מד), ועי' מהרי"ט (ח"א צ"ז וצ"ט). מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין דלעולם קורעין דלפעמים יכול לחיות. ובהכי מתרצי כל קושיות התוס' בב"ב ובנדה, וכ"מ מדסתמו הפוסקים בח"מ (סי' רע"ו) עי"ש בב"י, דלא כסמ"ע שהביא דעת התוס' דיש חילוק בין נהרגה למתה או בין נעקר הולד, דמסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק כיון דהוי מיעוטא דמיעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ". מבואר דסל דמסתימת הפוסקים נראה שלא נקטו כדברי התוס' אלא ס"ל דאין חילוק בין אם נעקר הולד לצאת (הייינו יושבת על המשבר) לבין אם לא נעקר הולד לצאת ובכל גווני אמרי' דלפעמים הולד יכול לחיות לאחר מיתת האם.
וכן נקט הנתיבות המשפט (ביאורים סימן רע"ו סק"ג) שכתב וז"ל "מתה כשהיא מעוברת. עיין סמ"ע (סק"ז) שכתב לחלק בין מתה לנהרגה, וכן בין אם מתה אחר שנעקר הולד לצאת, ע"ש. ולפ"ז יש תימה על המחבר והרב בהג"ה שהשמיטו דינים האלו. ולכן נראה לפענ"ד, דאף שאמת הוא שיש חילוק בין מתה לנהרגה כמבואר בש"ס (ערכין ז.), היינו דאם מתה הוא ודאי שהולד מת תחילה, מטעם האמור בש"ס (שם) דאיידי דזוטר חיותיה עייליה ביה טיפתא דמלאך המות וכו'. אבל בנהרגה א"א לומר כלל דודאי הוא שהיא מתה תחילה, דודאי יכול להיות שמכח הכאת הריגה דהולד דזוטר חיותיה ימות תחילה, דמהיכי תיתי יהי' זה ודאי שהאשה תמות תחילה, ואפילו ראינו אותו מפרכס, מ"מ הא אפילו במתה אמרו בש"ס (שם) שמפרכס כזנב הלטאה, והש"ס לא קאמר רק דבנהרגה או אחר שנעקר הולד לצאת, לפעמים יכולה האשה שתמות תחילה והולד ישאר חי, אבל ודאי דמזדמן לפעמים שהולד מת תחילה, ומש"ה כשנהרגה האשה ונמצא הולד מת, דמי להא דסי' ר"פ (ס"י) בנפל הבית עליו ועל אמו, דהנכסים בחזקת יורשי האם, והא דאמרו בש"ס (שם) היא מייתא תחילה, היינו לומר דאפילו להך תנא דס"ל (ב"ב קנח:) בנפל הבית עליו ועל אמו דיחלוקו, מ"מ הכא הכל הוא להאם, דודאי הוא שהולד מת תחילה, אבל לדידן דקיי"ל בנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם, ממילא אין חילוק בין מתה לנהרגה. וכו'".
אמנם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) פליג על מסקנת המג"א, וס"ל דדעת רש"י והרמב"ם היא כדעת התוס' בנדה דסברו דיש חילוק בין אם נעקר הולד ללא נעקר הולד. עי"ש. ועי' מש"כ בשו"ת שרדי אש (אבהע"ז סי' קכ"ז).