אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בית המדרש ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין

מהו דתימא טעמא דר"מ וכו'. עי' שטמ"ק (אות א'), ובברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח סק"ז).

אי אמינא לה למרה מזבין לה ניהלי תיקדוש לה מהשתא ואקרבה, אבל דמי לא קאמר, קמ"ל. עי' בשו"ת עונג יו"ט (סי' קמ"ט בהערה) מה שהקשה מכאן על שיטת הרמב"ן (קידושין סג.) גבי האומר מעכשיו, דמהני לגבי הא שלא יוכל לחזור בו. ומש"כ בישוב שיטת הרמב"ן.

עכו"ם, רמ"א נערך וכו'. הראב"ד והר"ש משנא"ץ (תו"כ פ' בחקתי פ"ג פ"א) פי' דאין העכו"ם מעריכין לא את עצמם ולא את אחרים אפי' ישראל, כדי ליתן דמים לבדה"ב, דקסבר ר"מ שאין מקבלין מהן לקדשי בדה"ב, כדכתיב לא לכם ולנו לבנות וגו', וסתם ערכין קדשי בדה"ב הם. [ומבואר דסברי דאף למסקנת הגמ' ר"מ סובר דאין מקבלין מיד עכו"ם. וזה דלא כתוס' (ד"ה אלא) שכתב דרבא הדר בי', וכמו שיתבאר להלן].

עכו"ם, רמ"א נערך וכו'. עי' מל"מ (פ"י ממלכים ה"ז ד"ה ודע השני) שכתב דכל הפלוגתא בין ר"מ ור"י היא רק לענין אם הפריש אם חל קדושה או לא, אבל לענין לחייב עכו"ם לקיים דבריו זו לא שמענו, שהרי אין זה ממצוות של ב"נ. וז"ל "זאת ועוד, דאפילו במה שנודרים להקריב בבית המקדש לא ידעתי מנא לן שנצטוו לקיים נדרם, ואזהרה דלא יחל דברו וכן מוצא שפתיך תשמור דוקא לישראל נאמר ולא לבני נח, דמאי דאיצטריך קרא דאיש איש הוא משום דסד"א דמאומות העולם לא נקבל קמ"ל קרא דנקבל, וכדאיתא בפ"ק דחולין (יג). וכו'. ומה שנחלקו בפ"ק דערכין (ה:) ר"מ ור' יהודה אם העכו"ם מעריך או לא, לאו לחייב העכו"ם שיקיים דבריו, אלא דאליבא דמ"ד מעריך אם הפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה אם אמר לשמים נדרתי ויש בהם מעילה, לפי שהערכין הם קדשי בדק הבית ובקדשי העכו"ם לבדק הבית יש בהם מעילה וכמו שכתב רבינו (פ"ה מהלכות מעילה), ולמ"ד דאינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה, אבל לענין שנחייב העכו"ם לקיים דבריו זו לא שמענו". [וכעי"ז כתב העולת שלמה, עי' בדבריו].

אולם האבני מילואים (סי' א' סק"ב) הביא דברי המל"מ ופליג עלי', וז"ל "ולענ"ד נראה, דודאי בבני נח ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור, אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט, ואם נדר להביא קרבן הו"ל חוב גמור וגובין מנכסים משועבדים למ"ד שעבודא דאורייתא, ודוקא אמירה לעני הוא דלית בי' משום קנין אלא משום בל יחל ומשום מוצא שפתיך תשמור ואינו אלא בישראל, אבל לגבוה אית בה משום קנין, ואפי' בבני נח מחויב חוב גמור וככתובה בשטר, וזה פשוט. ועמש"כ בקצה"ח (סי' ר"צ סק"ג). ומש"כ במל"מ דהא דפליגי בפ"ק דערכין אם הנכרי מעריך, לאו לחייב הכותי וכו', אלא אליבי' דמ"ד מעריך אם הפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה, ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום, ואם הפריש הערך לא חלה קדושה ע"ש. ואינו מבורר דודאי אפי' לא העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה, דלא גרע משאר קדשי הבית דנתפס בקדושה. ועיקר כמ"ש לחייב המעריך ומשום קנין וכמ"ש". [אכן בישוב דברי המל"מ, כתב הגרמ"ל שליט"א, די"ל דהיכא דהעכו"ם הקדיש בלשון ערכין, לא חלה הקדושה רק למ"ד דנכרי מעריך, ושאני מכל הקדש שלא אמר בלשון ערך]. ועי' חזון יחזקאל (השמטות לתוספתא ערכין פ"א ה"א) ותורת זרעים (פאה פ"ה מ"א) מש"כ בענין זה.

וזה וזה מודים שנודרין ונידרין. כתב הראב"ד (תו"כ פ' בחקתי פ"ג ה"א) וז"ל "וקשיא לי, הא דתנן גבי פלוגתייהו דר"מ ור"י זה וזה מודים שנודר ונידר ואנכרי קאי, וכיון דאמר ר"מ דקדשי בדק הבית אין מקבלין מהם, מ"ש דמים ומ"ש ערכין. ואיכא למימר מאי נודרין עולות. והכי איתא בשקלים (ירושלמי פ"א ה"ד). ואי קשיא לך, כיון דדמים וערכין בהדדי כתיבי בפרשה, דכתיב "נדר בערכך" ונדר היינו דמים, מ"ט לא פליגי בדמים כי היכי דפליגי בערכין, ומה טעם שוין בנכרי שהוא נודר ונידר. ואיכא למימר משום דעיקר הפרשה בערכין כתיבי, הלכך מיעוטא דעכו"ם אערכין שדינן לי' ולא על דמים. א"נ כיון דטעמא דר"י באין נערכין משום דיליף לה מטומטום ואנדרוגינוס והן מערכין ולא נערכין, מש"ה נודרין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס נודרין".

וכעי"ז כתב בפי' הר"ש משאנץ (שם) וז"ל "והא דאמרי' התם וזה וזה מודים שהנכרי נודב ונודב, התם נודר להביא עולות כדמפרש בגמ' דשקלים, אבל להביא לבדק הבית אינו נודר כטעמי' דר"מ. וא"ת כיון דכתיב נדר בערכך אמאי דרשי' בני ישראל למעוטי נכרים מערכין ולא ממעטי' להו מנדרים. וי"ל דעיקר פרשה בערכין כתובה".

אמנם התוס' (ד"ה אלא) נמי הקשו כקושיית הראב"ד והר"ש משאנץ, דכיון דלר"מ אין עכו"ם מתנדבין לבדק הבית, היכי תנן זה וזה מודים שנודרים, הא עכו"ם לא נודרין לבדק הבית לרבי מאיר. ודוחק להו לפרש דמיירי שנודר עולות למזבח, משום דלכאו' סיפא דמתני' היא דומיא דהרישא דמיירי בערכין דאזלי לבדה"ב. ולכן כתבו וז"ל "ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כרבי מאיר מקרא דלא לכם ולנו". והיינו דבאמת למסקנא אף ר"מ מודה דהאי קרא דלא לכם ולנו וגו' הוא משום רפיון ידים בלבד, ומעיקר הדין עכו"ם נודר לבדה"ב כדתנן במתני', וא"כ אין ראי' מהאי קרא לסברת ר"מ למעט עכו"ם שלא יעריך, אלא המיעוט הוא מבני ישראל.

רש"י ד"ה עכו"ם נערך. כפי שנים של עכו"ם. עי' במעשה חושב שדן אי לגבי ערכין בגוי אזלי' בתר היום או בתר הלילה. והיינו דהנה המקנה (קידושין לז: בתוד"ה ממחרת הפסח) כתב דגבי גוי ששבת בעי' שישבות יום ולילה (ולא לילה ויום), משום דבגוי הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה, וא"כ י"ל דה"ה גבי ערכין אזלי' במנין שנותיו בתר היום ולא בתר הלילה. אולם י"ל דיש חילוק בין מילתא דשייך רק בגוי למילתא שייך גם בישראל וגם בגוי, והיינו דכל מש"כ המקנה היינו דוקא גבי עכו"ם ששבת חייב מיתה דבעי' שישבות יום ולילה, אבל לגבי ערכין דגוי נמי איתא בפרשה, א"כ אפשר שיהא נערך כישראל לכולה מילתא. ועי"ש שהאריך בזה.

הלכתיה דר"מ מסתברא טעמיה לא מסתברא. עי' כתבי הגרי"ז (ה. ד"ה והנה גבי) דהסתפק בביאור דברי רבא, אם כוונתו לומר דזהו רק סברא דלכן מסתבר לפרש מיעוטא דבני ישראל אמעריכין. או די"ל דרבא ס"ל דזה טעם בפני עצמו למעט עכו"ם שאינו מעריך, וס"ל דהלכתא כוותי' דר"מ אבל לא מטעמי'. וכתב דאיכא נפק"מ גבי עכו"ם שנדר נדר ערכין למזבח, (דמבואר בגמ' דאע"פ שסתם ערכין לבדק הבית, מ"מ אם נדר להדיא למזבח הוה דינו כנותן דמי ערכו למזבח), דאם נפרש דרבא לא קאי כלל אמיעוטא דבני ישראל שנאמר בפרשת ערכין, וכל מה דס"ל דעכו"ם אינו מעריך, זהו רק משום אקרא דלא לכם ולנו, א"כ שפיר מצי להעריך למזבח, כיון דהאי קרא קאי על הקדש עכו"ם לבדק הבית. אבל אי נימא דהך קרא הוא רק גילוי מילתא למעט עכו"ם מפרשת ערכין, משום דכתיב בני ישראל, ומכאן הוא דממעטי' דעכו"ם אינו מעריך, א"כ ה"ה לערכין למזבח דלא מצי להעריך. [ועי' בספר השג יד (סי' כ"ב) שהאריך טובא בביאור ענין זה].

תוד"ה יכול. עי' הגהות ר"י לנדא ובחק נתן שהגיהו בדברי התוס'. אמנם יעי' בשטמ"ק (אות יד) שקיים גירסת התוס'. ועי' עולת שלמה. ועי' שו"ת חיים שאל (ח"א סי' ס') שהאריך ע"ד התוס' כאן.

בא"ד. וא"ת וכו'. ברש"ש (נזיר סב) הקשה דמ"מ כיון דבפרשה זו כתוב גם ערכין, ממילא נתמעט גם מערכין.

רש"י ד"ה אבל קדשי. ומפי המורה שמעתי וכו'. עי' תוס' תמורה (ג. ד"ה לא נהנין) שכתבו כעין סברא זו לפרש דמהאי טעמא אין איסור הנאה מהתורה. ובכתבי הגרי"ז כתב דהחילוק בין ב' פי' רש"י הוא, דללשון א' הוא דין מיוחד במעילה, משום דעיקר הילפותא דפטור ממעילה בקדשי עכו"ם מתרומה הוא דילפי', וע"כ דין זה הוא דוקא בקדוה"ג. וללשון ב' הטעם משום דבקדשי בדה"ב ליכא כלל שם קדשי נכרים, דדוקא בקדושת הגוף איכא שם קדשי עכו"ם וקדשי ישראל, וכדחזי' גם לענין פיגול נותר וטמא.

תוד"ה אלא. עי' שטמ"ק (אות יח), ועי' מה שהאריך בדברי התוס' בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ט סק"ג), ועי' חזו"א (סי' ל' סק"א וב').

גמ'. מפני שריבה במערכין יותר מנערכין. עי' בפי' הרגמ"ה שהקשה, הא חש"ו תלתא וטו"א אינו אלא תרי. ותי' דחש"ו חשיבי להו כחד דלית בהו דעת. ומבואר דמ"מ טו"א חשיב כתרי ולא אמרי' דבשניהם נתמעטו כיון שהם ספיקות ואינו אלא חדא.

וערכו נגנז. הקשה הגר"י הוטנר זצ"ל (הערות על התו"כ), דבגמ' חולין (קלט:) אמרי' דלא מהני הפרשה למעות ערכין, וחולין הם עד שיבואו ליד גזבר, וא"כ במעות ערכו של נכרי דטעונין גניזה לא שייך עלייהו דין גזבר, כיון דנגנזין ולאו להוצאה קיימי, וכל דין גזבר הוא רק במעות שמיוחדין להוצאה לצורך הקדש, וא"כ אין ערכן נקדש והוו המעות חולין, ואמאי בעו גניזה. [שו"ר בספר נתיבות הקודש שג"כ הקשה כן, והניח בצ"ע, עי"ש].

אלא מעתה לא ימעלו בו. צ"ע לפי מש"כ הגר"ח (פ"ב ממעילה) דאע"פ שקדשים שמתו אין בהם מעילה דלאו מיוחדים לה' הם, מ"מ כ"ז בקדשי מזבח שקדושתן מפני שעומדין למצותן, אבל בקדשי בדק הבית יש בהם מעילה, דקדושתן הוא מחמת שהם קנין של הקדש, וא"כ מה מייתי הגמ' כאן מקדשי מזבח, דגם ערכין שהוא קדשי בדה"ב לא ימעלו בהם אם יגנזו. ועי' סטנסיל שביאר דהגמ' מדמי לה לחטאות המתות, דבאלו המעילה פוקעת כיון שפקע מהם שם קודש מחמת שחל בהם דין מיתה, וגם אם עכו"ם מופקע מקדשי בדה"ב דלא לכם וכו', דומה לחטאות המתות, ולכן גם אם קדשי בדה"ב לא ימעלו בו. [ועי' מש"כ בענין זה החזון יחזקאל (השמטות לתוספתא ערכין פ"ה ה"א)].

לא נהנין ולא מועלין. פרש"י (תמורה כב.) "לא נהנין. מדרבנן. ולא מועלין. דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה, דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה".

אמנם בשו"ת הרי"ד (סי' י') פליג על רש"י, וס"ל דאיסור ההנאה הוא מהתורה, וז"ל "ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו, ושעברה שנתה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום, אם משכפרו הבעלים תמות ואינה עושה תמורה ולא נהנין ולא מועלין, ולא יתכן לפרש האי לא נהנין מדרבנן, דהא קיימא לן (בכורות טז. תמורה יז:) חמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני. אלא אע"פ דאיסור הנאתן מן התורה, אפ"ה אין בהן מעילה, דכיון דלא חזו להקרבה לא הן ולא דמיהן, נפקו להו מתורת מעילה. ואע"פ שמצאתי שפרש"י בהא מתני' בתמורה (כב.), וכן פירש רבינו גרשום (שם, ובמעילה שם) לא נהנין מדרבנן, אינו נ"ל, דהא חמש חטאות מתות איסור הנאתן הלכה למשה מסיני הוא דאזלי למיתה ואינו מדרבנן, ואפ"ה אינן בני מעילה, מפני שאינן ראויין למזבח לא הן ולא דמיהן, והו"ל דומיא דשור הנסקל וציפורי מצורע וכיוצא בהן שהן אסורין בהנאה (קידושין נו:) ואינן בני מעילה, והוא הדין נמי מאי דתנן התם חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין איסור הנאתן מן התורה הוא, כדכתיב (דברים טו, יט) לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, אלמא צמר הבכור אסור הוא מן התורה".

אלמה תניא גבי קדשי עכו"ם. הרמב"ם (פ"א מערכין ה"ו) פסק כר"מ דעכו"ם אינו מעריך, ומ"מ פסק דאם הקדיש לבדה"ב מועלין, וכן נודרין ונידרין. ועי' תוד"ה אלא שכתבו דלמסקנא י"ל דגם סברת רבא דאמר דהילכתא כר"מ מסתברא, נדחה, ולא לכם הוא מטעם רפיון ידים גם לר"מ. אמנם ברמב"ם א"א לומר כן, משום דטעמא דפסק כר"מ נגד ר"י הוא משום שרבא אמר דהילכתא דידי' מסתברא. וצ"ל כמ"ש השטמ"ק (אות י"ח) דמפרש דמפני הפסוק של לא לכם דחיישי' לרפיון ידים מסתברא להעמיד המיעוט של עכו"ם שאין מעריכין.

אלא אמר רבא משום רפיון ידים. החזון יחזקאל (השמטות לתוספתא ערכין סוף פ"א ה"א) כתב וז"ל "כלומר, מדאוריתא הקדש עכו"ם לבדק הבית חזי למצותו, אלא משום שמא יבטלו אותם מעבודתם בבנין, אין מקבלים מהן בתחילה. ואולי לפי"ז אם הפריש העכו"ם בהיותו עכו"ם לר"י, או לר"מ אם נדר לבדה"ב והפריש לנדרו בהיותו עכו"ם ואח"כ נתגייר, אולי הקדשו חזי למצותו בפועל ממש. אבל קדשי מזבח שהפריש בעודנו עכו"ם ואח"כ נתגייר אין מועלים בהם, שלא חל עליהם בשעת ההפרשה דין מעילה, שנתמעטו מדין מעילה מג"ש דחטא חטא".

· מעבר לתחילת הדף