אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ג/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בית המדרש ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין

נשים חייבות וכו' שאף הן היו באותו הנס. הנה הראשונים נחלקו מה הכונה שאף הן היו באותו הנס, רש"י (מגילה ד.) פי' שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים. [וכן פי' התוס' (מגילה שם, ופסחים קח:) והרשב"א והריטב"א והתו"ר (מגילה שם, ושבת כג.). ועי' בתוס' (פסחים שם) ובתו"ר (שבת שם) דהקשו דא"כ אמאי אינן חייבות בסוכה, דהרי אף הן היו באותו הנס. ותי' דיש חילוק בין מצוה דאוריתא למצוה דרבנן, דדוקא גבי מצוה שחיובה הוא מדרבנן אמרי' דאם הם היו באותו הנס רבנן חייבום במצוה, אבל בעשה דאוריתא ליכא חיוב אפי' אם הם היו באותו הנס. ועי' טורי אבן (מגילה שם) שהכריח כתי' זה, עי"ש. ולפי"ז יש להקשות על מש"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' ג') בתי' קמא, דהא דחייבה התורה נשים בקרבן פסח, הוי משום דאף הן היו באתו הנס, עי"ש. דא"כ אמאי בסוכה פטורות הן, וכנ"ל. ובע"כ צ"ל כמ"ש בתי' השני, דהוי משום דכיון דהן בכלל מצות אכילת מצה, דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, לכן הן בכלל מצות קרבן פסח, ועי"ש].

אמנם רש"י (שבת כג. ופסחים קח:) והרשב"ם (פסחים שם) פי' דהכונה שעיקר הנס נעשה על ידן. דבחנוכה גזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס. וכן גבי פסח אמרי' (סוטה יא:) דבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו. וכן גבי מקרא מגילה נעשה הנס ע"י אסתר.

אלא דהראשונים הקשו על פי' זה, חדא דלשון שאף הן משמע שהן טפלות, ולפירושם היה לו לומר שהן. ותו דבירושלמי אמרי' בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני נשים ובפני קטנים שאף אותם היו בספק, וכו'. ומשמע דהא דאמרי' שאף הן היו באותו הנס, פירושו שאף הן היו בספק, ולא כמו שפרש"י ז"ל שעל ידיהן היה עיקר הנס.

איברא דבשו"ת הרשב"ש (סי' תנ"ב) כתב וז"ל "וענין נשים חייבות במקרא מגלה משום שהיו באותו הנס, יש שני פירושים, האחד שעל ידן נעשה הנס, והשני משום שאף הן היו בסכנה. והפירוש הראשון נראה יותר נכון, שהרי גם הקטנים היו בסכנה ולא הודו חכמים לר' יהודה שהנשים כקטנים".

ועי' בב"י (סי' תרפ"ט) שכתב דלכאו' איכא נפק"מ בין ב' הפירושים גבי עבדים אי חייבים הם בקריאת מגילה. וז"ל "ומ"ש ועבדים. בעבדים משוחררים מיירי וכדכתבו הרמב"ם (מגילה פ"א ה"א) וסמ"ג (ריש הל' מגילה), דאילו עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אחר כך הוא נלמד דכל מצות שהאשה חייבת בהן העבד נמי חייב בהן, ואע"פ שאין חיוב האשה במצותה אלא מטעם שאף הן היו באותו הנס, הא מההוא טעמא איכא לחיובי עבדים שגם הם היו בספק סכנה כיון דמולים היו. ומיהו לדברי המפרשים דאף הן היו באותו הנס היינו לומר שעל ידי אשה נעשה הנס, אפשר דאין ללמוד מנשים לעבדים, וכיון דהויא מצות עשה שהזמן גרמא עבדים פטורים". [ועי' שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשפ"א) ושו"ת הרשב"ש (סי' תנ"ב) שדנו האם עבדים שאינם משוחררים פטורים מקריאת המגילה, והסיקו דגם עבדים שאינם משוחררים חייבים בקריאת מגילה].

עוד נראה מדבריו דאיכא נפק"מ אם אשה מוציאה איש בקריאת מגילה, דרש"י (ערכין ג.) פי' דאשה מוציאה איש. וכתב הב"י דטעמו משום דס"ל דעיקר הנס נעשה ע"י אשה ולכן היא מוציאה איש. ומשמע דלפי הטעם שאף הן היו בסכנה, אפשר דאין אשה מוציאה איש וכמו שס"ל לבה"ג דאשה אינה מוציאה איש.

והנה המג"א (סי' תע"ב סקט"ז) הביא רק את מש"כ רש"י (בשבת ובפסחים) שאף הן היו באותו הנס הכונה שהן היו עיקר הנס. אמנם המ"ב (סי' תרפ"ט סק"א) הביא את טעם הראשונים דאף הן היו בסכנה. [ועי' בספר תהלה ליונה על מסכת מגילה שהביא תשובה (בעמ' תנ"ג) מבעל האור גדול בענין זה].

שם. עי' קונטרס חנוכה ומגילה (מגילה סי' י"ד) שהביא מהגרי"ז לדון אי מטעם הא דנשים היו באותו הנס הרי היא כאיש, ולכן ליכא פטור דמצות עשה שהזמן גרמא, או שזה חיוב מחודש, עי"ש. [ועי' שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' ס"ו) גבי סומא אי חייב במצה והגדה מטעם דאף הוא הי' באותו הנס].

רש"י ד"ה מזמנות. שאין הנשים וכו'. עי' שטמ"ק (אות ט"ז) שהקשה דבגמ' בברכות (מו:) מבואר דהטעם דנשים אינן מצטרפות הוא משום פריצותא. ועי' בצל"ח (ברכות מז:) שעמד בהאי קושיא, והאריך בדברי רש"י, עי"ש. ועי' בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל ביישוב שיטת רש"י. ועי' שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ס"ו) מש"כ בענין זה. וע"ע בדברי רש"י בת' חת"ס (או"ח סי' מ"ח). ובאור זרוע (הלכות מגילה סי' שס"ח).

תד"ה לאיתויי. שיטת רש"י דנשים חייבות בשמיעה ובקריאה, ולכן יכולות להוציא אפי' אנשים ידי חובתם. [וכ"כ התוס' והריטב"א (מגילה ד.)]. אבל הבה"ג הקשה מהתוספתא (מגילה פ"ב ה"ד) דמבואר להדיא דנשים פטורות ממקרא מגילה, ואינן מוציאות אחרים ידי חובתם. [והריטב"א (שם) והב"ח והגר"א (סי' תרפ"ט אות ב') כתבו דלרש"י צ"ל דסיפא דהתוספתא שבשתא היא, דהוי דלא כסוגיא במגילה ובערכין]. ולכן פליג הבה"ג וס"ל דנשים אינן חייבות בקריאה רק בשמיעה, ומש"ה אינן יכולות להוציא אנשים ידי חובתם. והא דאמרי' הכא בגמ' דהכל לאיתויי נשים, דמשמע דמוציאות אחרים ידי חובתם, הכוונה היא שמוציאות נשים אחרות ידי חובתן, אבל אנשים אינן יכולות להוציא. [כ"כ התוס' והשטמ"ק (אות י"ג) בביאור דברי הבה"ג].

ובביאור דברי הבה"ג מ"ט אשה אינה מוציאה איש, כתב הסמ"ג (עשין עשה דרבנן ד', הובא במג"א סי' תרפ"ט סק"ה) וז"ל "תניא בתוספתא וכו'. משמע דאף על גב דנשים חייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות את הזכרים. ואל תשיבני נר חנוכה דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג.) דאשה מדלקת דמשמע אף להוציא האיש. דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה לכך אינה מוציאה את האיש, ואע"פ שיש דברים שהקלו במגילה יותר מבתורה, בזה לא הקלו".

וע"ע טו"א (מגילה ד.) מה שביאר בדעת הבה"ג. ועי' בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל מה שהעיר על דבריו. ועי' קונטרס חנוכה ופורים שביאר בשם הגרי"ז דס"ל לבה"ג שמפני סברא דאף הן היו וכו', הוא חיוב מחודש ומטעם פירסומא ניסא, ולכן סגי בשמיעה לחוד. ועי' מרחשת (סי' כ"ב) שכתב לפרש דחיוב זכירה בפה נלמד מזכירת עמלק, וזה אינו בנשים. ועוד פי' דחיוב בפה הוא מפני דקריאתה זו היא הילולא, ונשים פטורות מהלל. ועי"ש נפק"מ בין הטעמים. ועי' שו"ת אבני נזר (או"ח סי' תקי"א) מה שביאר דעת הבה"ג, וכתב דאף לפי הבה"ג אשה חרשת חייבת בקריאה. עי"ש טעמו. [אמנם יעי' בפמ"ג (משב"ז ססי' תרפ"ט) שכתב דאשה חרשת פטורה מקריאה, עי"ש]. ועי' אור שמח (פ"א מהל' מגילה ה"א ד"ה הנה הבה"ג). וקה"י (מגילה סי' ג').

והנה הרמ"א (סי' תרפ"ט ס"ב) כתב די"א דאם אשה קראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה. [והיא שיטת הראבי"ה שהובא במרדכי (מגילה סי' תשע"ט)].

והקשה הבית מאיר, דמדמברכת על קריאה זו ש"מ שמחוייבת היא לקרוא, ואף יוצאה בקריאה זו ואינה צריכה אח"כ לשמוע מאיש. וא"כ קשה מש"כ בתוספתא דנשים פטורות ממקרא מגילה, דמ"ש בין אשה לאיש, דתרוייהו יוצאים ע"י אחרים בשמיעה, וביחיד שניהם מחוייבים לקרוא. ובשלמא אי אשה יחידה אינה מחוייבת בקריאה, ואפי' אם קראה מחוייבת אח"כ לשמוע מאיש, שפיר יש חילוק בין איש לאשה, אבל לפי הראבי"ה דאשה ג"כ מצווה בקריאה זו א"כ מה החילוק בין איש לאשה, וצ"ע.

ואולי י"ל דבאמת אין אשה מצווה לקרוא מגילה לעצמה, כיון שחיובה הוא שמיעה ולא קריאה, אלא דאם קוראה לעצמה ורוצה לברך (כפסק הרמ"א שנשים יכולות לברך על מע שהזמן גרמא) לא תברך על קריאת מגילה, דאע"פ שקוראה כיון שאינה מצווה בקריאה רק בשמיעה תברך לשמוע מגילה דע"י שקוראת ממילא שומעת, אבל מעיקר הדין אין לה חיוב לקרוא. וא"כ חלוק דין איש מאשה, דאיש מצווה לקרוא ביחידות ומברך על מקרא מגילה, משא"כ אשה אינה מחוייבת לקרוא ביחידות, אלא דאם קוראה תברך לשמוע דבקריאתה מקיימת ג"כ מצוות שמיעה, ולא תצטרך לברך אח"כ לשמוע מאיש.

אלא דהעירוני, דכיון דאשה מחוייבת לשמוע א"כ מחמת זה תתחייב נמי בקריאה (אם אינה שומעת מאחר), דכיון דע"י הקריאה ג"כ תשמע, ממילא היא מחוייבת לקרוא בכדי לצאת ידי חובת השמיעה. וא"כ קשיא קושית הבית מאיר, מה החילוק בין איש לאשה. ויל"ע.

ולענין חינוך קטן לקריאת מגילה, עי' שטמ"ק (אות יג.), ועי' מש"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' פ"ב).

בא"ד. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. עי' ברא"ם על הסמ"ג שהקשה אמאי לא נימא דיוציא מטעם ספק ספיקא, ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה שמא הטומטום שיוצא ממנו נמי נקבה הוא. ותי' דלא אמרי' ספק ספיקא בתרי גופי. ועי' טורי אבן (ר"ה כט.) שתי' באופן אחר. ועי' בשו"ת רעק"א (קמא סי' ו) מה שהקשה על הטורי אבן. ועי' ערוך לנר (נדה לג:) מה שהקשה על הרא"ם מהגמ' שם. ועי' באבני נזר (או"ח סי' ת"מ) שתי' קושית הערוך לנר. ואכמ"ל.

בא"ד. והוה מצי למימר לאיתויי קטן אליבא דרבי יהודה דמכשיר בקטן בפ"ב דמגילה (יט:). הפמ"ג (סי' תרפ"ט א"א סק"א) העיר ע"ד התוס', וז"ל "ומש"כ התוס' דהוה מצי למימר הכל לרבות קטן וכו'. ולכאו' עדיף לומר כהלכה, דאין הלכה כר"י. ודוחק לומר דתוס' סוברים דהלכה כר"י. ושם (מגילה יט:) הכל כשרים חוץ מחשו"ק, ור"י מכשיר בקטן, ואיך תאמר הכל דת"ק קאי לר"י. והי' א"ל הכל דקטן מוציא קטן דהוי תרי דרבנן כחבירו".

תוס' ד"ה מזמנות. וצ"ל דרשות הוא לנשים וכו'. עי' תוס' (ברכות מו:) שהקשו מהסוגיא כאן דמשמע דנשים חייבות בזימון, וכתבו דצ"ל דלא הוי חיוב אלא רשות. [ואפשר דזה כוונת התוס' כאן שכתבו 'וצ"ל'].

אמנם עי' ברא"ש (ברכות פ"ז ס"ד) דפליג על התוס' מחמת סתמא דהסוגיא דהכא דמשמע דהוי חיוב לנשים לזמן, ועי"ש מה שדוחה ראיות התוס'. [ועי' אור שמח (פ"ה מברכות ה"ג) מש"כ ע"ד הרא"ש, ועי' חזו"א (או"ח הל' ברהמ"ז סי' ל' סק"ח)]. אכן בישוב דברי התוס', עי' מש"כ בדברי חמודות (שם סקי"א) בשם הסמ"ג.

ולדינא, השו"ע (סי' קצ"ט ס"ז) פסק כדעת התוס', והגר"א (שם) פסק כדעת הרא"ש. ועי' בביה"ל (שם) שהביא דברי הגר"א, וכתב דלא נהגו כן.

רש"י ד"ה מכרת. אבל טמא הוא לטמא אוכלין ומשקין כגדול. צ"ב אמאי נקט אוכלין ומשקין, והרי מי שנטמא במת הוא אב הטומאה ומטמא גם אדם וכלים, והו"ל למיכתב בסתמא דמטמא הוא כגדול.

ובהג' מלא הרועים כתב וז"ל "וצ"ל דמיירי שנגע בטמא מת דהוה ראשון לטומאה". ובספר השג יד (עמ' י"ט) תמה דזה גופא צריך ביאור, מ"ט ראה רש"י לפרש דוקא באופן זה, דהרי קרא דמרבינן לקטן שנטמא במת קאי נמי אקטן שנטמא באהל המת או במגע מת, והו"ל אב הטומאה דמטמא אדם וכלים. וצ"ע.

ואולי י"ל דרש"י פי' דהא דאמרי' הכל מיטמאין בטמא מת, דאין הכונה רק שנטמאין בטומאת מת אם נגעו במת, אלא הכונה ג"כ על מי שנגע בטמא מת, ולרבותא פי' כן, דהא פליגי בירושלמי (הובא בר"ש אהלות פ"א מ"ב) אי הנוגע במי שנגע במת חייב כרת בכניסתו למקדש או לא. ולדינא פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד (פ"ג מביאת מקדש הי"ג, עי"ש בכס"מ). וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כהרמב"ם דמי שנגע במי שנגע במת נמי חייב על ביאת מקדש, ולכן פי' דהא דקאמר הכל מיטמאין במי שנגע במת, הוא לומר דאפי' הנוגע במי שנגע במת נמי חייב כרת, וממילא מיירי הכא במי שנוגע במי שנגע במת דאין הוא מטמא רק אוכלין ומשקין. ועי'.

ערל שהזה הזאתו כשרה. הערוך לנר (יבמות עב.) כתב וז"ל "ק"ק למה נקט כשרה לשון דיעבד הן בדברי ר"א והן בברייתא, ולא מותר להזות לכתחלה, דהא מטבול יום ילפינן וטבול יום מותר לכתחלה. גם מדברי הרמב"ם נראה שמותר לכתחלה. ואולי כיון שיצא מכח מעשה שהכשירו חכמים ושם הי' הכשר בדיעבד, דהא היו מסופקים עד שהכשירו חכמים, נקט לשון דיעבד. ויש לומר דמשום כך מייתי המעשה דאל"כ מאי קמ"ל בזה".

רש"י ד"ה ערל. הרעק"א תמה וז"ל "וצ"ע בפשוטו אפי' ערל שלא רצה להמול מחמת צער מכל מקום הזאתו כשרה כיון דאינו כטמא". ועי' זכר יצחק (סי' ל') שביאר מ"ט הוכרח רש"י לפרש דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה.

תד"ה למיעטוי. ויש לתמוה למה לי קרא לפוטרו וכו'. עי' שטמ"ק (אות ה') מש"כ בזה. וברש"ש כתב ליישב דאולי י"ל דאיצטריך קרא למעוטי גדול המכניס קטן טמא מת למקדש דפטור הגדול מכרת. אמנם תי' זה צ"ע, משום דמסתימת לשון הרמב"ם (פ"ג מביאת מקדש הט"ז) משמע דכל המכניס טומאה לביהמ"ק חייב כרת ואין חילוק אם מכניס טמא גדול או טמא קטן. וכן נקט בפשיטות המנ"ח (מצוה שס"ג אות ב') דהמכניס קטן טמא לביהמ"ק חייב כרת.

[אולם מלשון היראים (סי' שצ"א) מוכח לכאו' דסבר דגדול המכניס קטן טמא לביהמ"ק אינו חייב כרת. דכתב וז"ל "כתוב "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה". ותניא בספרי בך ולא באחרים, פי' עובדי כוכבים. איש, פרט לקטן. וכו'. וכי ממעטינן קטן ללמד שאינו מוזהר גדול עליו להוציאו למ"ד (יבמות קיד.) קטן אוכל נבלות לתאבון ב"ד מצווין להפרישו גילה הכתוב על זה שפטורים. ולמ"ד אין מצווין יפרש פרט לקטן שגדול מותר להכניס הקטן אע"פ שאסור להכניס כלים טמאין קטן מותר שגזירת מלך הוא. אבל קרוייו טמא וכו'". אכן יש לחלק דהתם מיירי במחנה לוי ובטומאה היוצאת מגופו, עי' מש"כ בזה האבני נזר (יו"ד סי' תנ"ב) והמנחת שלמה (תנינא סי' קל"ט)]. ועי' מש"כ בספר שלמי שמחה (סי' י"ז). ועי' ערוך לנר (נדה מג: תוד"ה ומטמא). ואור שמח (פ"ג מאיסו"ב ה"ב). ועי' אבי עזרי (פ"ט משגגות ה"א, עמ' שט"ז).

תד"ה והצרוע. ואע"ג דבנגעי ראש וכו', ויש להקשות וכו', וי"ל דסד"א וכו'. דברי התוס' כאן צריכים ביאור טובא, [ועי' שטמ"ק (אות ה') ודבריו ג"כ צ"ב], ושו"ר בשיעורי הגרמ"ד שליט"א שעמד ע"ד התוס', ועי"ש שהניח בצ"ע.

בא"ד. וי"ל דמסתברא וכו'. מבואר מסוף דברי התוס' דקטן חייב בפריעה ופרימה. וצ"ע איך נתחייב כיון שהוא קטן. ועי' מנחת חינוך (סוף מצוה קע"א) שכתב דחייב מטעם חינוך (ולא הזכיר דברי התוס' כאן).

הכל כשרין לראות את הנגעים, לאיתויי מאי וכו'. צ"ב אמאי לא אמרי' לאיתויי קרובים (כרבנן דר"מ, בפ"ב דנגעים מ"ה, וכן סתם שם פ"ג מ"א כרבנן, וכן סתם הרמב"ם פ"ט מטומאת צרעת ה"א). ואולי י"ל דעדיפא להגמ' למימר מילתא דאתי אליבא דכו"ע.

תוד"ה דמסברי. מבואר דנחלקו ב' תי' התוס' אם כהן המטמא צריך להיות דמסברי לי' וסביר או לא. דלתי' קמא בעי' שהכהן יהי' מסברו לי וסביר. ולתי' בתרא לא בעינן שהכהן יהי' מסברו לי' וסביר, דקאי אישראל ולא אכהן. ועי' חזו"א (על המסכת ריש ערכין) מש"כ בזה. ועי' ברכת כהן שביאר שנחלקו אם מה שהכהן מטמא הוא ע"י הוראה ופסק, או רק חלות טומאה. ועי' בתוס' (שבועות ו.) דסברי כתי' בתרא דהתוס' כאן, דמסברו לי' וסביר קאי אישראל, וכמ"ש התורת חיים (שם), עי"ש. וכ"כ הכס"מ (פ"ט מטומאת צרעת ה"א) בדעת הרמב"ם, עי"ש. [ועי' ר"ש (נגעים פ"ג מ"א), וחק נתן].

לר"י לאיתויי קטן. צ"ב הא בפירוש תני ר"י קטן במתני' ומאי אתי לאיתויי. וי"ל דאתי לאיתויי אפי' קטן שלא הגיע לחינוך דכשר לקדש. [צאן קדשים].

ובספר ערך דל הקשה ע"ד, וז"ל "ולענ"ד אינו מובן, דהא חינוך מדרבנן וקידוש מהתורה. ועוד מה הטעם לחלק כאן בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך". ובספר בני שמואל תי' קושית הצ"ק "די"ל דתני והדר מפרש. וה"נ אמרי' לעיל גבי נידרין לאיתויי מאי".

תוד"ה למעוטי. יש לתמוה ל"ל קרא וכו'. עי' בתוס' רא"ש דקמ"ל אפי' קטן שנטמא והגדיל. ע"ש. וע' בשטמ"ק שם. ובשו"ת זרע אברהם (לופטביר, סי' ט"ו אות י"ט) מש"כ בזה.

לאיתויי ישראל מומר. היינו כרבא (חולין ג.). ועי' רעק"א (קמא סי' קס"ב) מ"ט השמיט הרי"ף דין זה. ועי' מעשה חושב.

· מעבר לתחילת הדף