אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ב/א
|
|
בית המדרש
ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין
מתני'. מעריכין. הנה לא נתבאר בגמ' מהיכן ילפי' דאפשר להעריך אדם אחר, דלכאו' אפשר לומר דהפרשה איירי באדם שמעריך עצמו ולא אדם אחר. אכן הקרית ספר (ריש הל' ערכין) כתב וז"ל "ומדכתיב ואם מבן חמש שנים, משמע שיכול אדם להעריך אחר, דהא קטן לאו בר נדר הוא ואחר מעריכו, וקאמר קרא דחייב עליו חמשה שקלים". מבואר דמהפרשה גופא מוכח דאפשר להעריך אחר. [ועי' מש"כ בזה בספר משמר הלויים (חולין סי' ב')].
נידרין. עי' כתבי הגרי"ז שמוכיח שאין חיוב דמים ככל התחייבות להקדש שמחייב עצמו סכום כסף להקדש, אלא חיוב מחודש שחידשה תורה שנקרא דמים, ואדם יכול לחייב עצמו דמים, לכן יש נפק"מ בין חיוב דמים לשאר חיוב להקדש, כמו לענין חיוב אחריות כמבואר בחולין (קלט.). [ועי' בשיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' ד') שהאריך בענין זה].
ועבדים. עי' רש"י (נזיר סב: ד"ה אלא אמר אביי) דמתבאר מדבריו שלמד דלפי מסקנת הגמ' (שם) עבד שהעריך אין רבו צריך להפר, משום דלא חל הערך כלל, כיון שאין לו ערך מחמת שאין גופו של העבד קנוי לו.
אמנם מדברי התוס' (שם ד"ה יצא) מתבאר דסברי דודאי חל הערך על העבד והוא חייב ליתן. [והא דקאמר התם 'אבל לא לערכין', אין הכוונה שאינו צריך להפר כי בלא"ה לא חל הערך כלל (כדפרש"י), אלא הכוונה שאינו יכול להפר כיון שאין לו שום הפסד במה שהעבד העריך את עצמו, ולכן אין הוא יכול לעכבו מזה]. ועי' במאירי (שם) שהביא את ב' הפירושים הנ"ל.
והנה יש לתמוה על דברי רש"י, הא במתני' דהכא מבואר דעבד מעריך ונערך, והאיך מסקי' התם דעבד אינו מעריך. [כה"ק הקרן אורה והשפת אמת (שם), והניחו בצ"ע].
וכן יש לתמוה בדברי הרמב"ם, דהנה הרמב"ם (פ"ב מנזירות הי"ח) כתב שעבד שהעריך לא חל עליו הנדר מפני שאין נפשו קנוי' לו, וכאוסר פירות אחרים עליהם. וקשה דמסתימת דברי הרמב"ם (פ"א מערכין ה"ז) שכתב "העבד נערך ועורך כשאר ישראל", משמע דעבד יכול להעריך בין את עצמו ובין את אחרים. [וכה"ק הקרן אורה (שם). ועי"ש מה שכתב ליישב בזה, ועדיין צ"ע].
ועי' חזון יחזקאל (נזיר פ"ו ה"ד) ולקוטי הלכות (נזיר כד. זבח תודה ד"ה וא"צ לכפותו), וצפנת פענח (ערכין פ"א ה"ז), וכתבי הגרי"ז (נזיר שם), וברכת כהן (כאן) מש"כ בזה.
שם. בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקי"ג) כתב וז"ל "כתב הרמב"ם "העבד נערך ועורך כשאר ישראל, ואם יפדה ויהיה לו יתן ערך מה שנדר", והא ודאי אפילו בעבד כנעני איירי דאי בעבד עברי מאי למימרא. והא דקאמר לשון יפדה משום דהוי לישנא דשייך בתרווייהו, תדע דאפילו עכו"ם גמור איכא פלוגתא דתנאי אם מעריך או לא, ואע"ג דפסק הרב ז"ל כרבי מאיר דאמר עכו"ם נערך ואינו מעריך, מ"מ ידעינן מינה דע"כ לא פליגי אלא בעכו"ם, אבל בעבד כו"ע מודו דשייך במצות".
טומטום ואנדרוגינוס וכו' אבל לא נערכין. ופרש"י שאין להם ערך שזכר ונקבה אמורין בפרשה. והנה איתא בגמ' (בכורות מב.) "אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס, אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא. א"ל רבא אלא מעתה בערכין יערך, אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. סמי מיכן טומטום. ת"ש יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה, ת"ל הזכר אם נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס סמי מיכן טומטום. וכו'". מבואר דלמ"ד דטומטום ספיקא הוא, הרי הוא נערך.
ולפי"ז תמה הלח"מ (פ"ד מאישות הי"א) ע"ד הרמב"ם שפסק בכמה מקומות (הל' אישות שם) דטומטום ספיקא הוא, ואעפ"כ פסק לגבי ערכין (פ"א מערכין ה"ה) דטומטום לית לי' ערך, והא מהסוגיא מתבאר דאי ספיקא הוא הרי הוא נערך. ועי"ש שהאריך בזה טובא. [ובכתבי הגרי"ז ג"כ העיר בזה, והניח בצ"ע. ועי' קרן אורה (יבמות פג.) מש"כ בזה].
שם. עי' בשפת אמת (כאן) ועולת שלמה (לקמן ד: ד"ה עוד) ומנחת חינוך (מצוה ש"נ) וצפנת פענח (כלאים דף י', ופ"י מיבום ה"ד, ובשו"ת סי' קמ"ד) שכתבו דנראה דאפי' נתקרע אח"כ ונמצא זכר או נקיבה, מ"מ כיון דבשעת הנדר לא הי' מבורר לא חל הערך, ומ"מ כה"ג בדמי טומטום עלי כיון דיש לו שומת דמים כמו שהוא בשעת הנדר אזלינן, ונותן דמי טומטום שלא נתקרע.
אולם מדברי הרדב"ז (פ"א מערכין ה"ה) מתבאר לכאו' דס"ל דאם נקרע ונמצא זכר דינו כזכר, וכן אם נקרע ונמצא נקבה דינו כנקבה. דכתב וז"ל "וטומטום שנקרע ונמצא זכר הרי הוא כזכר וכן אם נמצא כנקבה הרי הוא כנקבה". ולכאו' אי מיירי דנקרע קודם שנערך א"כ פשיטא הוא, אע"כ דמיירי שנקרע לאחר שנערך, ואעפ"כ כתב דלא אזלי' בתר שעת הערך אלא בתר השתא שנמצא זכר או נקבה.
רש"י ד"ה הכל מעריכין. ערך כתוב בפרשה. נדר וכו'. עי' צאן קדשים שהגי' דברי רש"י. אולם החק נתן וההפלאה שבערכין ביארו, דכונת רש"י לומר שיש חילוק בין ערך לדמים, דערך דמיו קצובים בפרשת ערכין, משא"כ נודר אין דמיו קצובים, אלא שמים אותו כעבד הנמכר בשוק.
וכ"כ בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל' אות ב') וז"ל "רש"י והתוס' כתבו בריש ערכין וז"ל 'ערך כתוב בפרשה. נדר דמי עלי ושמין וכו. והרב צאן קדשים הגי' ברש"י ותוס', ותמה על הרב ברכת הזבח שלא העיר, והוא טעות דמוכח דבערכין לא שייך שומא וכו', ע"ש. ועם האדון הסליחה, דהדבר פשוט מאד דרש"י ותוספות בתחילה מפרשים מהו ערך ומהו נדר, וכתבו ערך כתוב בפרשה ופירוש נדר דמי עלי ושמין וכו'. ואחר באו לפרש המשנה מעריכין וכו'. והרב הנזכר חשב שכתבו רש"י והתוס' ערך כתוב בפרשת נדרים, וזה גרם לו לכתוב מה שכתב. ולמה שהבין והגיה לא ידענא איך הונח לו לשונם שכתבו ערך כתוב בפ' נדרים, ומה ענין פרשת נדרים כאן, והו"ל לומר פרשת ערכין והדברים פשוטים". [וכן מתבאר מפיהמ"ש להרמב"ם, ומפי' הרא"ם (ויקרא פכ"ז פ"ג), ומאירי (נזיר ט. ד"ה כבר ידעת)].
בא"ד. נדר. דמי עלי ושמים אותו כעבד הנמכר בשוק. יל"ד אי שמין אותו כעבד עברי הנמכר בשוק, או כעבד כנעני הנמכר בשוק. ועי' קצה"ח (סי' ת"כ סק"א) שרצה לתלות זה בפלוגתת רש"י והרא"ש (ב"ק פג:). [ומש"כ הקצה"ח בדעת התוס' דס"ל כדעת הרא"ש, יל"ע מדברי התוס' (מגילה כג: ד"ה שמין) דלא משמע כן. וצ"ע]. ועי' כתבי הגרי"ז מש"כ בזה. ועי' בספר הפלאה שבערכין ובשיעורי הגרמ"ד שליט"א שהרחיבו בענין זה.
רש"י ד"ה מעריכין. צ"ב אמאי גבי מעריכין נקט רש"י רק שאומר ערך פלוני עלי, ולא נקט נמי ערכי עלי כמ"ש גבי נערכין דאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי.
וראיתי בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ט ד"ה וגברא רבא) שעמד בזה, וכתב וז"ל "ובריש המסכתא במעריכין, לא נקט רש"י אלא חלוקה אחת, משום דאכתי לא אשמועינן נערכין, ותכף בנערכין פירש השתי חלוקות. וכל זה הם דברים פשוטים מאד". אמנם יש להעיר על תי' זה מדברי רש"י (חולין ב.) דנקט בין במעריכין ובין בנערכין, גם אומר ערכי עלי, וגם אומר ערך פלוני עלי.
שו"מ בספר שלמי תודה שהקשה מדברי רש"י בחולין, ותי' וז"ל "והא דלא פרש"י הכא כן, משום דאכתי לא קתני נערכין, ולכך בנערכין פי' אם אמר ערכי עלי או אמר אחר עליהם וכו', כיון דכבר אשמועי' דינא דמעריכין, לכך פי' בנערכין תרתי". אמנם דבריו צ"ב, דמאי תי' הא בחולין נמי כשנקט מערכין אכתי לא נקט נערכין, ואמאי כתב שם רש"י במערכין ערכי עלי. וי"ל.
וכן צ"ב בדברי הרגמ"ה דפי' איפכא מדברי רש"י, דגבי מעריכין כתב או דאומר ערכי עלי, או דאומר ערך פלוני עלי. ואילו גבי נערכין כתב רק דאומר ערך פלוני עלי. וצ"ב אמאי לא נקט נמי בנערכין ערכי עלי.
רש"י ד"ה נשים ועבדים. ומשלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד. ועי' בתוס' שהביאו פרש"י, והוסיפו דמיירי נמי כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהם.
והנה מדברי רש"י ותוס' מתבאר, דאין חיוב כלל על הבעל ליתן ערך אשתו אם העריכה עצמה או אחרים, אלא החיוב הוא על האשה לבדה, ותשלם מתי שיהי' לה כסף השייך רק לה.
ועי' בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א' ח"ג סי' קצ"ה) שהוכיח מכאן דאין הבעל חייב לשלם נדרי צדקה של אשתו, דהא ערכין אית לי' דין נדר מכלל נדרי הקדש, (כמ"ש הרמב"ם פ"א מערכין ה"א), ואם בערכין אינו חייב לשלם, ה"ה בנדרי הקדש וצדקה דאינו חייב לשלם. עי"ש. [ועי' בשו"ת בית יעקב (סי' קע"ג) שכתב דיש לחלק בין חיובים דנתחייבה קודם שנישאת, שבהם הבעל חייב לשלם, (כגון אשה אלמנה או בתולה שנתחייבה קודם שנישאת ואח"כ נישאת דהבעל חייב לשלם חיובה), לבין חיובים שנתחייבה לאחר שנישאת, שבזה אין הבעל חייב לשלם. עי"ש].
תוד"ה הכל מעריכין. ובכאן לא חשש להזכיר וכו'. עי' שטמ"ק (אות י"ג) שהקשה דלמ"ד לשונות של נכרים הם, צ"ע אמאי לא נקט הכא כינויים. וראיתי בתוס' נדרים (ב. ד"ה ונזירות כנזירות) שכתבו וז"ל "תימה אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות וכו'. וי"ל דלמ"ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתנא. ולמ"ד לשון שבדו חכמים צ"ל דלהכי לא תנא וכו'". מבואר מתוס' דלא נמצא לשון נכרים אלא בהני דתנא התם במתני'. ויתכן דהטעם הוא משום דדרך הגוים להקריב קרבנות ולנדור נדרים (לביהמ"ק ולע"ז שלהם), ולכן יש להם כינויי לשון לקרבן ולקונם. משא"כ בערכין לא הי' דרכם להעריך עצמם (לא לביהמ"ק ולא לע"ז שלהם), ולכן ליכא כינויי לשון לערכין. שו"ר שכ"כ בספר ערך דל. [ועי' בשו"ת גור ארי' יהודה (סי' ו') שהוכיח מדברי השטמ"ק הנ"ל שסובר בדעת התוס' דאין כינוי מועיל בערכין. עי"ש].
שם. בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל' אות ג') העיר ע"ד התוס', וז"ל "כתבו התוס' וז"ל "בנזיר ונדרים הזכיר כנויין שלא להזכיר שם שמים לבטלה, וכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין", עכ"ל. וק"ק, דזו מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י ס"ל לשונות גוים הם, ור"ל סבר לשון שבדו להם חכמים, וידוע דהלכה כר' יוחנן, והכי ריהטא סוגיא דהתם דלשון נכרים הם. ונפקא מינה מפלוגתייהו, דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים, אין להוסיף עליהם, ולמ"ד לשון גוים הם, הולכים בכל מקום ובכל זמן אחר הכינויים, והכי מוכח בירושלמי ריש נזיר וכו'. וא"כ ק"ק על התוס' דנקטו בפשיטות דשם הזכיר כנויין שלא להזכיר ש"ש לבטלה והיינו כר"ל, והו"ל למנקט כר"י דהלכתא כוותיה וכו'. [הן אמת דבירושלמי ריש נזיר מחלפא שיטתייהו דר"י ור"ל. מיהו אנן אגמרין סמכינן כנודע].
איברא דיש מקום לחקור, דהגם דבעלמא נקיטינן כתלמוד בבלי דהוא בתרא, מ"מ בסברת ר' יוחנן מיהא הו"ל למנקט כירושלמי, כיון דר' יוחנן חיבר תלמוד ירושלמי. אמנם אני הדל כתבתי במ"א בזה דכי היכי דהבבלי אחר רב אשי היו מוסיפין וגורעון אמוראי בתראי, כן הוה בירושלמי, דבתר ר' יוחנן אמוראי דבמערבא פיחתו והותירו, והדרן לכללין למיזל אחר בבלי דהוו בתראי אמוראי בבלאי ובקיאי בתלמודא דבני מערבא, (כמו שכתבו הראשונים נ"ן). והרא"ש בפירושו לנזיר כ"י מביא דברי רבי יוחנן ור"ל כגמרין".
תוד"ה נשים. א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לאדון רשות בהם. לכאו' דברי התוס' צ"ב, דהנה איכא פלוגתא בראשונים מה ההלכה בנתנו להם ע"מ שאין לבעל או לאדון רשות בהם, אי קנו האשה והעבד או הבעל והאדון. ואיכא ג' שיטות בדבר, שיטת הר"ש בשם ר"ע גאון והרמב"ן, דהלכה כשמואל דאפי' אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות מהני. ושי' התוס' (קידושין כד.) בשם ר"ת, דהלכה כרב דצריך דוקא ע"מ שאין לבעל רשות, אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמייחד שום דבר, אבל אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצה תעשה לא מהני. ושי' הרמב"ם (וכן נפסק בשו"ע אבה"ע סי' פ"ה סי"א. ועי' ביו"ד סי' רס"ז סכ"ב וט"ז וש"ך שם), דקיי"ל כשמואל, אלא דס"ל דגם לפי שמואל צריך שיאמר ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצי עשי בלא רשות הבעל. וא"כ לכאו' דברי התוס' סתרי אהדדי, דבקידושין נקטו כר"ת דבעי' דוקא שייחד לדבר מסוים, וגם יאמר שאין לבעל בהם רשות, ואילו הכא נקטו בסתמא דמהני אפי' אמר סתם שאין לבעל בהם רשות, (וזה כשי' הר"ש והרמב"ן).
וכן קשה אשי' הרא"ש, דבשטמ"ק (הנדמ"ח) הביא בשם הרא"ש בזה"ל "וא"ת האיך נודרין, מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו. וי"ל כגון שנתנוהו להם ע"מ שאין לבעל ולאדון רשות בו". וקשה דהא הרא"ש בקידושין (שם) ס"ל כדברי התוס' דבע"מ שאין לבעל ולאדון רשות בו לחוד אין הם קונים אלא הבעל והאדון הם הקונים. וי"ל. [ובעיקר דברי השטמ"ק בשם הרא"ש שחידש שא"א לנדור אם ליכא ממון כדמשמע מדבריו, עי' בספר השג יד (ד"ה נשים ועבדים) מה שביאר זה].
בא"ד. כדתניא בתוספתא נשים ועבדים נודרים ונידרים אם יש להם בזמן הזה גובין מהם וכו'. בספר נתיבות הקודש (לג"ר אי"מ סלומון מחרקוב) הקשה, מאי כוונת תוס' שאמרו 'אם יש להם בזמן הזה', דלכאו' מאי שנא זמן הזה מזמן הבית, הא דיינינן הכא מצד מה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ובזה ליכא נפקותא בין זמן הזה לזמן הבית. וכתב ששאל זה למרן הגרי"ז מבריסק, וא"ל דבלי ספק דכוונת התוספתא בזמן הזה היינו בזמן שיש להם מעות, ואין הכונה בזמן הזה לאפוקי זמן הבית כמו בכל מקום דאמרי' בזמן הזה. ועי"ש עוד בדבריו מש"כ בזה. [שו"ר בספר קרבן אשם שפי' ג"כ דבזמן הזה היינו דבזמן שנדרו גובים מהם לאלתר].
בא"ד. ואם לאו כותבין. בפי' הר"ש על התו"כ (פ' בחוקותי פ"ג פ"ג) כתב דכותבין שטר ומחתימין ומניחין בלשכה. אלא דצ"ב מ"ט כותבין, הא גם בלאו הכתיבה איכא חוב, ומה המשמעות בכתיבה. ועי' עולת שלמה שכתב ב' פירושים. ועי' שיעורי הגרמ"ד שליט"א (על רש"י ד"ה נשים) שכתב ביאור נוסף.
בא"ד. ועבד אע"ג דגבי מצוות וכו'. הרעק"א כתב להוכיח כדברי התוס', וז"ל "לענ"ד ראי' לזה, מדקתני דטומטום אינו נערך דבעי זכר ודאי ונקבה ודאית, ואם איתא דערך עבד כאשה משכחת דטומטום נערך דהיינו עבד טומטום דהוי כולו אשה".
ועי' תוס' (בב"ק פח.) שכתבו וז"ל "יהא עבד כשר לעדות. תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש דלה לה מאשה וכו'. וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת, אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד, דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו, אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר". וכ"כ הרשב"א (שם).
ובנודע ביהודה (מהד"ת חו"מ סי' י"א) ביאר דברי התוס' וז"ל "ואמנם הצעת הדבר כך הוא, כל התורה כולה לישראל ניתנה ולא שייך לחייב מי שהוא מעם אחר במצות התורה שניתנה בסיני, וא"כ מצד הסברא לא היה עבד חייב בשום מצוה, כשם שאין הכותי מחויב בשום מצוה, ותורה צוה לנו משה לא לעם אחר, ובא הג"ש לה לה לחייבו במה שהאשה חייבת, ומה שאין האשה חייבת אין אנו פוטרין אותו מג"ש לה לה, אלא שממילא הוא פטור דמהי תיתי יתחייב. אבל לקבל עדות כתיב בתורה ועמדו שני האנשים, ולא כתיב ועמדו שני אנשים מישראל, ומצד הסברא גם כותי גם עבד המה כשרים לעדות דבכלל אנשים הם וכו', ובא הכתוב ופסל את הכותי מדכתיב אחיו, אבל עבד לר' יהודה שאינו ממועט מלאחיו נשאר בכלל אנשים, ואם אתה בא לגרעו ולפסלו מצד הג"ש לה לה מאשה, ע"ז כתבו התוס' דהך ג"ש לא אתי לגרעו, אבל לחייבו בשום מצוה שאין האשה חייבת בלא ג"ש אי אפשר לחייבו".
ובהג' בעל השואל ומשיב (על הנוב"י שם) כתב "מ"ש בכוונת התוס' ב"ק פח., עי' תוס' ערכין ב. ד"ה נשים ודו"ק". ולכאו' כוונתו לומר ביאור בדברי התוס' דהכא, והיינו דהא דהוה ס"ד דדין ערך עבד הוא כדין ערך אשה, הוא משום, דהרי בלא ילפותא מאשה עבד לא הי' בפ' ערכין, וכמו דגוי אינו בערכין (עי' לקמן ה: דפליגי ר"י ור"מ אי גוי מעריך או נערך), ורק מחמת דאית לי' חיובי אשה הרי הוא בפרשת ערכין, ולכן הוה ס"ד דאית לי' דין אשה, וקמ"ל דאע"ג דבאמת חיובו הוא מחמת דחייב במצוות כאשה, מ"מ ערכו הוא לפי ערך זכר.
ב}} והנה השטמ"ק (אות ט"ז) כתב בשם הרא"ש וז"ל "ובת"כ דריש גרים ועבדים מנין, ת"ל ואמרת אליהם, משמע דלערך איש מרבה להו". וכוונתו נראה, דהתוס' כתבו דעבד נערך כזכר, דלא אישתמיט תנא דלימא שיהי' נערך כאשה. וע"ז אתא הרא"ש למימר, דלא רק דלא אישתמיט שיהי' נערך כאשה, אלא אף מצינו בתו"כ דמשמע שנערך כזכר.
אלא דצ"ב, דלא משמע מהתם רק שעבד אית לי' דין ערכין, אבל מנלן לומר דדוקא ערך איש ולא ערך אשה. [דהא אמרי' התם (ספרא בחוקותי פרשתא ג' פ"ג) "אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם", משמע דאתא לריבויי דלא תימא דוקא בני ישראל אבל גרים ועבדים לא, קמ"ל ריבויא דגם גרים ועבדים הם בכלל ערכין]. ועי' כתבי הגרי"ז דהעיר כן, והניח בצ"ע.
אכן נראה לומר, דהנה הר"ש בפי' התו"כ (שם) כתב וז"ל "וא"ת ואמאי בעי ריבויי לעבדים מקרא אחרינא, ונילף לה מאשה. וי"ל דהכא הוי אמרי' דון מינה ומינה ויהא העבד כערך אשה. ומיהו למאן דאית לי' דון מינה ואוקי באתרא, ודאי אין צריך ריבויי אחר לעבד, וקרא כי אתא לרבות גרים הוא דאתא". מבואר שלמד דלמ"ד דאמרי' דון מינה ומינה, הריבויי הוא לומר שנידון כזכר ולא כנקבה. ולמ"ד דאמרי' דון מינה ואוקי באתרא, באמת לדידי' לא איצטריך קרא לעבד כיון דילפי' לה מאשה, [ומסברא אמרי' דנערך כזכר ולא כנקבה], והריבויי הוא לגרים.
ועפי"ז יש ליישב בפשיטות דברי הרא"ש, והיינו דהוקשה לו קושיית הר"ש, אמאי איצטריך קרא לריבויי עבד דנילף לה מאשה, ולכן למד דבע"כ הריבויי הוא לומר שלא נערך כערך אשה אלא כערך איש. ונראה לומר דהרא"ש למד דאף למ"ד דאמרי' דון מינה ואוקי באתרא, איצטריך קרא לריבויי דלא נימא שנידון כערך אשה ולא כערך איש. ודו"ק היטב. [וכעי"ז כתב בספר חידושים וביאורים].
והנה יל"ע מאי ס"ד למיתלי דין ערך דעבד בחיוב מצוות דידי', ולמימר דכיון דחייב במצוות כאשה דאית לי' נמי ערך אשה, דמה השייכות בין חיוב מצוות לדין ערך, וכי נימא דמי שאינו חייב במצוות כלל (כסומא) דלא יהי' בדין ערכין.
ונראה לומר, דהוה ס"ד דכיון דהתורה חילקה בפרשת ערכין בין איש לאשה, דערך איש הוא יותר מערך אשה, ולכאו' הטעם דערך איש הוא יותר, הוי משום דאית לי' חיוב תורה ומצוות, ולכן ערכו הוא יותר מאשה שאינה בתורה ובמצוות, וא"כ עבד שאין לו חיוב תורה ומצוות רק כאשה דערכו יהי' כערך אשה, (ולית לי' חיוב כאיש אע"פ שהוא זכר כיון שאינו בחיוב תורה ומצוות), לכן בעינן ריבוי למימר דערך עבד הוא כאיש ולא כאשה.
וכן נראה ממש"כ הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בחידושיו לתו"כ (שם), וז"ל "אולם מה דכתיב גבי מבן עשרים ואם נקבה והי' ערכך שלשים שקל, נראה דמרמז דזה הערך איכא כבר במשפטי התורה גבי שור שנגח עבד כסף שלשים שקלים יתן, ומלמד אותנו דגם בעבד שאינו בת"ת ובמצות ג"כ דין ערך הזכר חמשים שקל, דקרא מיירי גם בעבדים דערך נקבה שוה לתשלומי האדון, ובכ"ז הזכר נ' שקל וכמ"ש התוס' ריש ערכין".
והנה יעי' בחזקוני (שמות פכ"א פל"ב) שכתב וז"ל "כסף שלשים שקלים. כפי ערך נקבה מבת עשרים שנה עד בת ששים, דעבד ואשה כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה". וכ"כ הספורנו (שם) "כסף שלשים שקלים. כערך הנקבה, כי כמוה ענין העבד בקיום המצוות כדאיתא בחגיגה פרק קמא". מבואר מדבריהם, דהא דעבד שנגח שור דינו בשלשים שקלים, הוי משום דזהו ערך אשה בדיני ערכין, וכיון שעבד ואשה כי הדדי נינהו לכן דינו כדין ערך אשה.
ולכאו' צ"ע, דהא גבי ערכין גופייהו חזי' דחלוק דין ערכי עבד מערכי אשה וכנ"ל, וא"כ האיך שייך לומר דגבי דין הריגת עבד דינו כערך אשה, דאי משווינן דין הריגה לערכין הו"ל להתחייב בחמישים שקלים כדין ערך המרובה שבזכר.
ונראה לומר, דבאמת הא דערכי עבד חלוקים מערכי מאשה אע"פ שלשניהם ליכא חיוב תורה ומצוות, הוי משום דעבד הוא בתורת חיוב תורה ומצוות, דהא אם ישתחרר הרי הוא מתחייב בתורה ומצוות כישראל גמור, ולכן אע"פ שכשהוא עבד אינו מחוייב במצוות רק כאשה, מ"מ כיון שמצי להתחייב בתורה ומצוות כאיש, לכן אית לי' חשיבות כאיש לידון כערך זכר ולא כערך נקבה. וא"כ י"ל דכל חשיבותו כאיש הוא דוקא גבי ערכין דמצי להתחייב בתורה ומצוות וכנ"ל, אבל גבי קנס לשור שהרגו כיון שהוא מת ולא יבוא לחיוב תורה ומצוות, באמת דינו כאשה שערכה המרובה הוא רק שלושים.
[אמנם העירוני, דלכאו' כיון דהשתא עבד הוא ואינו מחוייב במצוות כאיש, א"כ אמאי ישלם כערך זכר, ונהי דאם ישתחרר יהי' מחויב במצוות כאיש, מ"מ השתא דעדיין לא נשתחרר אמאי התחייב כאיש. אלא די"ל דכיון דסו"ס אית לי' את האפשרות להתחייב במצוות כאיש, נהי דעדיין לא נתחייב מ"מ כבר אית לי' חשיבות טפי על אשה שאין לה כלל את האפשרות להתחייב במצוות כאיש, ולכן ערכו כערך איש ולא כערך אשה. ועי']. ועי' בספר השג יד (סי' ה') ובספר מאור הקודש (סי' ב') מה שביארו בענין זה, עי"ש.
תוד"ה חרש. דחרש בידי שמים וכו'. צ"ב מה החילוק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים. ובפסקי רי"ד (בבא קמא פה:) ביאר וז"ל "ונ"ל לתרץ, דחרש דקתני לקמן בפירקי ודקתני בערכין הוא חרש בידי שמים שיש לו תקנה ומתפקח, כדקתני בכמה דוכתי (ב"ק לט.) נתפקח החרש, וגם יש לו קצת דעת כדאמר ביבמות (קיג.) דדעתי' קלישא. אבל אם נתחרש ע"י אדם אין לו תקנה לעולם שלא יתפקח עוד, וגם אין לו דעת כלל. וכן מצינו בחרותה (חולין נד.) שיותר היא קשה בידי אדם מחרותה בידי שמים, שחרותה בידי שמים כשרה משום דהדר בריא, וחרותה בידי אדם טרפה דלא הדר בריא".
מבואר דחרש בידי שמים יש לו תקנה, וחרש בידי אדם אין לו תקנה, ולכן זה יש לו דמים וזה אין לו דמים. [ומש"כ דחרש בידי אדם אין לו דעת כלל, צ"ב מנלי' הא, דבגמ' ביבמות רק מוכח דחרש בידי שמים אית לי' דעת קלישא, אבל אין הכרח מהתם לומר דחרש בידי אדם לית לי' דעת כלל].
אלא דא"כ צ"ב, דהא התוס' בתי' קמא תירצו דהכא מיירי בחרש שיכול להתרפאות, והתם מיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות, ואי נימא דהחילוק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים הוא, שחרש בידי אדם אינו יכול להתרפאות וחרש בידי שמים יכול להתרפאות, א"כ היינו תי' קמא דתוס', ומה החילוק בין ב' התירוצים. איברא דיעי' בנוב"י (קמא אבהע"ז סי' נ"ג) שעמד בזה, ועי"ש מש"כ ליישב.
ועי' בתוס' בב"ק (שם) שכתבו עוד תי', דיש חילוק בין אם יש לו אומנות לבין אם אין לו אומנות. [ועי' הג' מיימוניות (פ"ב מחובל ומזיק סק"א) בביאור כוונת תוס']. ועי' בנוב"י (שם) שכתב דיש נפק"מ לדינא בין התירוצים, עי"ש.
גמ'. לאיתויי מופלא סמוך לאיש. הנה הרמב"ם (פ"א מערכין הט"ו) כתב וז"ל "וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימים". ועי' מנחת חינוך (מצוה ש"נ אות ב') שתמה וז"ל "ואיני מבין זה, שהרי בפי"א מנדרים כתב דדוקא גדול שנהנה מהקדישו לוקה, אבל הוא עצמו אינו עובר בבל יחל, וא"כ האיך שייך לומר עליו שחייב לשלם, בודאי אם אינו רוצה לשלם אין כופין אותו דקטן לאו בר כפי' הוא וכו', רק אם נותן להקדש הרי הוא הקדש לענין אחרים שאסורים להנות, אבל לומר שחייב לא שייך בקטן מופלא דלכל התורה הוי קטן". ועי"ש בדבריו. [ועי' בספר משמר הלויים (חולין סי' א') מש"כ על דברי המנ"ח].
אכן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס"ז) כתב וז"ל "ומש"כ אי בנכרי שייך חיוב אחריות, והביא ד' המל"מ בהלכות מלכים (פ"י) שאין בל יחל בנכרי, והאבני מלואים השיג עליו, דמ"מ הוי כמלוה הכתובה בתורה, ותמה ע"ז, דהא כיון שאין עליו לאו דבל יחל ויכול לחזור ל"ש בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, עכ"ד. בפשוטו נראה דכמו בהרי זו דנתפס ההקדש דהוי קנין באמירה בעלמא, והרי גם בקדשי נכרים ובערכין דשייך לבדה"ב ונתפס הקדושה ומועלין בו, אע"פ שאין על הנכרי בל יחל, כמו כן י"ל בהרי עלי דיש עליו חיוב אחריות באמירה כמו שנתחייב בדבר שאינו חייב בקנין והם דברים הנקנים באמירה שיש עי"ז חוב כמו שהקנה בהדיוט, ויש להביא ראיה לזה מד' הרמב"ם (פ"א מהל' ערכין הט"ו) שכתב במופלא הסמוך לאיש שהעריך או נדר חייב לשלם עיי"ש, אע"פ שאין עליו חיוב בל יחל (כמבואר בנדה מ"ו), דקטן שהקדש ואכלו אחרים לוקין משום בל יחל, אבל על הקטן אין חיוב בל יחל, מ"מ יש עליו חיוב תשלומין כמלוה הכתובה בתורה כמו בהרי זו, כן בהרי עלי נתחייב, אלא שאינו עובר משום בל יחל וכו'".
ובספר הפלאה שבערכין וכן בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל ביארו, דודאי אין הכוונה שהשתא יש חיוב על הקטן להביא דמי הערכין לבדה"ב, אלא הא דחייב לשלם, הכונה היא כשיגדיל, והיינו דכיון שחל ערכו ממילא כשיגדיל אית לי' חיוב לשלם את מה שהתחייב בקטנותו. וכתבו דיש הכרח לזה, דלא שייך לומר דנחייבו השתא לשלם, כיון דאין אנו יודעים שיביא ב' שערות תוך שנה זו, וא"כ האיך אפשר להוציא ממנו ממון, ובע"כ דחיובו הוא רק לשכיגדיל. [ועי' בצפנת פענח (שם) שג"כ ס"ל דיש חיוב לאחר שיגדיל].
אכן המנ"ח (שם אות ד) ס"ל דלא שייך לחייב קטן לאחר שיגדיל, משום דכיון דאינו בבל יחל ממילא לית לי' חיוב לשלם ואין עליו שום שעבוד, רק שאם הפריש ונתן להקדש חל דין קדושה על המעות (כיון שנדריו נדרים לגבי אחרים), אבל חיוב לית לי' כלל.
ועי' בכתבי הגרי"ז (לקמן יז.) שכתב וז"ל "בדין מופלא הסמוך לאיש דמצי לנדור, אם חל עליו חיוב עתה, או רק נדרו נדר אבל החיוב שייך רק לכשיגדיל, ונפק"מ בערכין, אם נימא דלא חל עליו חיוב עתה אם הי' עשיר בשעת הנדר והעני לא שייך לומר דשוב אינו נידון בהשג יד כיון דאז לא נתחייב". ועי"ש.
מופלא הסמוך לאיש. בפשטות נראה דהגדר במופלא הסמוך לאיש דנודר ומעריך הוא, דלענין נדרים וערכין הרי הוא נחשב כגדול, [ולאפוקי דלא חשבי' לי' כקטן ואעפ"כ הרי הוא נודר ומעריך]. וכן מוכח מהתוס' (נזיר כט:) ורש"י (נדה מו. ד"ה ולא יחל) ופיהמ"ש להרמב"ם (כאן, ובפי"א מנדרים ה"ד). עי"ש.
מופלא הסמוך לאיש. עי' במשנה למלך (פ"א מערכין הי"א) שכתב דגם בגוי שייך דין מופלא הסמוך לאיש. ועי' שו"ת חיים שאל (להחיד"א ח"א סי' ס') שדן באריכות בענין זה, ועי"ש שכתב להביא ראי' מסוגיא דדין.
נידרין לאתויי מאי. הרמב"ן (חולין ב.) כתב וז"ל "ונידרין לאתויי פחות מבן חדש, שאע"פ שאינו בערך ישנו בדמים. ואיכא דקשיא ליה נידרין נמי מרישא שמעינן ליה דכיון דאמרינן אע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ממילא אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים. ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מלתא היא, דכיון דמופלא סמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבו בכולן ובכל דיני הקדשות, אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניהם. ועוד דאפשר היה לומר שאפילו דמים אין לו לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא כתבה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום, ויש אומרים דנודרין בכלל מעריכין שמעינן ליה משום דעיקר מופלא סמוך לאיש כי כתיב בנודרין הוא דכתיב, וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כל שכן בנודרין, אבל נערכין ונידרין צריכי". [ועי' בספר השג יד (סי' ו') שהאריך בביאור דברי הרמב"ן, עי"ש].
הכל סומכין, לאיתויי מאי, לאיתויי יורש. בפי' הרגמ"ה כתב דרק אם מת קודם שסמך אז בנו סומך. ועי' כתבי הגרי"ז (תמורה ב.) שפי', דודאי יורש לא נעשה בעל הקרבן שיחייב אותו לסמוך כמו כל בעלים, אלא שלא הוה כמו אחר, ובכל דין סמיכה יש מחייב מצד הבעלים לסמוך, וכן מצד הקרבן שצריך סמיכה [עי' לקמן ע"ב תד"ה עו"כ], וביורש כיון שאינו כמו אחר יכול להשלים הסמיכה שהקרבן טעון, אבל אינו חייב לסמוך כמו כל בעלים, ולכן רק אם אביו לא סמך אז היורש סומך כדי שיהא לקרבן סמיכה. אמנם בשפ"א (מנחות צג.) כתב דיורש מתחייב בסמיכה, ואע"פ שאביו כבר סמך או שירש קרבן אמו שאינו חייב בסמיכה (דנשים אינן סומכות). עי' בדבריו.
יורש. עי' תורי"ד (פסחים צח.) דהוכיח מכאן שאין בן יורש קרבן ככל ירושה שיהי' קרבן שלו, דא"כ וודאי הי' היורש סומך ומימר ככל קרבן שלו. אלא עדיין שם אביו על הקרבן. ולרבנן דסברי דיורש סומך ומימר היינו משום דסברי דאיכא ריבוי בקרא דסומך ומימר.
יורש. עי' כתבי הגרי"ז (תמורה ב.) שחקר אם חי' הקרא ביורש סומך ומימר הוא דסגי בכפרת היורש (כמבואר בזבחים ו. דיורש מתכפר מקופיא), ליחשב בעל הקרבן. או דהחידוש הוא דאע"פ שאין לו כפרה גמורה, מ"מ עומד במקום אביו וככרעא דאבוה הוא ולכן סומך. ועי"ש שהביא מהראב"ד דהחידוש שעומד במקום אביו. ועי' בשפ"א (מנחות צג.) דמבואר דלא כדבריו.
יורש. עי' שפת אמת (תמורה ב.) שדן מה הדין אם יש הרבה יורשין, אי כולן סומכין כיון דיליף מתמורה ושותפין אין ממירין. ואפשר דתליא בדון מינה ומינה או אוקי באתרא, דלמ"ד דו"מ ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כי מרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין, כמ"ש במנחות (צג.) לתרץ בזה קושי' התוס' שם. [וז"ל במנחות (שם) "בתוס' הביאו הגמ' דערכין לאתויי יורש, ותמהו דיורש בהדיא תני לי' רישא יורש סומך, ואפשר לומר, דהנה יש לעיין ביורשין בשותפות ב' או ג' אחים אי כולן סומכין, דלעיל ילפינן סמיכה ביורש משום דמימר, ותמורה ליתא בשותפין, א"כ י"ל דאין יורשים שותפים סומכין, מיהו י"ל דתליא בדון מינה ומינה, ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כדמרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין וי"ל דזה מרבה הכל סומכין. עוד י"ל דלאתויי יורש דהכא אתי לאתויי, דאפי' כבר סמך האב ואח"כ מת או יורש את אמו אע"ג דהקרבן לא הי' עליו חיוב סמיכה, מ"מ עתה דהוא יורשו נעשית שלו וחייב לסמוך"].
רש"י ד"ה מופלא. בן י"ב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ואינו איש עד שיביא שתי שערות. שיטת רש"י ותוס' (כאן, ובנדה מה: מו.) דמופלא סמוך לאיש תליא בשנה לפני גדלות, דהיינו שנה לפני הבאת סימנים. אבל בדברי הרמב"ם (פי"א מנדרים ה"א וה"ג) מבואר דס"ל דמופלא הסמוך לאיש לא תליא בהבאת שערות אלא בשנים לחוד, והיינו דאם נדר או הקדיש בשנת הי"ג, נדריו נבדקים ואפי' אם לא הביא ב' שערות בשנת הי"ג. ועי' מל"מ (שם) שתמה ע"ד הרמב"ם מהגמ' בנדה (מג) דמשמע דתליא בהבאת שערות.
רש"י ד"ה תני. ל"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור"מ וכו'. הנה הברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח סק"ז) הביא דברי רש"י, ותמה וז"ל "וקצת קשה, דלמאי אצטריך, הרי משנתנו היא זו, דאתיא כרבנן, ובהדיא קתני פחות מבן חדש נידר. ואף אם נאמר דמתני' אתיא ככ"ע, ומאי דקתני אבל לא נערך, הכונה דאין לו דין ערכין, אבל אם אמר ערך פחות מבן חדש עלי, אי אמרינן דהוציא דבריו לבטלה או לא, בהא לא איירי תנא דמתני', מ"מ לא מצית אמרת דמתני' ר"מ היא, ובנידר פליגי רבנן, דמדסיפא (שם ה:) קתני נכרי ר"מ אומר וכו', מכלל דרישא לאו ר"מ. לכן נראה יותר בהא דאמרינן התם לאתויי פחות מבן חדש, כמ"ש הרגמ"ה וז"ל "ואי אמרת מ"ש בהא דקאמר תנא והדר מפרש. י"ל אה"נ אחריני, אלא אגב דבן חדש כתיב באוריתא קמרבי לפחות מבן חדש, אע"ג דאינו נערך ולא מעריך, נידר".
רש"י ד"ה יורש. אדם שהפריש קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת. משמע מדבריו דדוקא בכה"ג שהאב הפריש כבר את הקרבן רק שלא הספיק לסמוך עליו הוא דנחלקו ר"י ור"מ, דלר"מ יורש סומך, ולר"י אין יורש סומך, אבל אם האב לא הספיק להפריש כלל את הקרבן והיורש עביד גם להפרשה לכו"ע היורש סומך.
אולם השטמ"ק (אות ב') כתב בשם הר"י מא"י דהא דבעי תרי משניות דיורש סומך, משום דתרי יורש איכא, חדא, דהאב הפריש ולא הספיק לסמוך עד שמת. ב', דהאב מת קודם שהספיק להפריש, דהבן מפריש וסומך. ומשמע לפי"ז דר"י דפליג וס"ל דאין יורש סומך, קאי בין איורש שמפריש ובין איורש שהאב כבר הפריש.
ובפי' הרגמ"ה כתב וז"ל "יורש סומך. שאם הקדיש אביו זבח ומת קודם שסמך עליו יורש סומך על קרבן אביו". ודייק הגרי"ז (כאן סד"ה בגמ' יורש) דמשמע דאם מת האב לאחר הסמיכה דאין צריך הבן לחזור ולסמוך. ותמה, הא כיון דהבן מקריב את הקרבן והוא נחשב לבעל הקרבן, א"כ צריך לחזור ולסמוך מדין בעל הקרבן. וכתב דמוכח מדברי הרגמ"ה דיורש ל"ח בעלים גמורים על הקרבן לחייב סמיכה, (דהקרבן מיקרי של אביו), ולכן היכא דהאב סמך תו אין היורש סומך. [ועי' בשיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' י') מש"כ בזה].
רש"י ד"ה קרבנו.עי' תוס' כאן, ובמנחות (צג.). ועי' רש"י (מנחות שם) שסותר למש"כ כאן.
לרבות כל בעלי חוברין. עי' כתבי הגרי"ז (תמורה ב.) שחידש דאם הם יורשים אין צריך שכולם יסמכו, דחיוב סמיכה של יורש אינו אלא מחמת הקרבן ולא מחמת הבעלים, ולכן סגי בסמיכה של אחד. [ועי' שפ"א הנ"ל].
שם. במקדש דוד (סי' י"ח סק"ג) כתב לחקור מה הדין בקרבן שותפין דאתרבו כל בעלי חוברין לסמיכה, אם רק אחד יכול לסמוך והשאר אין יכולים לסמוך, אם מקריבים הקרבן כיון דעכ"פ איכא סמיכה של בעלים בהאי קרבן, או דילמא כיון דאין כל הסמיכה כדינה אין מקריבים לכתחילה.
רש"י ד"ה כל בעלי חוברין. חמשה שהביאו קרבן אחד וכו'. וכ"כ התוס' (ד"ה כל) והרמב"ם (פ"ג ממעשה הקרבנות ה"ט). וכתב שם הרמב"ם דכולם סומכין בזה אחר זה לא בבת אחת. וכתב הכס"מ דהמקור הוא מהתוספתא (מנחות פ"י) דאיתא התם "חמשה שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו, ולא כולן כאחד סומכין עליו, אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק". והטעם שלא יסמכו בבת אחת, כתב הקרית ספר (שם) דהוי משום דאיכא חציצה.
ובספר שאלת הכהנים תורה (להג"ר רפאל מהמבורג, ערכין ב.) כתב דהא דנקטה התוספתא 'חמשה', היינו משום דקתני התם "לא כולן כאחד סומכין אלא כל אחד סומך ומסתלק, איל המילואים אהרון ובניו כאחד", ואיל המילואים היו הסומכים חמשה, אהרן נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר שהם חמשה, לכן נקט התוספתא חמשה. [והא דנקטו רש"י ותוס' והרמב"ם חמשה, הוא משום דהכי איתא בתוספתא]. ועי"ש עוד מש"כ בזה. [שו"מ שכ"כ גם המלבי"ם (פ' ויקרא פ"ד פט"ו אות ר"נ), עי"ש].
תוד"ה לאיתויי. ויש להקשות וכו'. תוס' סברו דהכל קאי אמאי דתני לכולהו במתני', וכיון דבמתני' קתני עבדים, א"כ ע"כ משמע דעבדים נמי אם הם מנוולים ומוכי שחין אינם בדמים, דלהכי איצטריך הכל לרבות אותם בערכין. [כ"פ ההפלאה שבערכין והבני שמואל].
ועי' כתבי הגרי"ז שתי' ע"פ מה שהוכיח, דחיוב דמים הוא חיוב מחודש ולא מפני שנתחייב שויו של העבד, אלא מפני שנתחייב דמי העבד, וא"כ י"ל דזה רק אם באמת יש לו שויות, ולא כשכל דמיו מפני שנמכר בשוק לצורך רויח של קנס.
בא"ד. וי"ל דהכא בטריפה וכו'. מבואר מדבריהם שחידשו דטריפה יש לו ערך, ועי' רעק"א שהוכיח כן גם מהגמ', ועי"ש עוד בדברי התוס'.
ובליקוטי הלכות (זבח תודה ב: ד"ה את) כתב וז"ל "את הגוסס. עי' רמב"ם שכתב הטעם דכמת הוא חשוב, כיון דרוב גוססין למיתה. ולפי"ז לכאו' כ"ש דטריפה שבודאי ימות שאינו נערך. אכן מדברי התוס' (ב. ד"ה לאיתויי) מוכח להדיא דסברי דטריפה שפיר נערך, עי"ש. ולא קשיא עלייהו מגוסס, דשאני התם שאינו בהעמדה והערכה, [כמבואר בגמ' ד.: ובדף ו:]. ואפשר דגם הרמב"ם מודה לתוס', דטריפה הלא יכול לחיות עד י"ב חודש, משא"כ רוב גוססין קרובין למות בתוך ג' ימים". [ועי' בצפנ"פ (ערכין פ"א ה"ז) ובשו"ת צפנ"פ (ורשא סי' נד)].
תד"ה תחלת הקדש. וא"ת לילף נמי שחיטה. בתוס' (מנחות צג. ד"ה לפי) הקשו, שיצטרכו בעלים דוקא. והביאו מהגמ' במנחות שמוכיחה שאין צריך בעלים. ועי' מנחת ברוך (סי' י"ג ענף ב') שכתב דודאי צריך שליחות כמבואר בפסחים (ז), [ומביא שם אחרונים שלא צריך שליחות]. וקושיית הגמ' במנחות הוא רק שיצטרכו בעלים דוקא, וכן צריך לפרש קושית תוס'.
תד"ה קרבנו. וא"ת כיון וכו'. עי' תוס' (מנחות סא: ד"ה מצינו) שג"כ כתבו דתרוייהו צריכי. ועי' שפת אמת (שם) וקרן אורה (מנחות צג. ד"ה קרבנו) שביארו דבריהם. ועי' עולת שלמה מש"כ בביאור התוס'. ועי' באבי עזרי (פ"ד מיבום ה"א, עמ' קס"ג) שתי' קושיית התוס'. עי"ש.
בא"ד. וא"ת לילף מהכא בכה"ת דאין שלוחו של אדם כמותו. השפת אמת תי' קושיית התוס', וז"ל "ויש ליישב דשאני סמיכה דהוי דבר שבגופו שפיר אינו יכול לעשות ע"י שליח כיון דידו בעינן כמו וקשרתם לאות על ידך. משא"כ מידי דלאו בגופו שפיר שייך שליחות". ולדברי הגרי"ז דאיכא נמי חובת סמיכה מחמת הקרבן יל"ד בזה.