אולם המשפט/חושן משפט/שמו
|
< הקודם · הבא > |
סעיף ג'[עריכה]
אבל באמירה שאומר להיות שאול לו לא הוי שאילה בבעלים. ועי' ש"ך (ס"ק א') שכתב דאינו מוכרח בדעת הרא"ש (ב"מ פ"ח סי' ו'), והביא התוס' בבא בתרא (מ"ג ב' ד"ה דאמר) דבאמירה לעשות מלאכתו מיד שפיר מהני.
ולענ"ד נראה ברור דבאמת הוא תלוי בפירוש עידן עבידתייהו גבי שתלא וטבחא בסעיף י"ב, דלפי מה שכתב הרא"ש תחי' דהיינו הכנת המלאכה, והיינו אמירה דריש פרקין (ב"מ צ"ד ב'), משמע ודאי דבעי מיהו הכנת מלאכה, ובזה מיישב הסתירה, דאינו צריך עידן עבידתייהו ממש אלא הכנת מלאכה, וכיון דאי"צ מלאכה ממש שפיר קרי לה בריש פרקין אמירה. ובאמת בזה שמכין עצמו בשבילו אין שום ספק דודאי מהני, דכיון דעושה הכנה בשבילו לא גרע מאשקיין מיא (דסעיף א'), ובודאי דמהני בזה לכו"ע. אמנם לפי מה דמסיק בשם הראב"ד דעידן עבידתייהו היינו בזמן שראוי למלאכה ואינן יכולים לישמט, א"כ ודאי דאי"צ לחדש כלל דבעי אפי' הכנה, אלא דבאמירה לעשות מיד ודאי מהני. וא"כ זה תלוי בשני השיטות דסעיף י"ב, ושיטה הראשונה, שכתב הבית יוסף (סעיף י"ד) דכן הוא משמעות הרמב"ם (פ"ב שאלה ה"ג), הוא כתחילת דברי הרא"ש, ושיטה השני' שם הוא דברי הראב"ד, ודברי התוס' בב"ב שהביא הש"ך כשיטה השניה. ומיד בודאי בעי, דאל"ה הוי כשמור לי היום ואשמור לך למחר, וכשלא בעידן עבידתייהו בסעיף י"ב. ודברי הרמ"ה בטור הם ממש כדברי התוס' בב"ב ע"ש.
אלא דהטור (סעיף ו') כתב גבי בעלים באמירה כתחילת דברי הרא"ש, וגבי עידן עבידתייהו (סעיף י"ד) כתב כדברי הראב"ד. וכן המחבר, משמע בסעיף י"ג גבי מלמד דסתם כשיטה שני', דשעבוד לחוד מהני למחשב בבעלים, וא"כ מפרש עידן עבידתייהו כהראב"ד, וא"כ אין לנו מקום להצריך הכנה כלל, וצ"ע למה הצריך כאן הכנה דוקא.
ועי' במעדני מלך (פלפולא חריפתא אות כ') דלדעתי' אמירה בעלמא גרע וא"ש, אבל משמעות הרא"ש והתוס' (צ"ד א' ד"ה פרה) דלא קשיא להו אלא מהך דעידן עבידתייהו, ולענ"ד זה צע"ג.
סעיף ט'[עריכה]
שאל מהאשה ונשאל לו בעלה כו', לא הוי שאילה בבעלים. עי' בתוס' (ב"מ צ"ו א' ד"ה שאל) דהיינו ששאל מהבעל פרה של נכסי מלוג שהוא של האשה ע"ש, ולפי זה צריך לומר על כרחך דהתשלומין של השואל הוי להאשה, אע"ג דהבעל ה"ה פטור מאחריות נכסי מלוג של האשה לא אמרי' דהשואל ישלם להבעל, דגם בזה אמרינן דאינו עושה סחורה בפרתה, אע"ג דבעל הוא לוקח מ"מ עיקרה דאשה, [ועי' תוס' ב"ק (פ"ט א' ד"ה פירא דפירא) ודו"ק], דאם נאמר דהתשלומין דהשואל הוי לבעל, א"כ מאי מיבעי לי' אי הבעל הוי בעלים אי קנין פירות הוי כקנין הגוף, אפי' לאו כקנין הגוף, מ"מ כיון דהתשלומין הוא לו והוא נשאל לו ודאי הוא מיחשב כבעלים, כדאמרינן שם בש"ס (ב"מ צ"ו ב') בבעיא דבעל שואל הוי או שוכר וכגון דאגרא היא פרה והדר נסבה, דלרבנן דשואל משלם לשוכר ודאי פטור, דכיון דהתשלומין הוא לדידה והיא נשאלת לו ודאי דהוא בבעלים אף שאין הגוף שלה ע"ש, וה"נ אי הוי התשלומין לבעל ודאי הוה מהני מה שנשאל הבעל, וע"כ כמו שכתבתי דהוא להאשה, וזה ברור.
וגם לענין דינא דלעיל סי' ש"ז (סעיף ה') גבי שוכר שהתנה עם הבעלים שיכול להשאילה ויהיה דין הבעלים עמו ודינו עם השואל, דבכה"ג גם לדידן השואל משלם לשוכר, נראה פשוט דבזה מהני אם השוכר השאילה בבעלים לפטור את השואל, ועי' סעיף י"ז ודו"ק.
סעיף י"ד[עריכה]
שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים פטור, שהשכירות תלוי בשאילה. עי' בית יוסף (סעיף י"ז בסופו) דנתקשה על הטור דפסק כן לפי שיטתו, דהא אין דרכו לפסוק דאת"ל פשיטותא.
ונראה דפשטה מקושיית הש"ס (ב"מ צ"ו ב') על רמי בר חמא דבעי בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, ופריך דהא סוף סוף שאילה בבעלים הוא ע"ש, ולוקי בכה"ג דבשעת גירושין התנה עם אשתו דליהוי פרתה שכורה לו, דאי שואל הוי לא שייכא בה שכירות דאח"כ ומחייב ואי שוכר הוי ודאי שייכא אהדדי [כמש"כ התוס' שם (צ"ח ב' ד"ה שאלה) דבשכירות ושכירות לא איבע"ל ע"ש] ומיפטר, וכדבעי למימר שם להיפך כגון דאגר מינה פרה והדר נסבה, דאי שאילה הוי מפקע שאילה דבבעלים לשכירות שלא בבעלים ואי שכירות לא מפקע ודחי לה, ולימא להיפך דאח"כ שכר מינה ונפק"מ אי שייכא, וע"כ דס"ל בפשיטות דאפילו שכירות בשאילה שייכא.
ונראה דהיינו נמי דפסק (הטור סעיף י"ז) דגם שאלה בשכירות כיון דשייכה במקצתה שייכה בכולה וכמש"כ בהג"ה בסמוך ודלא כהרמב"ם (פ"ב שאלה ה"י), משום דמכאן ע"כ נפשט גם זה, דאלא"ה נפק"מ כגון דבשעת גירושין שאלה לפרתה וכנ"ל, וע"כ דאפי' אי בעל שוכר הוי נמי שייך שאילה דאח"כ לשכירות דמעיקרא כיון דשייכה במקצתה, ודו"ק.
סעיף י"ז[עריכה]
הבעל פטור כו' מפני שהוא כלוקח. עי' ש"ך סוף ס"ק י"ב דכתב דלוקח דבעל עדיף מלוקח דעלמא דהוי מיהו ש"ח כמבואר בסעיף י"ח ע"ש, וכ"כ בהדיא בשיטה מקובצת (ב"מ צ"ו ב' ד"ה הא דמסקינן) בשם הרמב"ן ואחרים בשיטת הרמב"ם (פ"ב שאלה הי"א), וביאר הטעם דבעל אינו לוקח אלא על זכותה להשתמש, אבל אין עליו חיוב שמירה כלל, ובלוקח דעלמא דעתו שם דהוי אפילו שומר שכר ע"ש.
[שם][עריכה]
ש"ך ס"ק י"ב האריך להקשות על הרא"ש (ב"מ פ"ח סי' ג') והטור (סעיף כ') דכתבו דבבעל ליכא נפק"מ אי לוקח חייב בפשיעה דבלא"ה פטור אף בפשיעה משום דהוי בבעלים, דהא איכא נפק"מ בשאלה האשה פרה מעלמא והדר נסבה, וכדמיבע"ל שם בש"ס (צ"ו ב') אי שואל הוי או שוכר הוי, דמוקי באגרא פרה והדר נסבה דאי שואל הוי הוא חייב לר' יוסי דקיי"ל כוותי' דתחזור פרה לבעלים הראשונים, ולא מהני מה שהאשה עמו בבעלים כיון דאינו שלה ע"ש.
ובמעדני מלך (פלפולא חריפתא אות ו') תירץ דדוקא אי שואל הוי ולענין אונסין דהיא שהיא שוכרת היא פטורה וחוזר תשלומי השואל למשכיר משום הכי לא מהני מה שהיא עמו בבעלים, אבל הכא לענין פשיעה דהיא עצמה לעולם חייבת לבעלים, א"כ אין לבעלים דו"ד עם הבעל כלל אלא עם האשה ודין הבעל עמה, וכיון דהיא עמו במלאכתו ודאי פטור. ועי' שם, כי בדברי הוא מבואר היטב.
ונראה לענ"ד להוכיח כן מהש"ס שם, מדאמר דלרבנן דשואל משלם לשוכר לא תיבעי כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי, ולמה לא בעי בשאלה פרה ונסבה דגם לרבנן הוה מיבעיא, ועל כרחך דבכהאי גונא כיון דהראשון מתחייב להבעלים השני שפיר נפטר מן הראשון כיון דהוא הוה בבעלים.
ודין דגזלן בהג"ה, התם שאני כיון דהוא גזלן רצה מזה גובה ורצה מזה וגם השני מחויב לבעלים, וזהו הדקדוק שנקטו דין זה בגזלן ודו"ק.
עי' שער משפט (ס"ק א') שהוכיח מדמהני קבלת אחריות של הבעל נגד האשה בנכסי צאן ברזל , שמע מינה דגם בבעלים מהני להתחייב בדברים, ותמה בטעם הדבר דהא אין בהם דיני שמירה כדין עבדים וקרקעות.
ולא קשיא מידי, דכבר ביארתי בסי' ש"א (סעיף ד') דשאני הני דהדבר הנשמר אין עליו דין שמירה, אבל הכא הדבר הנשמר יש בו דין שמירה, וכן בעל הפקדון הוא בעל שמירה, אלא דאופן השמירה הוא פטור מהני תנאי להתחייב, ע"ש.
אמנם ראייתו מנכסי צאן ברזל אינו מוכרח לענ"ד, דהתם האחריות כשעת קבלה, והוא בתורת הלואה, ואינו כלל מדין שמירה, ופשוט.
· הבא >