אבקת רוכל/קפו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבקת רוכל קפו

סימן קפו

ט שאלות ותשובות על ענין הסכמת בני המדינה שלא יאכלו מבשר הקצבים וחשבתי להעתיקה בקונטריס הסכמות ומנהגי ק"ק אלא מפני שהסכמה זו היתה שקבלוה עליהם בחרמות וחומרות לכן העתקתיה פה בקונטריס חרמות יען כי כאן מקומו:

על הוראת הסכמת הקצבים שנעשית פה דמשק בכל תוקף שקבלוה עליהם לזמן עשרה שנים ועשו בשרם כבשר קדשים וקבלוה בנידויים וחרמות משונה משאר החרמות ובתוך הזמן מחמת סכנת נפשות התרתי בהסכמת החכמים שאתי חלק ממנה להצילם מן הסכנה בהיות הגוים עליהם מעלילים ואויבינו פלילים עלילות ברשע אשר אין להעלותם על ספר כדין כל בני חפ"ר והתרנוה בתנאי שקצבים ההם קבלו על עצמם בכל תוקף לבלתי שחוט עוד בהמות לעצמם למכור בשרם רק הותרו למכור הבשר הכשר של אחרים כשכירים ובזה ודאי בסור הסיבה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ההיא יסיר המסובב גם כי המעכבים בדבר לבלתי התיר להם הוא מחמת שנאה או לקרב תועלת לעצמם ולכן אין לחוש כלל לדבריהם כמ"ש בעל תרומת הדשן בתשובותיו בסי' רע"ד על אדם שעבר עבירה שראוי לנדותו עליה ועמד הרב שבעיר ונידהו אמנם הכל הכירו שמחמת שנאה נידהו יען כי אחר נכשל בעבירה ההיא ולא נידהו ושאלו לבעל תרומת הדשן אם יש לחוש לנידוי ההוא והשיב וז"ל נ"ל דיש להביא ראיה דאין ממש בנידוי ההוא מהא דאמרינן בירושלמי פ' ואלו מגלחין ומייתי לה בהגהות מיימוניות פ"ו דהלכות ת"ת ובי"ד סי' של"ד ת"ח שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי וכת' בי"ד לא ידעינן מהו לצורך עצמו ושמא הכי פיר' שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוון אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נידויו נידוי ע"כ ונראה דנ"ד להא דמי דמה לי אם מכוון לממון או כדי לנקום ממנו ולהכניע שונאו גם זה שכר לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לש"ש כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יתכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת דאל"כ אין ממש באותו נידוי ואע"ג דבהגהות מיימון מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר אדברי ראבי"ה ז"ל יש לסמוך דכ"כ עליו א"ז דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו עכ"ל והרא"ש ז"ל כחב ירושלמי זה בתשובותיו בכלל כ"ח ומוהרי"ק ז"ל הביאו בשרש כ"ה גם הסכמה זו לא נעשית בהסכמת כל חכמי הקהלות ודייניהם אשר המנום עליהם ואני הצעיר אז גיליתי דעתי בפירוש ולא רציתי להסכים בה ואם החכם כה"ר משה ברוך נר"ו לא היה אז בעיר ואם החכם כה"ר משה ביסו"רו ג"כ הנמצא אז עמהם לא חתם בה ואע"פ שאח"כ כתבתי בהסכמה ההיא שאין לה התרה לעולם עד שילכו למקום שאין מכירין אותם כו' אם מפני שחשודים על הגזלה ואפשר בכך יהיו חשודים על הנבילה בגוזמה דברתי זה כי דברים אלו לא אמרן אדם מעולם וסתורות מהם בעצמם ויש לדרוש לשון הדיוט ולא לתלות בו בוקי סרוקי וזה מוכיח ודאי כי לא נכתבו אלא לחזק הדבר לבל תחזק יד הקצבים ההם עליה לבטלה בזרוע רמה ומתוך דברים אלו תוכן הכוונה דהא בבכורות פרק עד כמה קי"ל כר"ש דאמר חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לדבר אחר והחשוד לדבר חמור הוי חשוד לדבר קל אך החשוד לקל לא הוי חשוד לחמור וגזלה קלה מנבלה דאפשר בהשבון וכן הסכים גם החכם השני ומ"מ ההסכמה ההיא לא נעשית מחמת חשד נבלה ח"ו דאילו נעשית מחמת כך לא היו עושים אותה לעשר שנים לבד אלא לעולם גם במצרים היינו מגלים אזנם לבל יקנו מהקצב ההוא ולא היינו מניחים אותם לקנות ממנו ולא נעשית אלא מחמת הגזלה כאמור וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמי שהוא מפורסם מאחת מעבירות שבתורה נאמן הוא בשאר אסורין דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה זולתי משומד לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסייא דאף שבתחלה נעשה ההסכמה זו למיגדר מילתא ואין ראוי להתירה מ"מ בהתרתה כעת מחמת הסכנה יש מגדר מילתא טפי והנס מן הפח יפול אל הפחת והיה בידינו לקונסם בכך אפי' בחוצה לארץ דהא אמרי' ביבמות פ' האשה רבה דבית דין מכין ומענישין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכת' הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל אההיא דקנסיה ר"נ לההוא גברא דגזלן עתיקא הוא וז"ל וש"מ דקנסינן בכה"ג אפי' בח"ל ודוקא גדול הדור כמו ר"נ דחתניה דבי נשיאה הוה וממונה לדון על פי הנשיא או טובי העיר שהמנום רבים עליהם אבל דייני דעלמא לא עכ"ל ויפתח בדורו כשמואל בדורו ואי מטעם גזלה אתינן עליה הרי אומר ששב בתשובה ורחמנא לבא בעי ואין ידוע למי יחזור כשתשיג ידו בגזל רבים והוא ותקנתו לעשות דבר לצורך הרבים ואף אם היה יכול להחזיר לבעלים נכרים אין להם לקבל ממנו והמקבל ממנו נועל דרכי התשובה בפניו ובכן אין רוח חכמים נ"ה כדאיתא בפ' הגוזל עצים והיינו במחזיר מעצמו שלא ע"י ב"ד ולבל יערימו הגזלנים ויעשו כן כדי שלא יקבלו מהם ויפטרו אכן לא נמשכה תקנה זו אלא בדור ר' שתקנה מ"מ בנ"ד מטה ידו וגדלו חובותיו ונתמעטה מחייתו אין לנעול דרכי התשובה בפניו ואנו בעניותינו אף אם הדיוטות אנחנו מ"מ המחונו רבים עליהם והשעה צריכה לכך וכבר כתב הרמב"ם בפ' כ"ה מה' סנהדרין וז"ל יש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה כו' ושלשה ודאי נקראים ב"ד אפי' שיהיו הדיוטות כדאית' בפ"ק דסנהדרין ובהוראת שעה כאליהו בהר הכרמל וכהנהו עובדי דיבמות פ' האשה רבה ואמרו בפ"ק דב"ב הנהו טבחי דאתנו בהדדי כל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד מיניהו עבד ביומא דחבריה קרעיה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייביה איתביה רב יימר בר שלמיא לרבא והא תנייא להסיע על קצתן ולא אהדר ליה א"ר פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה ה"מ דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו וכת' הרא"ש ז"ל שם בפסקיו וז"ל מכאן דכל בעלי אומניות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה ואדם חשוב היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר ואפי' כל בני העיר לאו כל כמיניהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב עכ"ל:

וכ"כ רש"י ז"ל שם וכ"כ המרדכי ז"ל בשם ר"י ז"ל הזקן ממיץ וכ"כ עוד בשם רבינו יואל ז"ל שם וז"ל ובסוף השערים כתב דאין רשאין חשובי העיר לקיים שום דבר היכא דיש דיין מומחה או אדם חשוב אם לא על פיו עכ"ל גם הרמב"ם ז"ל נראה שכך דעתו שהרי כתב בפי"ד מה' מכירה ז"ל רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפי' בשר ולחם ולתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענישו אותו בכך וכך רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כו"כ בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל ויליף לה מהא מדקתני בתוספת' רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם דהיינו חילוק הרגעים עשה אתה ברגע פ' ואני ברגע פ' א"נ לשון מרגוע ומנוחה לומר היה אתה נח ביום פ' ואני ביום פ' ומ"ש רבינו צריכות אדם חשוב באומנין ולא בבני המדינה היה כדברי התלמוד שהביא דין זה בטבחים ולא בבני המדינה וה"ה לבני המדינה מדפריך מיניהו לטבחים והנה תנאי הטבחים שייך לרוב העיר והו"ל בבני העיר והדין בהם שוה ולא הוי כתנאי שבין אדם לחבירו דלא בעי ב"ד ותנאי שבממון קיים ובהשבת אבידה כשמתבטל ממלאכתו שזה דין דבעינן שיתנה בב"ד ליטול דינר בשכרו היינו לפי שאין הבעלים שם ומן התורה חייב להשיב בחנם אמנם בההיא דפ' הגוזל בתרא דתנן שטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' לא בעינן ב"ד אם הוא שם דהא בגמ' פריך לימא משטה אני בך ואם התנה בב"ד לא מצי למימר משטה אני בך אם אינו שם בעי להתנות בב"ד דרב גוברייהו להפקיר ממון אחרים דהפקר ב"ד הפקר כדאית' בגיטין פ' השולח והיינו דכתב רבינו בפי"ד מה' מכירה בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה לומר שהוא ממונה על כך והיינו להסיע על קצתן ועוד כתב ולהצליח דרכי יושביה דהיינו בתנאים האומנין וכיוצא בזה שהכל שוה לו אבל ריב"ש ז"ל כתב בתשובותיו בסי' שצ"ט וז"ל נראה דהיינו דוקא בבני אומנות אבל בבני העיר יכולים הם להתנות ואינן צריכים להסכמת אדם חשוב שבעיר וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין אדם חשוב בבני המדינה רק בבני אומנות כו' עד וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל ואע"ג דבפרק בני העיר אמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר כו' אמתני' קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר כלל ה"מ בסתם אבל אם ביררו אפי' בכרכים מהני ואפי' יחיד דגרסינן בירושלמי דמגילה פ' בתרא שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימים אי שקבלו עליהם אפי' ביחיד ואי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה אלמא היכא דביררו אפי' יחיד נמי וכי היכי דמהניא ברירה בכפרים הכי נמי מהני בכרכים וכיון שיש בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אע"פ שיש לכולם חלק כדאמרינן בנדרים פ' השותפין הריני עליך חרם כו' ושרי למישתי ביה שיכרא כדאיתא במס' מגילה ה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהן קיים ובמעמד אנשי העיר היינו שעושים בפרהסייא ואין מוחה בידן שאילו בהסכמתן לא עשו טובי העיר כלום אלא כל הקהל או רובם ואפילו בכרכים נמי כ"כ ראבי"ה ז"ל ומ"מ בנ"ד מודו כ"ע דלאו כל כמיניהו הואיל ומסרו הסכמה זו ביד חכמיה' ודייניהם ומסתמא תלו אותה בדעתם ועל פיהם הם נמשכים בכל מה שיגזרו עליהם ולענין החרם שבה הנה כתב הרשב"ץ ז"ל קבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פ' מתירין לו בלי שום פתח וחרטה שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה וכ"כ הרמב"ן במשפטי החרם והרשב"א בתשובה וראיה מדאמרי' בפ"ק דנדרים שמעה לההיא אתתה הזכרת ה' לבטלה שמתה ושרייא לאלתר והרי לא היה שם פתח ולא חרטה ובנדר אם ניחם בעצמו מפני הנולד מתירין לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות ואין לחוש בהתרה זו שמא יחזרו לסורם הואיל ואינם אלא כשכירים למכור בשר אחרים ואין לעמוד בסכנת הגויים בקיום כל ההסכמה דהא אפי' לעבו' על מצוה ולעשות בידים עבירה כשהגוי מתכוין להנאת עצמו הותרה מלבד ע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה ואף בביזרא דע"ז נמי אמרי' דאלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזריא הוו פלחין לצלמא משום דאנדיריטי של מלכים הוה אמור מעתה ק"ו הם הדברים לנ"ד דאיכא ביה סכנת רבים בגופן או בממונן חס ושלום והגויים מתכוונים להנאת עצמן לגבות חובות שלהם מריוח הבשר דשרי דהא באיסור לאו וכרת דחמיר טפי אקילו רבנן משום פקוח נפש כדאמרי' ביומא פ' י"הכ בענין עוברה שהריח תבשיל נבלה בי"הכ כו' ואמרי' נמי בפ' בן סורר ומורה דגוי דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיואי ואי לא קטילנא לך לקטול ולא לקטליה וההיא עובדא דשלהי יבמות דאמר ליה גוי קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיואי ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא בר ישראל דא"ל בשל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטלית יתיה כתבו עליה התוס' וז"ל שם דשמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של גויים עכ"ל:

גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה על מי שנשבע ע"ד רבים שלא לשחוק בשום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום א' שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו ואמר שאם יוכל לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו ושאלת אם מותר להתיר אם לאו? תשובה: מסופק אני בדבר זה דאפשר לומר שהוא מותר ויש בדבר פקוח נפש וכמו ששנינו המכבה את הנר מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור ובסוגייא בשמעתין התם בחולה שיש בו סכנה ומותר לכתחלה כו' עד ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל כו' עכ"ל ואי בדאיכא הזיקא דרבים חיישינן טפי דהא תנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הנבלות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין, עושין בורסקי אלא למזרח העיר ותנן נמי התם אילן שהוא נוטה לר"הר קוצץ כדי שיהיה גמל עובר ורכבו וכתבו הרמב"ם בפי"ג מה' נזקי ממון ותנן נמי בפ' חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר"הר בורות שיחין ומערות כו' וכאלו רבות אמור מעתה כ"ש הם הדברים בנ"ד דודאי מגיע לרבים סכנה והזק רב בידים אם בגופן או בממונם ח"ו דאין לעמוד עליו דכתיב ולא תעמוד על דם רעך גו':

מכל האמור היה מקום להתיר כל ההסכמה ההיא ע"פ הרוב ויתירו לשלשה והם יחזירו ויתירו לג' אחרים וכן יעשו עד שיתירו את כל הקהל ההוא אך להעמיד משמרת התורה לא יאות לעשות כן פן חגבר יד עושי רשעה רק יש להתיר על האופן הנ"ל להעביר השעה ושלא לעמוד לפני רגל ומהיות טוב אל תקרי רע:

והנה נדר על דעת רבים דהיינו פ' ופ' ופ' דאמרינן בגיטין פ' השולח דלית ליה התרה אלא ברשותם מ"מ לדבר מצוה אית ליה התרה בלא רשותם כעובדא דההוא מקרי דרדקי דאדרנה הכי והדר אהדורוה משום דלא אשתכח דדייק כוותיה ואין לך מצוה גדולה מפקוח נפשות להצילם מסכנה מצויה ושאר נדרי קהל כנדרי אשה נשואה דעל דעת בעלה היא נודרת ובעל מיגז גייז מכאן ולהבא ואין צריך חרטה ואף על פי שהסכמה זו עשויה בכל מיני חומרא והיא משונה משאר הסכמות הקהל מ"מ לא היתה בהסכמת דייניהם אשר המחום עליהם ואפי' שקיימוה אח"כ הם אומרים שלא היה פיהם ולבם שוים והפה שאסר הוא הפה שהתיר ולב ב"ד התנה על בטולה כפי צורך השעה ואפילו שתהיה עשויה על דעת שלשה החכמים דייניהם ויש בה נדר כבשר קדשים ולא יהיה בהתרתה שום מצוה והו"ל נדר על דעת רבים דלית ליה התרה לדבר הרשות בלי רשות אותן ג' דאדעתא דידהו נדרו בנ"ד מצו' להתיר בלי רשותם וכמו שאמרו דאשה אפי' דנשבעה ע"ד רבים על דעת בעלה היא נודרת ובעל מיגז גייז מכאן ולהבא בלי פתח וחרטה כן הם הקהל וכ"כ הרשב"א ז"ל בפסקיו וכתבו הריב"ש ז"ל בתשובותיו בסימן קע"ח ומה גם עתה שהשלשה הסכימו בהתרתה שהיא מותרת אף בלא הסכמת הקהל להתיר כ"ש בנ"ד שהסכימו ראשי הקהל בשם כל הקהל להתיר ואחר התרה שוב נתחרטו ובנ"ד ליכא למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו מתרי טעמי חד דב"ד התנו הכי בלבם על ההסכמה זו ולמאי דאתנו אתנו ולמאי דלא אתנו לא אתנו ואידך משום דתרי מילי נינהו חד דחומר' רבה שלא למכור בשר עצמם שניה לה שלא למכור בשר אחרים וה"ל כנודר מתאנים והדר נדר מענבי' והתירו לו לענבים דלא הוי מותר לתאני' גם כי התרה זו היתה בחרטה מכאן ולהבא אך לא בפתח דמותר מעיקרא ולמה שנתחרט מכאן ואילך בנדרי הקהל הותר ועל מה שלא נתחרט לא הותר דהא לאו עוקר הנדר מעיקרו הוא אף אם היו כלולים שניהם תאנים וענבים בנדר אחד וכ"כ הרא"ש והר"ן בפרק ארבעה נדרים בשם הרמב"ן וכשהותר ע"י פתח דומה לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו משא"כ בחרטה ואע"ג דכתב הר"ן שם בשם התוס' דאפי' ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו משהותר מקצתו הותר כולו מ"מ הרא"ש ז"ל בפרק ארבעה נדרים תפס דברי הרמב"ן ז"ל עיקר ואפי' לדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נדרי צבור שאני דהן הן הנודרין והן הן המתירין ולא בעו פתח ולא חרטה דאדעתא דהכי נדרו ואע"ג דבאיניש דעלמא דאומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר דצריך לומר כן בשפתיו ולא בלבו משום דדברים שבלב אינן דברים ואינם מבטלים את הנדר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק ארבעה נדרים בשם הרא"ם ז"ל דכתב אהא דאמרינן התם וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדייא וז"ל וא"ת מאי קשיא ליה לימא שבטל בלחש כדי שלא ישמע חבירו ופי' הרא"ם ז"ל שאם בטל בחשאי אין בטולו בטול דכיון דנדר בסתם אע"פ שחשב בלבו שנדר ע"ד תנאי הוו דברים שבלב ולא מוכיח ולא הוי דברים אבל אם בטל בפרהסייא הוו דברים שבלב דמוכיחו ומהעלת מחשבתו לבטל הנדר הילכך פריך תלמודא ולא אכיל בהדיא עכ"ל ומאי דאמרינן שיהיה פיו ולבו שוים היינו כשהיה בלבו לנדור מפת חטים ואמר פת שעורים אך לא היה בלבו לבטל כל מה שאומר בפיו משא"כ כשמבטל בלבו כל מה שאומר בפיו ומחשבת לבו סותרת מה שאומר בפיו ולא הוי דברים ולכן צריך שיבטל ג"כ בשפתיו בקול רם להוכיח לעין כל דבריו ומ"מ בנ"ד בנדרי צבור לב ב"ד מתנה עליהם והם נדרו אדעתייהו כאשה הנודרת דעל דעת בעלה היא נודרת כך הם נודרים ע"ד דייניהם שהמחום עליהם ולב ב"ד התנה בכך לעת הצורך לבטלו ומחשבת לבם לא היה אז סותרת מה שבפיהם ומיגז גייז מכאן ולהבא ואף אם תהיה הסכמה זו משונה מכל הסכמות הקהל וכתבו בה חומרות חמורות ועשו בשרם כבשר קדשים והכל קבלו עליהם וענו עליה אמן שכתבו האחרונים ז"ל דלא מצו להתיר בכל כיוצא בזה זולתי בפתחים וחרטה ואין פתחיהם שוין ולכן צריך להתיר לג' ואותן שלשה יתירו לשלשה אחרים וכן יעשו עד שיתירו לכל הקהל זה ודאי הוא כשעשאוהו בסתם אך לא בעשאוהו בתנאי לב ב"ד להתירו כשירצו אז הוייא לה כשאר הסכמותיהם ומתירין אותה כשיצטרכו בלי פתחים כלל וזה ודאי אינו צריך לפנים ולא לפני פנים ותו לא מידי נאם הצעיר בעיר הדובר עד הלום לרגבות חורבות ארובות השמים עיר ירושלים לבו נשפך כמים כי לקתה מיד ה' כפלים והוא עליה נלאך ולבו בוער כאח לאומרים האח ולהעמיד האמת דבק מאח למראה עיניו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח הקוטפים מלוח עלי שיח ועל מימי מעייני התורה יפריח. יוסף בן לאדוני אבי אברהם בן צייאח.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף