אבקת רוכל/קפג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה תלמיד אחד השביעו רבו שלא ילך ללמוד במדרש אחר כי אם שכל תלמודו ביום ובלילה יהיה עמו ואפי' ילך רבו מהעיר לא יורשה ללמוד אלא ממי שירשה לו רבו ללמוד עמו ובבא רבו לעיר יבוא מיד ללמוד עמו ושלא יעבור ללכת ללמוד אצל רב אחר בלתי רשות רבו ועוד נשבע שבועה חמורה שלא יפרוש מתלמוד תורה עד היותו בן עשרים שנה שלמים ועוד קבל עליו בנזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה ושנקרו פלשתים את עיניו אם יעבור על שום פרט מהפרטים הנזכרים ונכתב כל זה בשטר וחתם בו התלמיד ההוא וגם חתומים בו שני עדים ואח"כ הוצרך רבו לסבת מה להתיר לו נדרו ושבועתו אשר נשבע ונדר ללמוד עמו על תנאי שילמוד עד עשרים שנה במדרש אחר ועתה אומר התלמיד הנז' שהוא פטור גם מהשבועה השנית משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו יורנו מורינו דין אמת לאמתה של תורה:
תשובה דבר פשוט הוא שאין ממש בדברי התלמיד אלא חייב הוא לקיים נדרו ושבועתו שלא לפרוש מתלמוד תורה עד היותו בן עשרים שנה ואין בזה משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו תנן בפרק רבי אליעזר פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ומה שעמהם אסורים עד שבא רבי עקיבא ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד אמר שאינו נהנה לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד וא' ובגמ' מאן תנא רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבוע' שבועה לכל א' וא' כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל א' וא' משמע דלעולם לא הוי פרט' אלא כי מדכר קרבן לכל אחד ואחד הא לאו הכי לא שני אמר לזה ולזה בואו או לזה לזה בלא וא"ו כללא הוי וכדרבי שמעון הא קמן דכי מדכר קרבן אכל חד וחד פרטא הוי לכ"ע שני נדרים ובנ"ד האחד אדכר קרבן אכל חד שכתב ועוד נשבע שבועה חמורה שלא יפרוש מתלמוד תורה עד היותו מבן עשרים שנה שלמים הרי שהזכיר לשון שבועה מחדש בדבר השני ולא הספיק לו לשון שבועה שהזכיר בתחלת דבריו וא"כ לדברי הכל שתי שבועות הן ואין האחת ניתרת בהתרת חברתה ולא זו בלבד אלא שהוסיף בדבר השני לכתוב נשבע שבועה חמורה ובראשון לא הזכיר חמורה שהדבר מבואר שהדבר השני הוא דבר בפני עצמו לגמרי ואינו ניתר בהתר הראשון ואע"פ שאין טעם זה מספיק אלא לענין השבועה אבל לא לענין הנזירות שהרי כלל שני הדברים בו כאחת מ"מ מטעם אחר לא הותר הדבר השני גם מהנדר שהרי כתבו הרא"ש והר"ן פ"ד דנדרים בשם הרמב"ן דאפי' כשהוא כולל לא אמרינן שהותר כולו ע"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל אם הותר קצתו ע"י חרטה לא הותר כולו ובנ"ד כיון שלא הודר ע"י פתח לא הותר כולו:
ואע"פ שהתוספות ז"ל חולקים ואומרים דאפילו ניתר בחרטה נמי כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו כדברי הרמב"ן נקטינן דבתראה הוא וכן משמע מדברי הרא"ש בפסקיו שהוא מסכים לדברי הרמב"ן ובעל הטורים סתם לן כהרמב"ן ז"ל ורבינו ירוחם כתב דדברי הרמב"ן ז"ל עיקר וכתב עוד יראה לי דכ"ש למי שנדר או נשבע לחבירו בענין שאין יכולים להתיר לו בלא חבירו כגון לעשות שום מלאכה או לפרוע חוב וכיוצא בזה והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכן אם היו שנים והתיר לאחד וכ"כ הרמב"ן בתשו' וכתבתי זה בשביל שראיתי רבים טועים בזה ותולים טעותם בנדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל:
ואפי' לדברי התוס' בנ"ד לא הותר כולו משום דעל כרחין לא אמרו התוס' דאפי' בהתר שלא ע"י פתח הותר כולו אלא כשהיה שם התרת חכם משום שעוקר הנדר מעיקרו ובנ"ד כפי המובן מלשון השאלה לא היה שם התרת חכם כדרך התרת נדרים בשלשה אלא שאמר לו רבו שהוא מרשה אותו או שהוא מתיר לו שילך ללמוד במקום שירצה שכן נוהגי' כשאדם נשבע לדעת חבירו שלא להצריכו התרת שלשה אלא מה שאומר לו אני מרשה אותך ועל הרוב אומר לו אני מתיר לך ואע"פי שאני חוכך על המנהג ויש לי בזה דקדוקי דברים והנם כתובים על ספר ב"י חבור הגדול שחברתי על הטורים מ"מ אף אם נסמוך על המנהג לענין התר הענין הראשון לא הותר הענין השני אף לדברי התוס':
ועוד אני אומר שאפילו היה רוצה להתיר לו רבו הענין השני לא היה רשאי מפני שהשבועה היתה לקיים דברי תורה ואין לה התר וכמ"ש הרשב"א בתשובה על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואחר כך רצו להתיר שאפילו כלם מסכימים להתיר אינם יכולים להתיר לפי שהדבר מעצמו אסור ועוד נוסף עליו אסור ההסכמה והחרם והיאך יוכלו להתיר עכ"ל וכן נראה מרברי הרא"ש בתשובה סוף כלל י"א וכיון שהשבועה בנ"ד היתה לקיים מצוה ששקולה כנגד כל המצוות אפי' היה מסכים רבו להתיר אינו יכול להתיר ואע"פ שאפשר לומר דהיינו לכתחלה אבל עבר והתירו לשחוק בקובייא מותר לענין שלא יהיו עוברים על החרם אע"פ שעוברים על אסור לשחוק בקוביא והכא נמי דכוותא וכבר מצאתי בזה מחלוקת גדולי עולם שנמצא כתוב בקיצור תשובות הרשב' אם התירו שחוק של קוביא נר' להרשב"א שמה שעשו עשוי בדיעבד והר' שם טוב כלבו יצ"ו אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות ע"כ מ"מ אפי' המתיר בדיעבד לא התיר אלא כשהיתה שם התרה כתקנה כמו שנתבאר ולא הותר הענין השני:
וכבר היה אפשר לטעון ולומר שאף הענין הראשון שהתיר לו רבו אינו מותר מפני שנר' שהיה אנוס וכמ"ש בשאלה שהוכרח לסבה להתיר לו ואם היה אנוס אין בהתרתו כלום וכמ"ש הרשב"א בתשובה על קהל שהתירו הסכמתם מפני אונס סשלטון אלא שלפי שלא נתבאר בשאלה מה היה ההכרח שהכריחו איני מכניס עצמי בזה ומכל מקום נקוט מיהא בידך שהענין השני לא הותר מהטעמים שכתבתי:
ועוד אני אומר שכפי מה שבא בלשון השאלה אף הענין הראשון אינו מותר אם לא יקיים הענין השני שהרי כתוב בשאלה שלא התיר לו הענין הראשון אלא א"כ על תנאי שיקיים הענין השני ואם לא יקיים הענין השני נמצא שאף הענין הראשון לא הותר וזה דבר פשוט מאד ויש לתמוה על התלמיד ההוא איך טעה בדבר פשוט כזה ויותר יש להפליא עליו הפלא ופלא שהעיז פניו לעבור על דברי אביו שבשמים להשמיט עצמו מלהגות בתורה יומם ולילה ולבקש עקיפין לפטור עצמו משבועה ונדר שנשבע ונדר לרבו ואם יפטור עצמו מרבו היפטור עצמו מעונש אביו שבשמים אשר הכל גלוי וצפוי לפניו כחשכה כאורה להרחיק עצמו מעץ החיים ולהמסר עם אשר דבר ה' בזה להקציר ימי עלומיו ולהיות נדון בזה ובבא ותמהני מקרוביו ומיודעיו איך לא ימשכוהו לבית המדרש אם באונס אם ברצון פן ימות גם הוא כאחיו ועל גדולי הדור מוטל לזרוק בו מרה ולמושכו בעבותות אהבה לקרבו לתורה ומה גם להיותו כלי מוכן לעיון ולזכירה כי אם ישקוד על דלתות התורה ממנו תצא תורה ואורה ויזל מים מדליו וצדקתם עומדת לעד:
כלל הדברים כי התלמיד הנז' חייב לקיים שבועתו ונדרו אשר נשבע לה' ונדר לאבי' יעקב שלא לפרוש מתלמוד תורה עד היותו מבן ך' שנה שלמים ואם לא יקיים זה הרי הוא עובר על שבועתו ומצוה למקרייה עבריינא והרי הוא אסור לשתות יין ולגלח שער כל ימיו דאין לו התרה כי נזירות שמשון אין לו התרה וגדול עונו מנשוא ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני ה' אלהים ובמחיצת פורקי עול ובוזי תורה תהיה מחיצתו ואם ישוב לשמוע בקול ה' אלהיו ולדבקה בתורתו ושב ורפא לו ואכל וחי לעולם נאם הצעיר יוסף קארו
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |