אבקת רוכל/קנו
|
< הקודם · הבא > |
וזה אשר הוספתי על הפסק הנז'
אם יש לו משועבדים בעירו ובני חורים חוץ מעירו גובה ממשועבדים שבעירו מגיד משנה בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה בשם הרשב"א והטור בסימן קי"א בשם הרא"ש אם הניחו הלקוחו' בני חורין ואשתדפו טור' מהלקוחו' וכתב הרשב"א בתשובה דאפילו הגיע זמן הפרעון ונתרשל המלוה מלתבוע חובו וליפרע מבני חרי ואחר זמן רב אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי דבר פשוט הוא שלא כתב הרא"ש שאין טורפין ממטלטלין שמכר אע"פי שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי משום תקנת השוק אלא במוכר דוקא משום דא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו אבל כל היכא דלא מכר אלא שמי ששטרו מוקדם בא לגבות ממי ששטרו מאוחר מטלטלין שקדם וגבה פשיטא שטורף מהם מי ששטרו מוקדם אם כתוב בו שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי שהרי הרא"ש עצמו לא איירי אלא במכר דוקא משום תקנת השוק אבל היכא דלא שייך תקנת השוק לא עלה על דעת ואפילו במקום תקנת השוק כתב הרא"ש עצמו שאם אין בירור למנהג יעמוד על ד"ת והטור הביא דברי הרא"ש בסימן ס' וכתב בסי' ק"ד ששטר מוקדם שכתוב בו שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי טורף מטלטלין שגבה מי ששטרו מאוחר וזה מבואר לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו וכל דיינא דלא דאין כהאי דינא לאו דיינא הוא וטועה בדבר משנה הוא וחוזר והטוען שהמנהג שלא לטרוף לאו כל כמיניה לשווייה לב"ד טועים ואם על עצמו הוא אומר חייב הוא להחזיר אותם דינים וזה פשוט:
ומ"ש הטור בשם הרא"ש בענין תקנת השוק אם מכר או נתן היינו דוקא בנותן מתנה לחבירו דהוייא במכר אבל הנותן מתנה לאשתו מודה בה הרא"ש ושמי ששטרו מוקדם טורף ממנה משום דלא דמייא למכר ולא שייך בה משום תקנת השוק אי משום מילת' דלא שכיחא אי משום שלא יצאו אותם מטלטלים מרשותו וחשיבו שפיר ממונו ושתי טעכות אלו כתב הטור בסימן ס' ובסימן קי"א בשם הרא"ש גבי מוכר שטר חוב לחבירו שממי ששטרו מוקדם טורף ממנו מחמת טענות אלו ויש ללמוד משם ק"ו לנותן מתנה לאשתו שמי ששטרו מוקדם גובה ממנה וק"ל וברור לרואי השמש ויש מי שלבו נוקפו לומר שאין הדבר ברור אצלו כ"כ יבא ויסמוך על מ"ש הטור בסי' ס' בשם הרא"ש שאם בירור למנהג יעמוד הדבר על דין תורה והכא נמי דכוותא וזה דבר ברור:
מה שטען שלא להגבות לזה חובו כאן מטע' הריב"ש דכיון שההלואה לא נעשית כאן אין בית דין שבמקום זה מגבין למלוה שלא בפני הלוה אלא צריך המלוה לילך למקום הלוה ויתבענו שם ואח"כ יבוא אדרכת' מדייני המקום ההוא ויגבו לו ב"ד שבכאן מנכסים אלו דהא כיון שלא לוה בכאן ליתיה לטעמא דשלא יהא כל א' נותן מעותיו והולך לו וליכא נעילת דלת וי"ל דסברא זו סברת יחיד היא ושום אחד מהפוסקים לא כתב' הילכך לא חיישינן לה ועוד דמה לי אם ההלואה היתה במקום זה או במקום אחר סוף סוף הרי נטל מעות חבירו והלך לו למדינת הים דלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים דאם איתא לא היו שותקים הפוסקים מלחלק בדבר ועוד דאפילו לפי אותה סברא מודה בנ"ד דהא לא מצי למיזל למקום שהלוה שם לידון עמו כי הוא חייב מעות למשנה ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו ואי דחיק ליה למיקם עמיה בדינא ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ונמצאת מדת הדין לוקה ועוד דבנדון זה אנן סהדיה דלא פרעיה ועוד שיש מי שמעיד שאמר לו לבקש מהלוה להאריך לו זמן ועוד שכל קהל פולפו"ל מעידים שלא פרעו וא"כ למה צריך לילך לידון עם הלוה כיון שהוא ברור לנו שאין לו שום טענה על החוב להריב"ש נמי ב"ד נזקקין לגבות לו חובו שלא בפני הלוה דכיון דברור לנו שלא פרעו אין מענין דינו של זה כי נצטוינו לרדוף הצדק והאמת שהיא ברור לנו וכמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין נאם הצעיר יוסף קארו
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |