אבקת רוכל/קלח
|
< הקודם · הבא > |
ההפרש שיש בשטר מקוים שיש בו עדים ובין כתב ידו שהוחזק בב"ד כו'
כתב מוהר"ר אליה מזרחי ז"ל בתשובה אין הפרש בין שטר מקוים שיש בו עדים ובין כתב ידו שהוחזק בב"ד שהוא כתב ידו אלא לגבות בו מלקוחות משום דבשטר דאית ליה קלא לוקח אפסיד אנפשיה מה שאין כן בכתב ידו אבל בשאר מילי כגון שטען הלוה מזוייף הוא או רבית הוא או שטר אמנה הוא או כתבתי ללוות ולא לויתי אין הבדל ביניהם כלל והביא ראיה מדברי הפוסקים וטענותיהם דאין נאמן לומר פרעתי כשהלה מוציא כתב ידו דמשמע מינייהו דהיכא דאיכא טעמא לפלוגי בינייהו הוא דמפלגינן והיכא דליכא טעמא לא מפלגינן:
וכן נראה ממה שכתב הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו' אע"פ שפסק הרי"ף והרמב"ם שיוכל לומר פרעתי מ"מ ליכא למיחש כו' ואי ס"ד דמצי למטען אמנה או כתבתי ללוות כו' אפילו אם יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום מה בכך הא מצי למטען הני טענות שאינן סותרות טענתו הראשונה שטען שלא לוה ממנו כלום וליכא למימר דשאני התם דלא מצי למטען פרעתי מפני שכבר אמר שלא לוה ממנו כלום משום הכי לא מצי טעין הני טענות דליכ' לאהמוניה במגו דאי בעי אמר פרעתי דמ"מ כיון דמעיקרא קודם שאמר שלא לוה ממנו הוה מצי למטען פרעתי הוי נאמן לומר לא לויתי והכי נמי הוה ליה להיות נאמן לטעון אמנה היה כדי לקיים טענתו הראשונה שהוא נאמן בה במיגו וכן נראה ממה שכתב הר"ן ואע"ג דאמגילתא נמי יהא נאמן לומר פרעתי כו':
וגם מה שכתב המרדכי וליכא לאקשויי לדברי האלפס לטעון פרעתי כו' שאע"פ שטענת אמנה היתה הודאתי או כתבתי ללות ולא לוויתי סותר' טענתו דלא היו דברים מעולם שפירושו לא היה לי שום משא ומתן עמו כלל לא בפועל ולא בכתב ולא בהודאת על פה כדמשמע בפרק שבועת הדיינים גבי מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי כו' דאל"כ אמאי חייב הא אין טענתו דלא היו דברים מעולם סותרת מה שהודה לפני העדים שאמר הן כיון דמצי טעין אמנה היתה אותה הודאה שהודיתי מ"מ מצי טעין שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ואפשר מצאו זה וכתב עליו הודאה שאין טענה זו סותרת טענת לא היו דברים מעולם משמע מכל הני דכל הני רבוותא סבירא להו דאפילו להרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דעל כתב ידו נאמן לומר פרעתי לא מצי למיטען אמת שהיא חתימתי אבל שמא מצא חתימתי בסוף המגילה וכתב עליה מה שרצה כמו שכתב הטור וא"ת להרי"ף והרמב"ם ושאר הפוסקים דס"ל דנאמן לומ' פרעתי למה לא יהא נאמן לומר אמנה או כתבתי ללוות כו' וכיוצא בהן דמגו דאי בעי אמר פרעתי יש לומר דלא אמרינן מגו אלא היכא דהוה מצי למטען טענתא מעלייתא מהך דקא טעין כדאיתא בפ"ק דמכות גבי הנושא אשה ולא מצא לה בתולים ע"כ לא אמר ר"ג אלא התם דאיכא מיגו דאי בעייא טענה טענה מעלייתא מהך כו' וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן כו' ובפ"ב הניחא לר' אלעזר דאמר טענתייהו במנה ולא כלום מגו דאי בעיי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך כו' ובפ' שבועת הדיינים כתב הרא"ש גבי המלוה לחבירו בעדים אין צרי' לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים כו' וכ"ת כיון דיכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' כו' עד כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדיו דאם כן בנ"ד נמי ליכא למימר יהא נאמן לומר אמנה או כתבתי ללוות במיגו דפרעתי משום דאין זה מיגו טוב דיותר נח לומר אמנה או כתבתי ללוות כו' ממש שיאמר פרעתי מפני שיאמרו משקר הוא דאי לא כן שטרא בידי מלוה מאי בעי דס"ל שאינו רגיל לפרוע עד שיחזור לו שטר כדכתבו התו' בשם ר"י וא"כ הא דכתב הטור בסי' ס"ט שאם הוצי' המלוה כתיבת ידו של לוה כו' וטען הלוה אמת שהיא חתימתי אבל מעול' לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה או שטען אמנה הייתה הודאה זו ביני ובינו אבל לא לוויתי הלואה זו מעולם הואיל ולא כפר בחתימתו נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ליתא מכמה טעמי חדא דלא אמרינן מיגו אלא היכא דהוה מצי טעין טענ' מעלייתא מהך והכא טענת פרעתי גרועה מטענת אמנה כדפרשית ועוד דא"כ הא דאמרינן בפ"ב דמכות ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו' לא משכחת לה דלגביה ביה מכיון דמצי טעין הכי אמת שהוא חתימתי כו' אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף כו' דבשלמא לדידי אע"ג דמהימן לומר פרעתי לרי"ף והרמב"ם מ"מ חיישינן דילמא לא ידע דאידך אשכח לחתימ' ידיה וטען האמת ואמר לא היו דברים מעולם ובתר הכי מפיק אידך חתימת ידיה ותו לא מצי טעין פרעתי כתריץ הרא"ש והר"ן והמרדכי אלא בטענה זו האמת שהיא חתימתי ושכחתי וחתמתי בסוף מגילה כו' אם הוא נאמן במיגו דפרעתי כדכתב הטור הא לא משכחת דמצי למגבי ביה משום דאפילו אם ת"ל דלא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה וטען האמת דלא היו דברים מעולם וכתב הכי אפיק אידך חתימת ידיה נהי דזו לא מצי טעין פרעתי מ"מ מצי טעין אמת שהוא כתב ידי כו' אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה כו' וליכא למימר משכחת לה דלגבי ביה כגון ששתק כשראה חתימת ידו משו' דאע"ג דאיהו לא טעין טעני' ליה אנן דהא דאמרינן אין טוענים אלא ליתומי' היינו דוקא בטענת בריא אבל בטענת אפשר שמצא זה חתימתו שהיתה בסוף המגילה כו' שהוא טענת שמא אין הפרש שיטעון אותה הוא או הב"ד עצמו כשהבית דין רואים שזה כוע' ואומ' לא היו דברים מעולם ואומר אמת שהוא כתב ידי ואיני יודע מה לשיב הב"ד יטענו בשבילו לאותו שהוציא כתב ידו שמא מצאת חתימת ידו בסוף המגילה כו' ובכי האי גוונא אע"ג דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה דהא כשהוא טוען אותה אינו טוען אלא בדרך חקירה דילמא הכי הוה וכיון שכן אין הפרש בין שיהיה החוקר הוא או הב"ד וזה מבואר מאד לא יטעה בו שום א' מבעלי העיון וגם ליכא למימר משכחת לה דלגביה ביה כגון שאמר אין זה כתב ידי ובאו עדים שהוא כתב ידו שהוחזק כפרן ומשלם דא"כ כפירתו היא שגרמה לו לשלם ולא חתימתו וא"כ למה הזהירו על חתימתו אם מפני שעל ידו באה לו הבהלה אי הכי למה לא הזהירו שלא יפרע אדם חובו בלא עדים שמא יחזור המלוה ויתבענו ומתוך בהלה יאמר לא היו דברים מעולם וכשיבואו עדים שהלוה לו שוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי ועוד אם היה נאמן לטעון על כתב ידו שהוחזק בב"ד אמת שהיא חתימתי כו' אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה כו' הא דכתב הוא עצמו בסימן ע"ט אמר לו מנה לי בידך ואמר לו לא היו דברים מעולם כו' וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממון הוחזק כפרן למה הוחזק כפרן והלא יש לו לטעון אמת שהיא חתימתי כו' אפשר שמצא זה שמי חתום בסוף מגילה כו' ועוד שאם היה נאמן לטעון על כתב ידו שהוחזק בב"ד אמנה הוא במיגו דפרעתי היה ראוי שיהיה נאמן לטעון טענה זו אף במלוה על פה אף שהוא בעדים במיגו דפרעתי ואין הענין כן שהרי הוא לא כתב במלוה על פה אם טען אמנה היו דברי וכיוצא בזה כלום לא הוא ולא שום אחד מן הפוסקים אדרבא כתב בסימן ס"ט אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן כו' ואם היה סובר שיכול לטעון אחר העדים אמנה היו דברי ביני לבינו דהא נאמן במיגו כדפרשתי א"כ כשאמר לו לא היו דברים מעולם למה הוחזק כפרן הא יכול לטעון אמנה היו דברי שרציתי ללוות ממנו ופחדתי שמא לא ימצא עדים מוכנים באותה שעה והאמנתי בו והודיתי שלויתי ממנו אבל עדיין לא לויתי כלום או האמנתי בו והודיתי שאני חייב לו כדי שלא להשביע את עצמי: ועוד שכתב בסימן ל"ב ראובן שתבע משמעון מנה והודה לו בפני עדים אינם יכולים להעיד כו' משמע שהוא סובר שאם אמר הלוה הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה אי אמר המלוה אתם עדי כו' אזי העדים יכולים להעיד מפני שאינו יכול לטעון משטה ולא שלא להשביע והרמב"ם בפ"ז מהלכות טוען כתב שהמודה בפני עדים שיש לפ' אצלו מנה ואמר להן בדרך הודייה כו': והשתא אם בטענה זו דאדם עשוי שלא להשביע ואע"ג דאיהו לא טעין אנן טעניין אפ"ה אם הודה הלוה ואמר הוי עלי עדים והיה המלוה שם אינו נאמן לטעון שלא להשביע במיגו דפרעתי טענת אמנה וכיוצא בה שאין אדם עשוי לעשותן ואי איהו לא טעין לא טענינן ליה מיבעייא והכי נמי משמע ממה שכתב רש"י במתני' דפרק זה בורר אכיצד בודקין את העדים כו' אם אמר הוא אמר לו שחייב לו כו' לא אמר כלום ופרש"י לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פ' נושה בי כו' משמע דכי אמרי' בפנינו הודה שהוא חייב לו שוב אינו יכול לטעון דשלא להשביע הודה כו' א"כ מאחר שדברי הטו' תמוהי' ומוקשי' דידיה אדידי' וגם אין שום פוסק שסובר שהוא נאמן לבטל כתיבת ידו שהוחזק בב"ד לא בטענת אמנה ולא בטענת אפשר שמצא שמי חתום בתוך המגילה כו' שהרי רשב"ם והרשב"א והראב"ד והרז"ה ור"י והרמ"ה כולהו סביר' להו דכתב ידו שהוחזק בב"ד אינו נאמן לומר פרעתי וכיון שכן אין כאן מיגו ופשיטא דאינו נאמן לטעון אמנה או מצא שמי חתום בסוף המגילה והגאונים ורש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והמרדכי אע"ג דס"ל דנאמן לומר פרעתי מ"מ כולהו ס"ל דאינו נאמן לו' אמנה ולא מצא שמי חתום בסוף המגילה כדאשכחנ' בדברי הרא"ש והר"ן והמרדכי וכמ"ש הרמב"ם ורש"י בהדייא דאינו נאמן לומר שלא להשביע הודיתי אע"פי שאדם עשוי שלא להשביע כ"ש בטענות אחרות שאין אדם עשוי לעשותן ואין לדקדק מהא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות טוען וכן אם הוצי' עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעול' כו' דמשמע הא אם היה טוען אמת שהוא כתב ידו אבל אמנה היתה הודאתי אע"פי שהוחזק בב"ד וגם יוצא מתחת המלוה אינו משלם דאיכא למימר ה"ה נמי אם טוען אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היו דברי וכיוצא בה אינו משלם והא דנקט אומרו לא היו דברים מעולם משום הוחזק כפרן הוא דקאמר לה דאי לא טעין מתחלה לא היו דברים מעולם נהי דחייב לשלם מ"מ נאמן אח"כ לומ' פרעתיו אע"פי שלא יביא עדים שפרעו בפניהם מה שאין כן כשהוחזק כפרן ומכיון שלא נמצא שום פוסק שיאמר כדברי הטור היאך נניח דברי כל הפוסקים ונתפוס דבריו לבד מהם שהם מעותקים מבעל התרומות ז"ל והיכא דטעין ואמר בודאי דא חתימת ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלוואה זו אלא כתבתי שמי בסוף המגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה הודאה זו בהא ודאי הכי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה ובודאי על החתימה ה"ל החתימה ואיני יודע אה לויתי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם טען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגילה זו והנחתיה ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליו או שטען אמנה היתה ביני לבינו הודאה זו בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא שקר ולא כפר בכתיבת ידו החתום מגו דיכול למימר פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מיפטר ובשבועת היסת ויש חולקין ומביאין ראיה מההיא דכתובות דאמרינן ודוקא חספא אבל אמגילתא לא כו' דאלמא אע"ג דטעין ואמר חתמתי שמי בסוף מגילה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו בעלי סברא ראשונה משיבים שלא נאמרו דברי אביי שחשש לאיניש דלא מעלי אלא לחוש אולי ישכח הוא ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעו' שכן הוא האמ' והחתימה אחר שלא בא על ההודאה ה"ל מילי דכדי ולא דכיר ליהו וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יזכור העיקר ויטעון הכי והכי הוה עובדא אין הכי נמי דמשתבע ומיפטר דאמרינן מגו וכסברא קמייתא מסתברא והכי עבדינן עכ"ל והם דברים תמוהים מאד מפני שהקושיא שהקשו בעלי הסברא השנית לבעלי סברא הראשונה לא תירצו בה ולא מידי שמה שהשיבו בזה שלא נאמרו דברי אביי אלא לשמא ישכח חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם כפי האמת ושוב לא יוכל לומר פרעתי אינו מחוור דמ"מ יכול לומר אמנה הייתה הודאתי זאת או שמא מצא חתימתי שבסוף מגילה זו כו' דאין טענות אלו סותרות טענתו הראשונה דלא לויתי ממנו מעולם שהרי עדיין מחזיק בה אלא שמפרש דבריו ואפילו אם תמצא לומר שלא נאמרו דברי אביי אלא לשמא ישכח חתימתי ויאמר לא היו דברים מעולם שאז לא יוכל לטעון אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו מפני שפירוש לא היו ד"מ הוא שלא היה לו עמו שום עסק משא ומתן מעולם לא בפועל ולא בכתב ולא בדיבור כדמשמע מההיא דפרק שבועת הדיינים כדלעיל מ"מ מצי למיטען שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה כו' שאין טענה זו סותרת טענתו הראשונה ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאמגילתא אמאי לא הא לא מצי למיגביה ביה דמצי טעין פרעתי ואפילו אם תמצא לומר דלא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה וכתב עילויה הודאה וטען האחת שלא לוה ממנו מעולם דתו לא מצי למימר פרעתי מ"מ מצי למיטען אמנה היתה הודאתי ביני לבינו ומעול' לא לויתי ממון כלום ואפילו אם תמצא לומר דטען ואמר לא היו דברים מעולם דתו לא מצי למטען אמנה היו דברי כדלעיל מ"מ מצי למטען שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה כו' ואם כן ע"כ לומר דלא מצי למטען על כתב ידו היוצא מתחת יד המלוה שהוחזק בב"ד שהוא כתב ידו לא טענת אמנה ולא טענת שכחתי וחתמתי בסוף המגילה כו' ואי משום דכתוב בההוא כתב ידו מוד' אני יהודה לפני החתומים ואין עדים חתומים בו ונר' שנמלך בו ובטלו ומצא אותו הלה מושלך בארץ ולקחו הא נמי ליתא דאע"ג דקי"ל דטוען וחוזר וטוען ה"מ היכא דקא טעין איהו גופיה אבל בנ"ד דלאו איהו טעין אלא אחרים טענו בשבילו לית לן בה דהא אפילו אם היה טוען אותו הוא עצמו אחר שאמרו לו שאין בטענתו הראשונ' כלום אם לא היה טוען אותה אלא לאחר שיצא מלפני ב"ד לא חיישינן ליה דדילמא טענתא אגמרוה כדאיתא בפרק חזקת ועוד אפילו אם היה טוען הוא עצמו כיון שמטענתו הראשונה דאמנה היו דברינו משמע שהוא עצמו מסר אותו כתב ידו לחבירו כדי ללוות בו אע"פי שעדיין לא לוה או כדי שלא להשביע את עצמו ומטענתו השנית שטוען שכתוב בו לפני החתומים ואין עדים חתומים בו משמע שר"ל שנמלך בו ובטלו והשליכו ומצאו הלה והן שתי טענות שסותרות זו את זו אין בטענתו השנית כלום כדאיתא בפ' חזקת ואין להשיב שלא ידע פירוש מלת אמנה וחשב שפירושו שלא לוה ממנו כלום אבל כתב כדי ללוות בו נמלך ובטלו דלאו כל כמיניה לומר שהיה טועה כפי דבריו הראשונים כדי לקיים טענתו השנית דפירוש טוען חוזר וטוען שיכול לחזור ולטעון דברים אחרים לפרש דבריו הראשונים אע"פי שמכחישים קצת כדפירש רשב"ם ולא שיאמר שדבריו הראשונים היו בטעות שטעה ואמר לשון כך במקום לשון כך דלאו כל כמיניה להאמינו בזם כדי לקיים טענתו נאם הצעיר יוסף קארו
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |