אבקת רוכל/קיח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ילמדנו רבינו ראובן היה לו בית ואחר כך מכר רביע שלו לגוי ונשארו לו שלשה רביעיו' ומכלל הבית יש מאגא"זין אחד סמוך לו ואחר זמן הוצרך ראובן למעות ונדחק ואז מכר השלש רביעיות שנשארו לו למי שמכר לו הרביע והמכירה הייתה לזמן שאם לא יביא לו המעות לזמן הנז' יהיה מכור לחלוטין והיהודי הנז' בתוך זמן המכר השכיר המאגאזין ליהודי אחד לעשרה שנים ועבר הזמן שהתנה עם הגוי ולא נתן המעות לגוי ונחלט כל הבית לגוי והגוי הנז' תבע את היהודי שהשכיר המאגאזין מן היהודי וביטל שכירותו לפני הקאט"י ורצה להוציא היהודי הנז' מן המאגאזין ונתפייס עם הגוי והשכיר המאגאזין מן הגוי לזמן והגוי הנזכר מכר כל הבית לשמעון ואז הקדישו שמעון לעניים לפני הקאט"י אחר כלות זרעו וכן הקדישו ביהודים כנז' ושמעון תבע ראובן לצאת מהמאגאזין והשיב שהוא קודם משום דינא דבר מצרא ושמעון אומר לו השכירו' אין בו דינא דבר מצרא יורינו רבינו הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה נראה לע"ד שאם יש לראובן בית א' במצר אותו מאגאזין ששכר מן הגוי ודאי דלית ליה דינא דבר מצרא דהא קי"ל זבן מגוי לית ליה דינא דב"מ דאמר ליה אריה אברחאי לך ממצרך ואם אין לראובן אלא אותו המאגאזין שהשכיר מן הגוי אע"ג דלא שייך האי טעמא דאריא אברחאי לך ממצרך וכתבו התוס' בפ' איזהו נשך גבי רב מארי בר רחל הא דאמרינן דזבן מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו דמצי אמר ליה אריא אברחאי לך ממצרך אבל הכא רב מארי שלא היה לו בית אצל בית הגוי לא שייך האי טעמא ואית ביה דינא דבר מצרא אפי"ה לית בה דינא דבר מצרא חדא דאפשר לומר שהרמב"ם ז"ל אינו סובר זאת הסברא של התוס' מדכתב סתם הלוקח מן הגוי אין בו דין בן המצר ולא פי' דטעמא הוי משום דמצי אמר ליה אריא אברחאי לך ממצרך והוה משתמע מיניה דדוקא הכא דשייך הך טעמא לית בה משום דינא דבר מצרא אבל היכא דלא שייך האי טעמא אית בה דינא דבר מצרא משמע דס"ל דכל גוונא לית בה דינא דבר מצרא ולא פלוג רבנן בדין זה כיון שהוא דין רפוף כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ועוד אפילו את"ל שכיון שהתוס' עשו זה החילוק בפירוש והמרדכי מביא סברתם בלי שום חולק שאין לנו כח לומר שהרמב"ם ז"ל יחלוק עליהם אפ"ה בנדון דידן אית בה משום דינא דבר מצרא וזה הלשון יש לו ארבעה משמעיו' או שאין השוכר יכול לעכב על בעל השדה שבצדו אם רצה למכור שדהו לאחר או שאין בעל המצר יכול לעכב על בעל השדה שבצדו אם רצה להשכירה לאחר או שאין השוכר יכול לעכב על בעל השדה אם רצו למכור השדה שהיא שכורה לו לאחר או שאין בעל המצר יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למוכרה למי ששכורה לו ומדסתם הרב דבריו ולא פי' כמו שפי' במשכנתא משמע דס"ל בכל גוונא אין בו דין בן המצר אבל מדברי הרב המגיד לא משמע הכי שם וז"ל זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל דק"ו הוא ממשכונא וכמו שביאר ע"כ משמע דס"ל דכונת רבינו היא שאין בעל המצר יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למוכר' לפי ששכורה לו שהוא דומייא דמשכון ממש ולזה הפי' הקל וחומר הוא מבואר דהשתא ומה המוכר למי שהוא ממושכנ' בידו דלא אתי בידו מעיקרא אלא בתורת משכון אפי"ה אמרינן שאין בו דין המצר המוכר מקו' למי שהיא ממושכנת בידו דשכירות מכירה ליומיה הוא לכ"ש ושאר הפירושים אע"פי שנוכל למצוא בקצת מהם ק"ו בדוחק מ"מ מדלא פי' הרב המגיד ק"ו נראה שלזה הפי' כיון שהק"ו שלו יותר מבואר ואם זה הוא כונת רבינו אפשר לומר בנ"ד יש בו דין בן המצר דדוקא במשכנתא כתב הרשב"א שאין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לאחר אבל בשכירות שהיא מכירה ליומיה איכא למימר דהשוכר יכול לעכב על בעל השדה שלא ימכור שדהו אלא לו ואם כונת רבינו לזה הפי' ק"ל אמאי לא ערב זאת החלוק' של השכירו' בהדי החלוקה של המשכונא והכי הו"ל למכתב המשכיר או הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא מושכר או ממושכן בידו אין בו משום דין בן המצר וכ"ת דהאי דלא ערבינהו ותנינהו משום שהדין של השכירות לא נתבאר בהדייא בגמ' והדין של המשכנתא נתבאר בהדייא מ"מ קשה אמאי סתם דבריו ולא פי' כמו בדין המשכונא הו"ל למכתב המשכיר מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא מושכר בידו אין בו משום דין בן המצר אלא ודאי משמע דכל גוונא ס"ל להרמב"ם דאין בו דין בן המצר ואפילו תימא דרבינו כיון למאי דמשמע לדברי הרב המגיד קושטא דמילתא הוא דבנ"ד לית ביה דינא דבר מצרא וכי היכי דבמשכנתא אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לאחר הכי נמי בשכירות אין השוכר יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לאחר דהא דאמרינן דשכירות מכירה ליומיה הוא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל כמ"ש בנמקי יוסף בפ' הזהב ובזה יתורצו שתי תשובות להרא"ש דנראה דסתרן אהדדי דבכלל צ"ב כתב דשכירות ליומיה ממכר הוא ושייך ביה הישר והטוב כמו גבי מכר ובכלל צ"ז כתב הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצב אוכל אבל אחר הזמן אין לו בקרקע כלום דהוי כמו שכירות ואין בו דינא דבר מצרא שהתשובה שכתב בה הרא"ש דבשכירות אית בה דינא דבר מצרא הוא מפני שהחצר אינו של שום אחד מהם אלא שכור לזמן ובעל החצר שואל ממנו שלא ישכירנה לאחר כל ימי שכירותו ומאח' דלענין שישתמש בה כל אותם הימים מכירה גביה היא אית בה דינא דבר מצרא והתשובה שכתב בה דבשכירות ליכא דינא דבר מצרא הוא כשאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן ידוע ורוצה להיות בן המצר ולקנות קרקע הסמוך לה דודאי כיון שאין לו בגו' הקרקע כלום אינו נעשה בן המצ' והשתא ניחא דלא פליג עם הרמב"ם ז"ל ותמהני על הר"י בנו שכתב שהוא חולק עם הרמב"ם ז"ל:
נקטינן מהאי שקלא וטרייא בנ"ד שכשיכלה הזמן שהשכי' הגוי המאגאזין ליהודי חייב היהודי לצאת מן הבית ולית ביה דינא דבר מצרא ומקמי הכי אינו חייב לצאת דאמר ליה היהודי לשמעון לא עדיף את ממאן דאתית מחמתיה שהרי הגוי בעצמו לא היה יכול להוציאו גם מטעם שהקדישו שמעון לעניים אחר כלות זרעו לית ביה דינא דבר מצרא כמ"ש הריב"ש בתשובה דכיון דליתמי לית בה דינא דבר מצרא להקדש עניים נמי לית בה דינא דבר מצרא ואע"ג דלא הקדישו לעניים אלא אחר כלות זרעו אפ"ה מהשתא זכה בו הקדש ליהנות העניים בדמיו אחר כלות זרעו דהא אינו יכול למוכרו וזה נ"ל אמת ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת וכתב הצעיר אברהם בן אלשקאר ז"ל
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |