אבקת רוכל/קב
|
< הקודם · הבא > |
ח שאלה יורנו מורינו דין ראובן שהיה נשוי אשה ויש לו ממנה בת ולא זכר והיא עמדה מלדת ורצה לישא עליה אשה אחרת והיא לא רצתה ליתן לו רשות אלא אם יכתוב לה שטר כרצונה וכתב לה שטר בתנאין שנתרצה עליהם ומכלל לשונות התנאים זה התנאי בזה הלשון גם הודה פ' הנז' שהוא חייב לאשתו הנז' ששה ועשרים בנדקא זהב וקבל עליו שיפרעם לה מיום שישא עליה אשה אחרת שנים בנדקא בכל שנה זולת כסותה הקצובה לה בכתובתה בכל שנה בלי שום עכוב ואחור כלל ואם ח"ו נפטרה בתוך זמן הגביה מה שישאר לה עליו מעשרים וששה בנדקא הנז' יפרענו לבתה פלונית שנים בנדקא בכל שנה עד שיפרע לה הכל פרעון גמור בשלמות גם חייב עצמו פ' הנז' חיוב גמור מעכשו להוציא לפ' בתו הנזכרת בנדונייתא חפצים ששוים מאה בנדקא זהב משלו בלי שום סרוב ועכוב כלל גם נתן מעכשו לבתו הנז' שבעה קראריט מכלל הארבעה עשר קירט שיש לו באלמלך שהוא דר בו עתה הם ותשמישיהם ותשמישי תשמישיהם מתהום ארעא עד רום רקיעא במתנה גמורה בזה האופן הגוף מעכשו והפירות לאחר מיתה וכן אמר פ' הנז' לבתו הנז' לכי זכי חזקי וקני בגוף השבעה קאריט הנז' ושום אדם לא ימחא בידך ובכל זה נתרצה פ' הנז' והסכים בו בחפץ גמור ורצון טוב אם ישא אשה אחרת על אשתו הנזכר באופן שכשישא אשה אחרת עליה יתקיים בכל מה שהסכים בו לעיל וגם המתנה הנז' תתקיים אם ישא כנז' ע"כ לשון השטר וכ"ז בקנין ובשבועה אחר זמן מתה אשתו ראשונה וזכה הוא בכל ירושתה וכבר היה נשוי עליה מקודם שתמות ונתעברה ממנו האשה השנית וקודם שתלד חלה את חולייו אשר ימות בו ועשה שטר צוואה בעודו מיושב בדעתו בבית אשתו הראשונה בפני קרוביה ומכלל הצוואה שעשה צוה ואמר שמהארבעה עשר קראריט שיש לו באמלך שהוא עתה דר בו שתקח בתו פלונית שבעה קראריט והם שנתנם לה בחיי אמה מקדמת דנא והשבעה קראריט הנשארים שיהיו לוולד שתלד אשתו פלונית גם צוה שתקח בתו פ' הנז' עשרים בנדקא יותר מחלק הוולד שתלד אשתו פלונית והם מהעשרי' וששה פרחים הכתובים עליו בשטר חוב לאמה מצד כסותה והששה פרחים הנשארים פרע אותם לאמה בחייה וכל מה שימצא מעזבונו שיחלקו ביניהם בתו פלונית והוולד שתלד אשתו פלונית בשוה אחר שתקח אשתו פלונית כתובתה וענין המאה פרחים הנז' לא הזכיר אותם כלל ולא מיחו קרוביה בדבר זה כלל ועידי הצוואה הם עידי השטר הראשון ועכשו קרובי הבת ראשונה רוצים לגבות לקרובתם המאה ועשרים בנדקי והשבעה קראריט וחצי שארית העזבון וקרובי הבת השנייה טוענים שלא זכתה הבת במאה כלל לפי דלא נזכרו בשטר הצוואה כלל לפי שגלה בדעתו שאין בהם ממש ואין בהם לשון מתנה אלא חייב עצמו להוציא אם יחיה עד נישואיה ואפילו שכתב מעכשו לא מוכח שיתחייב מעכשו שהרי לא כתב חייב עצמו להוציא מעכשו אלא מעכשו להוציא ורצונו לומר אם יהיה בחיים אח"כ ולא זכר בזה והרי הדבר אסמכתא בעלמא לשונות השטר יוכיחו והאלמנה טוענת שהיא רוצה ליזון בנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנותה ושכל המתנות הנז' אין בהם ממש כי לא יחולו עד לאחר מיתה ותנאי כתובה ושעבודא יקדום למתנת ש"מ והנכסים לא יספיקו כי היא בת עשרים שנה ואפשר לה לחיות זמן מרובה יורנו רבינו הדין עם מי משלשתן ויבאר לנו הכל בדברים מרווחים ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
תשובה דבר פשוט הוא שזכתה הבת ראשונה במאה בנדקא שכבר הקנה אותם לה בחייו מעכשו ואפילו לא היה מפורש בשטר מעכשו כיון שכתבו בו זמן הו"ל כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לא היה כתוב בו זמן ולא מעכשו כיון שנטל קנין הו"ל כמעכשו דכל קנין כמעכשו דמי וכיון שכן נשתעבדו נכסיו לאותם מאה בנדקא ואם הוא מת תגבה אותם מנכסיו ומה שטענו קרובי הבת השעה שלא זכתה הבת הראשונה במאה בנדקי לפי שלא נזכרו בשטר הצוואה כלל לפי שגילה דעתו שאין בהם ממש אינה טענה שאין זה גלוי דעת שאין בהם ממש כי אפשר שמפני כך לא הזכירם מפני שלא נזכר להם ואילו נזכר היה מצוה עליהם ועוד שאפילו היה אומר בפי' שאין ממש בחיוב המאה בנדקי אם כפי הדין יש ממש באותו חיוב מה לנו לאמירתו שלחזור בו אינו יכול ואם הוא טועה אתו תלין משוגתו ומה שטענו עוד שאין בהם לשון מתנה אלא חייב עצמו להוציא אם יחיה עד נישואיה גם זה אינו כלום דא"כ הי"לל אם יחיה עד נישואיה וכיון שלא פי' כן סתם נתחייב בין יחיה בין לא יחיה כי השעבוד חל על נכסיו ומה שטענו עוד ואפילו כתב מעכשו לא מוכח שיתחייב מעכשו שהרי לא כתב חייב עצמו להוציא אלא מעכשו להוציא ורצונו לומר אם יהיה בחיי' אח"כ ולא זכה לזה גם זה אינו כלום שמה שאמרו ורצונו לומר אם יהיה בחיים כבר נתבטל במה שכתבתי דכיון דסתם ולא פי' לה אמרינן זכי ומה שרצו להוכיח מדלא כתב חייב עצמו להוציא מעכשו לא חשו לקימחיה שאילו היה כותב כן היה חייב להוציאם תכף ומיד והא ודאי שלא נתחייב להוציאם אלא כשתגיע לנישואין ואז חל החיוב על נכסיו מעכשו ומה שסיימו בטענתם והרי הדבר אסמכתא ולשונות השטר יוכיחו אין לו קשר עם תחלת טענתם ואת"ל שהיא טענה מחודשת אע"פי שאין לשונם מוכיח כן מ"מ גלי אדעתייהו שאינן בקיאין בגדר לשון אסמכת' ולא עליהם אני תמיה אלא על המתחכ' להיות כעורכי הדיינים ללמדם לטעון לדקדק בלשון השטר אם לחלק בין כתוב מעכשו להוציא או להוציא מעכשו והוא לא ידע גדר לשון אסמכתא ומה שטענה האלמנה שהיא רוצה ליזון מנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנות' ושכל המתנות הנז' אין בהם ממש כי לא יחולו עד לאחר מיתה ותנאי כתובה ושעבוד' יקדים למתנת ש"מ גם אלה דברי מתחכם להיות מעורכי הדיינים שלמדו טענה זו וגם הוא לא ידע דין כי המאה בנדקי והעשרים חיוב מזמן שהיה בריא ובשביל שלא הזכירם כשהיה ש"מ לא הורע כחם וכן השבע קריטי מזמן בריא נתנם לה ולא חידש כשהיה ש"מ אלא לומר שיעלו לה לחלק ירושתה ולא תירש בקאראריט הנשארים ואע"פי שלא נתן לה הפירות אלא לאחר מיתה מ"מ הגוף נתן לה במתנת בריא מהיום:
הכלל העולה שהדין עם הבת הראשונה לזכות בכל מה שנתחייב אביה לה גם במאה בנדקי בנדונייתא ויתר הנכסים יעמדו בחזקת שתיהן ותזון האלמנה כל ימי מיגר אלמנותה משאר הנכסים חוץ ממה שכתב ליתן לבת הראשונה נאם הצעיר יוסף קארו
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |