אבקת רוכל/פח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבקת רוכל פח

סימן פח

תשובת הר' שמואל ן' וירגא על תשובתי בענין הנ"ל על מה שהשבתי על פסקו וז"ל

על מה שתמה מורינו הרב איך לא נזכרתי מלשון בעל התרומות מנין שלא נזכרתי דאם בשביל שכתבתי לשון הרא"ש והבאתי ראיה ממנו אין זה מזיק אם בה"ת חולק עמו דמגברא אגברא לא רמינן ואם הקושי הוא בשביל שכתב הטור שניהם כנראה שהם מסכימים אין זה הכרח כי דרכו של הטור לפעמים לעשות כן שכות' במקום א' דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר ואם ישאל שואל א"כ למה סמכתי על הרא"ש יותר מעל בעל התרומות עשיתי זה מכמה טעמי חדא דהרא"ש בתרא יותר מבעל התרומות והלכה כבתראי ועוד שכבר כתב הטור בפתיחת חבורו שעל הרא"ש אביו ז"ל יש לסמוך במקום שהוא אינו סותר דבריו וז"ל בתחלת החשן ועלתה במחשבתי לחבר ספר במשפטי הדינים על דרך פסקי א"א הרא"ש ז"ל אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול האלפסי ז"ל עד וכמעט מקומות אשר אין דעתו משוך עם דעת שאר המחברי כמו הרמב"ם וזולתו אני כותב דעתם ודעת א"א הרא"ש ז"ל והסכמתו למען ירוץ קורא בו ויעשו ככל אשר ימצא במקום ההוא ולא יסור ממנו ימין ושמאל ע"כ הרי שהטו' גילה לנו שהעיקר בפסקיו הוא על דרך הרא"ש אביו ועוד שהוא כתב תשובה זו של הרא"ש בסימן התשובות שהם לענין מעשה כנראה שהוא רוצה שלענין מעשה נסמו' עליו ועוד שרבים אש' עם הרא"ש בסבר' זו ר"ל בענין שנסמו' על המנהג אע"פ שבענין הנאמנות חולקים עמו תחלת כל דבר רבינו האיי גאון כמו שהביאו דבריו הריטב"א ורבינו ירוחם וסמכו עליהם ולא חלקו עליהם אע"פ שלדעת הראב"ד אין צורך לזה כי אין בזמנינו מי שכדאי לחלוק על דברי גאון הרי שרבים אשר אתו וע"כ סמכתי על דבריו ועוד דאפי' בה"ת יודה בנ"ד דע"כ לא קאמר בה"ת דלא סמכינן אמנהג אלא בענין נאמנות שהיא מילתא אחריתי אבל בנ"ד שמה שרצונו לסמוך על המנה' הוא בעצם הענין כי הוא על סדור הקנס שיסודו כדעת הרמב"ם וכמנהג המדינה בזה יודה בעה"ת ובזה נתרצה הקושייא שהקשה לומר מההיא דהריטב"א דההיא דהריטב"א מיירי לענין תנאי דהוא מילת' אחריתי כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אבל בנ"ד שסמך על המנהג הוא בעצם גוף הענין יודה הריטב"א וזהו שכתב רב האיי לכל כללי דתחות עניניה דלא גרע משאר הלשונות שכתב הרב שהם בכלל ובחומר כו' וסמכינן אמנהג כל זה אמרתי בהנחת שדברי הטור סותרים אלו את אלו ואפשר לומר שאינם סותרים כי מ"ש לשון בע"הת כפי הדין מדין התלמוד ויורה על זה לשונו שכתב ז"ל אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד כו' כדאיתא בירושלמי כו' הרי שמה שכת' בכאן הוא מה שהוא כן כפי דין התלמוד ושאין לסמוך על מה שכתוב בו וקנינא אבל מה דכתיב ויכולים העדים לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ובסי' ס"א כתב תשובת הרא"ש מטעם המנהג וכתב כי כיון שנהגו כן סתם המקנה דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כי היישובים שכתב מר אינם נ' לי כי הא' שכתב שדברי בעה"ת הם כשאין מנהג פשוט ודברי הרא"ש כשהמנהג פשוט במחילה ממנו כי אדרבא לשונו של בע"הת יורה יותר שמדבר כשהמנהג פשוט בעיר יותר מלשונו של הרא"ש כי בעה"ת כתב שרגילים הסופרים לכתוב כן בכל השטרות והרא"ש כתב בשטרות סתם והשמיט מלת בכל גם מה שכתב מר בכל המדינה איני יודע מה טיבו של זה בכל בכתב כי לא מצינו בשום מקום שיאמר שהמנהג פשוט בקצת המדינה ולא בכולה כי אינו בכולה או ברובה שהיא ככולה לא יקרא מנהג פשוט גם היישוב השני שדברי הרא"ש הם בשאין כאן עדי השטר אתמהא כי לא היתה שאלת הרא"ש על שטר שטען הלוה שלא נכתב הנאמנות בציוויו ואין כאן העדים עד שיאמר הרב כן אבל השאלה היתה על שנתברר לשואל שהיו כותבין הנאמנות בלי צווי הלוה כלל וע"ז שאל השואל מה דינו וע"ז השיב הרא"ש שאין קפידא בדבר כי אין צורך שיפרש הלוה כל לישני שפירי דאית ביה רק כשיקנה לכתוב שטר מספיק כי דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וזה פשוט בלשונו ע"כ אמרתי שאין המלט מאחד מהשני דרכים שכתבתי לעיל או שהלשונות סותרים כי כן מצאנוהו לטור במקומות אחרים לכתוב במקום אחד דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר או שנאמר שמה שכתב לשון בה"ת הוא מדין התלמוד מדין מגיד וחוזר ומגיד ומ"ש בתשובות הוא מדין המנהג ועל מ"ש הרב מה שאין המנהג פשוט במדינה במחילה ממנו שזה מחלוקת במציאות כי גם אני נמצא במדינה זה לי שתים עשרה שנה וכל קנס שדוכין שראיתי הם מסודרים על דרך הרמב"ם והשטרות שכתב מר שבאו לפניו שלא כדרך הרמב"ם אין מביאים ראיה מהם כי היו מסופר בלתי בקי ואין מביאים ראיה רק מהסופרים המפורסמים ומובהקים ובקיאין בטיב שטרות ומנהיגיהם:

על מה שבא בכתב מר הרבה פעמים כ"ש כאן שאין כאן שטר תמהתי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דין הקנין כדין השטר וראיה לזה מ"ש הטור בשם הרמב"ם בס"ס פ"ז ז"ל טען שיש אצלו חוב בקנין או שטר ואבד והוא אומר פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואחר כך באו עדי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים הרי זה משלם ע"כ הרי שנתן לקנין דין שטר ואם אמר פרעתי אינו נאמן

ועל מ"ש מר שלא הושלשו השטרות איני יודע מה טיבו של שלישות בכאן כי חכמי ספרד לא הצריכו שלישות והמנהג לכתוב ולתת שטר אחד לכת הא' ואחר לאחרת

עוד כת' ואפשר שהוצרך לדברי הרמב"ם שכת' שנוטל בלא שבועה זה האפשר הוא מחוייב עוד כתב ומ"מ אגב חורפיה לא עיין בה שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהוא עצמו סותר דבריו כו' פליאה דעת ממני מה טיבו על טענות סותרות להוחזק כפרן והם עניני' שונים והא ראיה שכתבם הטור בסימני' נבדלי' כי דין הוחזק כפרן כתב בסי' ע"ט ודין טענות סותרות כתב בסי' שלאחריו בסי' פ' גם הרמב"ם כתבם בפרקים שונים כי עיקר דין הוחזק כפרן כתב בפ"ו ודין טוען וחוזר וטוען כתב בסוף פ"ז גם בתלמוד הם במסכתות שונות כי דין הוחזק כפרן עיקרו בשבועות ודין טוען וחוזר וטוען הוא במסכת בתרא בפ' חזקת הבתים הרי שהם ענינים שוני' גם מלות הוחזק כפרן יורו ע"ז כ"ש עם מה שפרש"י בשבועות שהכוונה הוא שהוחזק שקרן במה שאמר וכיון שהוחזק שקרן במה שאמר שוב איני נאמן כמו שיאמר עד שיברר הדבר בעדים ואע"פ שאמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי שנראה שהוא מטעם סתירה אין ראיה כי לא יתחייב כי כל מקום שלא ימצא סתירה שלא יקרא הוחזק כפרן כי שם זולת שהוחזק כפרן עוד מצאו שדבריו סותרות ועם היות שאמרה שבאותו ענין נמצא הכפרנות עם הסתירה לא יתחייב מפני זה שבמקום שלא ימצאו שניהם לא יאמר הוחזק כפרן והלשון דומה למשל דכד משכח זוטרי שקיל כדמשכח רברבי שקיל וראיה לזה עוד מ"ש בשבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסקנא כך אמר לו לא פרעתיך בפני פ' ופ' ואמרו לא היו דברים מעולם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא אדעתיה היינו אומרים הוחזק כפרן אע"פ שאין כאן סתירה כ"כ בין מ"ש תחלה פרעתיך בעדים למ"ש אח"כ פרעתיך שלא בעדים כי בעצם הפרעון אין כאן סתירה מה בין זה לנדון שלנו שמתחלה אמר הר' יואב שלא היה קנין בדבר ואח"כ אמר שהיה קנין אלא שלא נסדר כסדר הרמב"ם אם לההיא דשבועות נקרא סתירה גם לנדון שלנו נקרא סתירה

עוד כתב מר כמה רב גובריה לאפוקי ממונא באומדנא ורז"ל אפי' באומדנא דמוכח טובא כגון ההיא דגמל האוחר בין הגמלים לא סמכו ע"כ יראה מלשונו זה דבאומדנא לא מפקינן ממונא ובמחילה ממנו הרא"ש כתב בהפך מזה בכלל פ"ו וז"ל הרבה אומדנו' מצינו בתלמוד שאין להם כ"כ הוכחה דמו לזו כההיא דפרק מי שמת מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו רבי שמעון ב"ע אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה בנו קיים לא היה נותנם לאחרים וכן שטר מברחת וכן מתנת ש"מ בכל נכסיו אפי' בקנין אם עמד חוזר וכן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דפסקינן בפרק אלמנה דכתובות דהדרי זביני וכן בפ"ק דקידושין ההוא גברא דזבין לנכסיו אדעתא למיסק לא"י וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אלמא האי דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא הוא ע"כ הא קמן דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות והביא כמה ראיות לזה וגם גמל האוחר שמביא מר לראיה שלא סמכו כתב הוא לראיה שסמכו

ועל מ"ש שהאומדנא היא חלושה בעיני היא חזקה שדבר הנעשה בפני יודעים חזקה שלא יצאו בלתי מתוקן ושלא טעו בדבר כ"כ פשוט ויש באומדנות שהביא הרא"ש לראיות מן התלמוד חלושות ממנה ואע"פ כן סמכו עליה ויש לאומדנא זו ראיה מן התלמוד דגרסינן בפרק זה בורר ואי כתב בו ואמר לנא רבנא אשי תו לא צריך הא קמן לאחד מן הפירושים שפר"שי שם כיון שנעשה הדבר בפני רב אשי חזקה שלא היה טועה בדבר כ"כ פשוט דאין ב"ד פחות משלשה

עוד כתב שמאחר שנתקדשה אע"פ שעדיין היתה יכולה למאן כו' עד היו בטוחים שיתקיים החיתון לא היה צריך לקנס ע"כ במחילה זהו כיסוי השמש בכברה כי איך יבטחו לבם וראו שהיה צריך כ"כ מעמדות והרשות ואלות וחרמות שגזרו על הר' יואב שלא ילמד למאן מפחדים על המיאון ואיך יבטח לבו כ"ש בלכתו בארצו ונשארה היתומה ברשות הר"י וידע כי נעשו הדברים על כרחו של הר"י ועוד בשופטני עסקינן שימחול על הקנס ללא צורך ומה היה מפסיד בהרבות חזוקים וקיומים קידושין וקנסות כ"ש כשהנושא צריך לכולם ועדיין צריך רחמי שמים

עוד כתב מר שחייוב הק"ן זהובים היה מחמת שהנשאר מכתובה כו' גם בזה במחילה כי כבר נעשית מחילה גדולה מהאלמנה הנז' אשת הר' יואב להר' יצחק גוקליר וכל באי כחו כאשר המחילה היא ביד אלמנת פאריג"א ובודאי שהראית אותה להר' אברהם הנז' ולמה יעלימוה ממנה ללא תועלת כי תועלת הנעלם לא היה לה' יואב ועוד כי אפילו לא היתה מחילה בדבר היאך היה מתפייס הר"א כ"כ בנקל בשלום ובמישור בלי שום קטטה ובלי שום דין ודברים על הק"ן זהובים בעבור הריב הישן אם לא שהיה שום תועלת מגיע להר"א ולא שום תועלת לבד רק תועלת גדול כי סך ק"ן זהובים לא מעט הוא ואלו דברים מפורסמים ופשוטים ועוד הוכחה לזה דברי מר לסופר שלא יתן שטר הק"ן לזה בלתי שיתן שטר הקנס לאחר

ומ"ש הרב כי לא ידע מ"ש לו הר' יואב אח"כ כי כבר נתבטל הקנס בעת הקידושין במחילה אינ' טענה כלל כי לא מפי הר"י אנו חיים שיאמר הוא כי כבר נתבטל ואם היה שומע מר דברים אלו שהיה אומר אותם להר' אברהם והר' אברהם היה מודה הודאה גמורה אז טוב אבל כשיאמר לו הר' יואב דברים אלו בינו לבינה הבל המה מעשה תעתועים:

עוד כתב מר שהר"י התרה להר"א שיבא והר' אברהם לא עשה חשבון מדבריו ולא חשב שיעבור על כל האלות שיגזרו עליו ואם יסכים הוא לעבור שלא יסכימו חכמי העיר

עוד כתב שמצות המת שעליה בנה פתקתו לא נשמע רק מפי נשים במחילה לא חשבתי שיהיה יסוד פתקתו מאמר נשים עוד באו דברים איני פונה להשיב עליהם לאפס פנאי גם כי נלאתי להשיב אבל אבא להשיב על מה שהוא לענין הדין

עוד כתב כי מנין לנו שהר' יואב למד למאן זה מפורסם ולמפורסמות אין צריך ראיה כי מפורסם בעיר מפי עוללים ויונקי' ומי שלח שאלה לירושלים לרב כמה"ר דוד בן זמרה ומי הביא פסק מידו על זה האם היתומה הקטנה עשתה כל הדברים הללו הנה זה מפורסם בפי כל שהכל עשה הר' יואב גם הר"י בעצמו אחשוב שלא יכחישנה

עוד כתב כי אף אם למד למאן הוא גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי והביא ע"ז חילוק ר"י שהביאו התוס' בפרק לא יחפור והרא"ש בהגוזל עצים במחיל' ממנו מכ"ת אנן אין לנו אלא דברי הרמב"ם מארי דאתרין שהוא מכחיש אותם חילוקים כי הנה הטור כתב בשם הרמב"ם בסימן שפ"ו כי המסלק כרים וכסתות חייב המסלק ולכל אותם החילוקים המסלק פטור שכ"כ הרא"ש שם בהגוזל עצים וז"ל והיכא דהוא בעצמו עושה ההזק לממון חבירו ובריא הזיקא הוא הנקרא דינא דגרמי כו' עד אבל המסלק כרים וכסתות אע"ג דבריא הזיקא לא עשה מעשה בגוף הממון ע"כ וכן בחילוק שני כתב וז"ל ועוד יש לחלק היכא דבשעת מעשה נעשה ההזיק נקרא דינא דגרמי כו' עד אבל המסלק כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ ע"כ הרי שלשה החילוקים מסלק הכרים פטור ולדעת הרמב"ם חייב הרי הוכחה גמורה שאינו סובר כאותם חילוקים

עוד הביא הטור בסימן הנז' פרטים אחרים דלדעת הרמב"ם חייבים ולדעת הרא"ש הסובר כאותם חילוקים פטורים דהיינו דוחק מטבע חבירו עד שנפל לים או שפיחת צורתו שכתב הטור דלדעת הרא"ש פטור ולדעת ר"מ חייב הוכחנו שהרמב"ם אינו סובר כאותם חילוקים גם ההגהות שסביב המיימון הביאו אותם החילוקים וכתב עליהם לא מצינו למיקם להני חילוקים וגם ר"י גמגם ברובם איך שיהיה אנו אין לנו אלא דברי הר"מ שכמותו נהגנו ואם באנו להאריך אף לפי אותם חילוקים הר' יואב חייב לפי קוצר דעתי אלא שאיני רוצה להטר'

עוד ראיה על מה שכתבתי כי הוחזק כפרן אינו תלוי בסתירת טענות דגרסינן במסכת מציעא פ"ק אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידי' אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וה"נ אמרינן התם א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעידים מעדים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה ע"כ ואם הדבר תלוי בסתירה אין שם סתירת טענות כי אינו סות' בטענה שטוען שנית שפרע הטענה הראשונה שאמר אבל הוא כי לדעתו פרע שני פעמים וכן במה שחזר ואמר נשבעתי אינו סותר הנשבעתי הראשון אלא שנשבע שני פעמים אלא ודאי אין הדבר תלו בסתירת טענות אלא שכיון שנמצא שקרן במה שאמר אינו נאמן עוד באותו ענין אע"פ שהטענה שיטעון אח"כ אינו סותרת הראשונה

עוד ראיה ממ"ש הנמקי יוסף בפ' הנז' גבי איצטלא דמילתא דשבתי בר ארינוס כתב ז"ל דשמעינן מינה דמטענה לטענה הוחזק כפרן כגון זה שבתחלה כפר ואח"כ טען שפרע ע"כ הא קמן למדנו מדבריו שאין תלוי נאמנות שיש למוחזק כפרן משום שסותר טענותיו שאם כן היאך בא לחדש הנמקי לומר שיש טענה הוחזק כפרן מטענה לטענה והלא עיקר הוחזק כפרן הוא מטענה לטענה ושיהיו בטענות סותרות אלא ודאי דהוחזק כפרן לחוד טענותם סותרות לחוד כי המוחזק כפרן אף כשלא יסתור טענותיו רק שיחזור לומר כעין אותה טענה שטען ראשונה כי ההיא דלעיל שמתחלה טען פרעתי ואח"כ חזר לטעון חזרתי ופרעתי וכן נשבעתי חזר וטען חזרתי ונשבעתי אח"כ אחר שהכחישוני העדים אע"פ שאין סתירה בין טענה לזו מ"מ הוחזק כפרן

עוד יש לי להרחיב כמ"ש לעיל דבנ"ד יודה רב האיי גאון והריטב"א שהביא דבריו דע"כ ל"ק אלא בנאמנות או תנאי שום דברים נפרדים מעצם הענין אבל בעצם הענין או הדברים הנכללים תחתיו יודו דסמכינן אמנהגא דהכי משמע מלשון הריטב"א שכתב ואינו נכלל כחומר כל שטרי אלא דברים שאין הסופר בקי בדקדוק ודברים שהם תחת הכלל כו' וכן רב האיי כתב הלשון הזה בעצמו ז"ל כיון דכתיב ביה ואחריות שטר דנא קבלתי עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות ענינא עכ"ל והרי דברים ק"ו ומה אם לדברים שהם תחת הכלל נסמוך על המנהג כ"ש לכלל עצמו והרי הפוסקים כתבו דאע"ג דאמרו יד בעל השטר על התחתונה היינו לדבר שאינו מבטל כל השטר אבל לדבר שסותר כל השטר ומבטלו ידו על העליונה וכן בנדון אם לדברים שהם תחת הכלל שלא היה השטר מתבטל אם לא היו נכללים תחת הכלל כל שכן לכלל העצמו שאם לא נסמוך על המנהג יתבטל השטר כולו כמו נדון דידן שאם לא נסמוך על המנהג אין כאן קנס כלל

עוד שדינא בה נרגא דאפילו לא היה מנהג בעיר לכתוב קנס השידוכין על דרך חכמי ספרד מ"מ גובין כאן הקנס כיון שקנה מידה דסתם קנין לכתיב' עומד ונהגו לכתוב בכל השטרות קנין שלם מעכשיו במדל"ב כיון דאיכא קנין ומעכשיו מודה הרמב"ם דלא שייך אסמכתא כמ"ש בהלכות מכירה פי"א ומה שנהגו חכמי ספרד הוא בקנין לבד וכ"כ הריב"ש סימן רס"ג ז"ל ואע"פ שמעכשיו מסלק דין אסמכתא א' עד וכן במ"ש בסו' הפרק כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושים כו' הרי שאפילו בקנין לא מצא דרך להקנות באסמכתא אלא כשיתחייב תחלה המקנה בחוב גמור כו' הרי שהוצרך לתיקון חכמי ספרד הוא דוקא בקנין לבד כי בקנין עם מעכשיו אין כאן אסמכתא וכן יורה פשט לשונו של הרמב"ם בפרק הנז' ואעתיק בכאן לשונו של הכ"מ שהביאו ההגהת מיימוניות בפ' הנז' שהוא סמך לדברי תלמידו הרא"ש ולכל מה שכתבתי והוא היה גדול בדורו וז"ל וכתב הר"מ דכתבינן בשטר וקנו מידה בב"ד חשוב אע"פי שלא נעשה הקנין בפני החשוב שבעיר מידי דהוה אמתנה דכתבין בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אע"פ שלא אמר כך דכיון שצוה לכתו' שטר חוב הוי כאלו אמר בפי' מאחר שתופס כך הוא ה"נ אע"פי שלא היה בב"ד חשוב ה"ל כאלו הודה שהקנה לו בב"ד חשוב כיון שאמר לכתוב שטר אבל לא אמר לכתוב שטר לא ע"כ ובזה אשים קנצי למילין והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן הצעיר שמואל ן' וירגא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף