אבקת רוכל/מט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן בא מארץ צפון למצרים והביא עמו בת קטנה נוצרית שקנה אותה והפקידה ביד אשה אחת ואמרה האשה שדעתו היה לישא אותה והלך לו לארץ המערב ושמעו בו שמת ועתה הבת היא בירושלים גדולה יותר מעשרים שנה וגדלה בדת ישראל כשאר הנשים אם יש תקנה לאשה זו להנשא לישראל כי לא נודע לו במלכו' הזה לא יורש ולא קרוב ויש לחוש שמא ירגישו הגוים שאין לה אדון ויקחו אותה לבית אלמ"אל או שמא אצא לתרבות רעה ח"ו: תשובה לכאורה נראה שאין תקנה לאשה זו לבא בקהל שאין לך אדם מישראל שאין לו יורש שהנחלה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו ואפי תימא שכיון שהיורש הוא במקום רחוק וצריך להוציא מנה על מנה סתמא דמילתא דמתייאש ממנה או אפקורי מפקר לה וקיימא לן המפקיר עבדו או שנתייאש ממנו יצא לחירות מ"מ אין היורש יודע שיש למורישו שפחה והוי יאוש או הפקר שלא מדעת ואפילו תימא דידע מ"מ אין היאוש והפקר מפקיע האיסור שבה אלא הממון והיינו דאמרינן וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל וכיון שלא נודע היורש אין מי שיפקיע האיסור שבה: אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאית לה תקנה חדא שהדבר ספק אם הטבילה לשם עבדות או לא וקרוב הדבר שלא הטבילה וכיון שהיה רוצה לישא אותה אטרוחי בי דינא תרי זימני ל"ל להטביל אותה לשם עבדות ולחזו' להטבילה לשם גרות ואם הדבר כן עדיין גויה ותטבול אותה בפנינו ותהיה מגויירת דקי"ל הלוקח עבד מן הגוים וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו כדאיתא בפרק החולץ ואמרינן בגמ' טעמא גוי גופיה לא קניא ליה אלא למעשה ידיו וכיון שקדם איהו וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה מיניה וכיון שאין לו בו קנין הגוף אין צריך גט שחרור וזה מוסכם ויש מי שכתב שצריך לכתוב לו שטר על דמיו ובנ"ד נמי נכתוב עליה שטר בדמיה ליורשי ראובן ואפילו אם ידענו שהטבילה לשם עבדות והרי היא שפחה אית לה תקנתא אי בעי' אימא משום תקנתא דיורש ואי בעית אימא משום תקנתא דידה דקיימא לן כרשב"ג דאמר ב"ד אביהם של יתומים וכל מה שרואים ב"ד שהוא תקנה ליתומים עושים ומה שעשו עשו וגם זה מוסכם וכתבו הרמב"ם פ"ט מהלכות נחלות והדבר ברור שאם יניחו הדבר כמו שהוא איכא פסיד' ליתמי ולעול' לא יגיע דבר לידי היורש כי שמא תמות או שמא יקחו אותה לבית אלמ"אל או שמא תצא לתרבות רעה כיון שאין לה מי שיפרנסנה ולא מי שישמרנה ומהאי טעמא נמי איכא למיחש שמא ינהגו בה מנהג הפקר ושמא באריכות הזמן תזקין ויפחתו דמיה וכיון דאיכא כל הני טעמי צריכין ב"ד לעשות תקנה על היורש כיון דליתי קמן דאע"ג דקי"ל היוצא לדעת אין ב"ד נזקקין לנכסיו הני מילי שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת נזקקין כדאיתא בפרק המפקיד וכתבה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נחלות וכ"ש בנ"ד שאין היורש ידוע ואין היורש יודע שיש למורישו שפחה דדמי ממש לנכסי שבוי או בורח מחמת נפשות שב"ד עושים להם תקנה ומעמידים להם אפוטרופוס ה"ל מעמידין אפוטרופוס ומוכר את השפחה ומניח המעות ביד הנאמן ע"פי ב"ד עד שיבא היורש וא"ת שמא היורש הוא גדול וקי"ל אפוטרו' לדיקנני לא מוקמינן ל"ק כלל דהא טעמא שלא ימצאו מי שירצה להיות אפוטרופוס כמו ליתומי' דאיכא מצוה אבל אם ימצאו מי שיטפל בנכסים הרי הוא אפוטרופוס ומה שעשה עשוי וז"ל הרשב"א ומסתברא לי דכשאמרו מורידין קרוב דוקא כשאין אדם רוצה לפקח בנכסים בתורת אפוטרופוס אבל אילו רוצה לפקח בנכסים בתורת אפוטרופוס מעמידין ב"ד אפוטרופוס ואין מורידין קרוב ע"כ:
הילכך בנ"ד פשיטא דמעמידין אפוטרופוס חדא קטן הוא ואם דלמא תמצי לומר גדול הוא ליתי קמאי ואין לך מצוה גדולה מזו וכל אדם רוצה לזכות בה דאיכא תקנה ליורש ותקנה לאשה וקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואין חילוק במטלטלין וקרקעות ועבדים לכל ממנין אפוטרופוס ומוכר ועושה מה שהוא תועלת ליתומים ומה שעשה עשוי וגם זה מוסכם ותניא בפרק הנזקין ואין האפטרופוסים רשאין להוציא עבדים לחרות אבל מוכרין לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחרות הכא נמי מוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ואחרים מוציאין אותה לחרות ע"י גט וא"ת דכתב עלה רש"י אבל מוכרין אותה לאחרים כגון לאכילה או ליקח בהן קרקע וכ"כ הרמב"ם בפ"י וז"ל יש לאפטרופו' למכור בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל ליתומים אבל אין מוכרין ומניחים המעות וא"כ בנ"ד דאית יתומי' לאכילה אמאי ימכור ל"ק כלל דלעולם בתר תקנת יתומים אזלינן ומה לי תקנת אכילה ומה לי תקנה אחרת וכבר בררנו לעיל דאיכא תקנה ליתמי במכירת השפחה להניח מעותיה ביד נאמן ותו בשלמא היכא דאיתי ליורש קמן תקנתא הוא שלא ימכרוהו עבדים ושפחות כדי שישתמש בהם אבל בנ"ד תקנתא היא שתמכר ואנן סהדי דניחא ליהו בהכי כל היכא דאיתניהו כיון דאיכא תקנה לדידהו ולדידה ותו שאין הדברים האמורים אלא בזמן שלא נטל רשות מב"ד אבל נטל רשות מב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה לב"ד וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ונראה שהוא מוסכם ותנייא בפר' הניזקין וכתבה הרמב"ם ז"ל סוף נחלות אין אפטרופוסים רשאין להוציא עבדי' לחרות אפילו ליקח דמים מן העבד להוציאו לחרות אבל מוכרין לאחרים ולוקחין הן הדמים ע"מ להוציאן לחרו' ואותן האחרי' הם משחררים ע"כ ואיכא מאן דפסק כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הילכך בנ"ד ב"ד של שלשה חכמים ממנין אפטרופוס בנכסי ראובן ומוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ומניח את המעות ביד נאמן ע"פי ב"ד והקונה משחרר אותה בגט ומותרת לבא בקהל והנראה לע"ד
כתבתי וחתמתי דוד ן' אבי זמרא:
בדיני גזרות ונדרים תמצא דין מי שאבדה שטר כתובת' ועשה לה שטר כתובה אחר בלי אותו התנאי הכתוב בשטר כתובה הראשון מה דינו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |