אבקת רוכל/כו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה היוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור אם מתפלל כבני א"י. וטעם למה העולים לרגל מתפללים בפרהסייא כבני חוצה לארץ ואין מוחין:
תשובה דבר פשוט הוא דכל שדעתו לחזור נוהג כמקום שיצא משם אפילו להקל, ובלבד שלא יעשה בפני בני מקום שהלך לשם, וכמו שהוא מבואר ברא"ש פ' מקום שנהגו ובפ"ק דחולין , וכתב הר"ן בפ' מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנא אכל דאייתורא משום דדעתו לחזור הוה, דכיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא הוה ידע דליעיילו לגביה, לא הוה צריך לכסויי. וכיון שכן הדבר פשוט ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאלו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר, ובלבד שיעשה בצנעא מפני המחלוקת. וא"כ תפילה דבצנעא היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור, וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו:
ובאמת כי אשוב אתפלא בי בראותי כי החכם הנז' לעיל לא חש לקמחיה, שהרי הורה ליוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור מותר לו לעשות מלאכה מדינא אם לא מפני המחלוקת כדמשמע יפה מתוך לשון השאלה, א"כ איך עלה על לבו לומר שיתפלל חפילת חול זה דבר שלא עלה על הדעת. ומה שהביא ראיה ממ"ש הר"ם ריקאנאטי בשם הר' עזרא אשיבנו דבר שלו הונח שהיו דברי הר' עזרא מפורשים לא נניח דברי המפרשים והפוסקים שיש בידינו ונסמוך על דברי הר' עזרא, זה דבר אשר אין לו שחר, כ"ש שאין בדברי הר' עזרא סיוע לחכם המביא ראיה ממנו כלל, שמה שכתב הר' עזרא שיום האחרון בעבור כנסת ישראל שהוא בגלות סימן לדבר שאין עושין אותו בא"י בכלל מה שכתב דבני א"י אין עושין אותו הוי מי שיצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור דכל שדעתו לחזור אעפ"י שהוא בח"ל הרי הוא כאילו הוא בארץ, וכן מי שבא מח"ל לא"י ודעתו לחזור הוי בכלל בני ח"ל נינהו. וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מח"ל לארץ ועושים יום שני של גליות כתקוניו וכמשפטיו בח"ל, ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני ח"ל העולים לרגל ומתפללים תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחלה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בח"ל, ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם. וזו היא שקשה בענין היאך מתפללים תפלת יום טוב בפרהסייא בא"י והיכי לא חיישינן להאי דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והיה מספיק להם שיתפללו תפילת ח"ל בצינעא, ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם דע"כ לא תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת אתא במלאכה ודכוותא דאפשר למיפק מינה חורבה, אבל בתפילה אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם לא נפיק מיניה חורבה וליכא למיחש בה למידי. ומעתה נפשט השאלה מקל וחומר, דהשתא אפילו במקום דמלאכה ודכוותא אסירי בפרהסייא תפילה שרייא בפרהסיא, כל שכן למתפלל בצינעא דלית דין ולית דיין להוציאו מלהתפלל כמנהג בני מקומן[1]. והחכם המתיר בצינעא ואוסר להתפלל בצינעא כבני מקומן לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, וזה דבר פשוט ויותר לרואי השמש.
- ↑ באגרות משה (או"ח ח"ה סי' לז) כתב שדברי רבנו שמתיר להתפלל שלא כמנהג המקום אפילו בפרהסיא הם חידוש גדול, ותמה מדוע לא הביא זאת בשו"ע. וכתב שלמעשה, יש להתפלל בציבור אבל לא בפרהסיא. אולם המשנ"ב (סי' תצו ס"ק יג) כתב על פי השערי תשובה (שם ס"ק ה) שבן חו"ל שנמצא בא"י ביו"ט שני יתפלל בביתו בצנעא. ובשו"ע הרב (שם סי"א) פסק כדעת החכם צבי (סימן קסז) שבני חו"ל הנמצאים בא"י כלל לא עושים יו"ט שני וצריכים להתפלל תפילות חול.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |