אבני נזר/יורה דעה/תנא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תנא

סימן תנא

שלום וכל טוב לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המובהק מאד נעלה מוהר"ר שניאור זלמן נ"י אבד"ק לובלין.

א

א) הנה כבודו עיקר פלפולו להכריע כדעת רמב"ם פ"ג מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ח דקי"ל ביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואני לא איש דברים כאלה אנכי להכריע בין הרים גדולים. מה גם נגד הראב"ד שהראשונים חרדו מגדולתו וקדושתו. וע"כ לא דברתי בתשובתי הקודמת אות כ"ו לפלפל בזה רק מעט אשר כתבתי מאין יצא לרמב"ם פסקו. ובטח הגיעו תשובתי אשר כתבתי לאחר פורים [הוא סימן הקדום]:

ב

ב) והנה כבודו בראשית דבריו כתב שהי' לו לרמב"ם יסוד נאמן בירושלמי פ"ב דשבועות ה"ג כתוב א' אומר משכן ד' טימא וכתוב א' אומר מקדש ד' טמא הא כיצד ליתן חילוק בין מיטמא מבפנים לנטמא בחוץ מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. הרי דהירושלמי נקיט בפשיטות ביאה במקצת לא שמה ביאה. ונודע שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי עכ"ד. ותמהני שהרי הירושלמי קאי שם על מתני' דמיירי בקרבן שבא רק על חיוב כרת. וכן קראי דמייתי הם בחיוב כרת. והרי מסקנת הש"ס דלכרת לכ"ע לא שמה ביאה עד שהכ"מ כתב שגם הראב"ד לא קאי לחיוב כרת:

ג

ג) עוד כתב כבודו להביא ראי' שגם ר"ש משאנץ סובר ביאה במקצת לאו שמה ביאה מדכתב בפי' הת"כ בהא דדריש שם מקרא לאסור ביאה בלא נגיעה ופי' הר"ש דהיינו כגון שנכנס למקדש בשידה תיבה ומגדל. והשתא ל"ל למנקט מציאות רחוק כזה אם איתא דביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא הו"ל לומר בפשטות שהכניס ידו לפנים באויר העזרה עכ"ד:

ד

ד) והנה כ"ג לאשר הכל שגור בפיו לא חש לעיין שנית בעת עלה בלבו ראי' זאת. אך בזה זכרונו כיזב לו כי לא נמצא זה כלל בפי' הר"ש לת"כ רק בפי' ראב"ד לת"כ. ובראב"ד א"א לומר שסובר ביאה במקצת ל"ש ביאה שלהדיא כתב בהשגות דביאה במקצת ש"ב [וידוע שפי' ראב"ד לת"כ היא מראב"ד בעל' השגות] וע"כ טעם אחר בזה כמו שיבואר. והנה כבודו כתב ג"כ מילקוט שמעוני שהביא ברייתא דלאסור ביאה בלא נגיעה בזה"ל מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש וגלוטנקא הוא מין עגלה. ומוכח מדלא נקיט בהושטת יד דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובראב"ד משמע שכך הי' הגי' לפניו בת"כ. אך במקום גלוטנקא גורס בליקריק ופירשו כמו ארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכתלים פי' אחר לקריקה כמו מנעלים. אולם הך ברייתא הכי איתא בת"כ ובילקוט אי מה קודש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש. ולכאורה קשה דהתינח אם נכנס כולו אבל ביאה במקצת דמקודש למדנו וקודש הוא בנגיעה ואיך נלמוד מזה למקדש בלא נגיעה ומה מקשה הש"ס זבחים (ל"ב:) לעולא מהכנסת יד מצורע לפנים למתן בהונות. וצ"ל דון מינה ואוקי באתרה דבמקדש הא חייב בכולו בלא נגיעה ממילא גם ביאת מקצת שלמדנו מקודש חייב בלא נגיעה וזה לפי האמת דמשכחת ביאת כולו בלא נגיעה בעגלה וכדומה. אך אם לא הי' משכחת לה בלא נגיעה. וביאת כולו ע"כ בנגיעה והחיוב בלא נגיעה רק בביאת מקצת. וביאת מקצת הא מקודש למדנו דבנגיעה היא ולא שייך לומר אוקי באתרה דהא באתרה בביאת כולו למקדש לא משכחת לה בלא נגיעה ע"כ נקיט הת"כ בעגלה:

ה

ה) ובמ"ש אפשר ליישב קושית התוס' בהא דאמר רבינא זבחים (ל"ג:) ההוא דביאת מקצת שמי' נגיעה לענין מלקות איתמר והקשו בתוס' דאכתי קשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועל תירוץ התוס' דעשה שיש בה כרת חמור הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה' משבת (קל"ב.) דאי לאו קרא ה"א מילה אינו דוחה לאו דצרעת דהיא עול"ת אף דמילה עשה שיש בו כרת [וכן הק' כבודו בחשובתו] ולפמ"ש י"ל עפ"י מ"ש בס' שושנת העמקים שם דהא דאמר כי איתמר דעולא למלקות איתמר היינו למ"ד דון מינה ומינה ואליבא דעולא אמר. אבל רבינא עצמו הא ס"ל דון מינה ואוקי באתרה [וכ"כ גם כ"ג בתשובתו]. וע"כ למה דמשני רבינא דעולא ס"ל דון מינה ומינה אין חיוב ביאה במקצת אלא בנגיעה כיון דמקודש ילפינן כנ"ל ואין קושיא ממצורע. ותחילה למה דהוה ס"ל דעולא כרת נמי מחייב והיינו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה ממילא יש חיוב בלא נגיעה ושפיר הקשה ממצורע. ורבינא חידש דלענין מלקות איתמר דס"ל לעולא דון מינה ומינה ממילא אין חיוב בהכניס ידו אלא בנגיעה ואין קו' ממצורע. [ומה דאמר רבינא לענין מלקות איתמר ולא אמר כי איתמר דעולא בנגיעה איתמר. היינו דרבינא דייק מלשון לוקה דאינו חייב רק מלקות וכן פרש"י לענין מלקות איתמר כדאמר לוקה בהדיא):

ו

ו) ולפמ"ש אין ראי' מדברי המפרש למס' נזיר במ"ש בהיתר מה שהמצורעין מכניסין ידיהם משום שביאה במקצת לא שמה ביאה די"ל משום שמכניסין רק באויר וא"א ללמוד מקודש. ומצד עצמו ביאה במקצת לא שמה ביאה. אבל אם יגע בדפנות עזרה בפנים ניליף מקודש דלוקה. וכן יש לפרש בתוס' יבמות (ז':) בתירוץ ראשון שכתבו לרבא דס"ל לא שמה ביאה דהיינו באויר וכנ"ל. ופרש"י סוטה שהביא כ"ג שכתב וביאה במקצת שרא רחמנא ברור מללו דבכל מקום אסור דאל"כ מה צריך בזה להיתר כיון דסתם ביאה משמע כולו. וביאה במקצת לא איתסר כלל. ואני חושב בזה עוד סברא דאפי' למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה לחיוב מלקות. מ"מ אפשר יאסור כמו חצי שיעור בשבת לפרש"י שבת (ע"ד.) ואולי זה כוונת רש"י דבמצורע הותר זה. ויש בזה מקום להאריך אך אכ"מ:

ז

ז) והנה כ"ג כתב שגם מתלמודא דידן יש להוכיח דקי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה. ובתחילת דבריו די"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל מחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב רק מכות מרדות. וא"כ אזיל שנויא דהואיל ואישתרי אשתרי שהרי לא הותר איסור כרת כלל. וגם שנויא דלענין מלקות איתמר ליתא לסוגיא דשבת גבי מילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף דמילה בגדול יש בו כרת. וקשה הא דקי"ל דמצורע טבול יום מכניס ידיו לבהונות ע"כ מוכח ביאה במקצת ל"ש ביאה עכ"ד:

ח

ח) והנה הראי' ממילה יש לדחות דשאני מילה שאין בו חיוב כרת עד שימות לדעת רמב"ם. וכן תירץ בס' שושנת העמקים כלל ה'. וכן בס' יד מלאכי סי' תקט"ז. אך אם יהי' פירוש זה אמת יהי' מזה טענה גדולה לפסוק כראב"ד. דמרמב"ם אין ראי' להיפוך כיון דלטעמי' מחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור. ובהא ודאי לא קי"ל כוותי' שדעת יחידית היא. ובתוס' כתבו בכמה מקומות להיפוך. ובתוס' זבחים (י"ד:) הביאו ראי' דאפי' למ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב. מ"מ חייב כרת על ביאתו למקדש. ומכח זה השיגו על רש"י במ"ש דלמ"ד לאו כזב פטור על אכילתו קודש והשיגו תוס' דהא איתקש קודש למקדש ובמקדש ודאי חייב. ובמה דס"ל לרמב"ם עוד דעל אכילת קודש אפי' טבול יום פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו. ק"ל טובא דהא בגמ' אמר בהא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא דהאי נגיעה אכילה היא דאיתקש קודש למקדש. מה מקדש שיש בו נטילת נשמה. אף קודש שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא כרת. ולהרמב"ם אפי' באכילה ליכא כרת דהא קרא בטבו"י איירי דעד מ' היא טבו"י ארוך ואף שמחוסרת כפורים ג"כ דמ"מ אין כל טומאתה עלי' וצע"ג. סוף דבר שיטת רמב"ם בטבול יום ומחוסר כפורים בקודש ומקדש נעלמה מאתנו והכל חולקים עליו. וא"כ אם כדבריו יהי' מזה סיוע לפסוק כראב"ד:

ט

ט) אך מ"ש ליישב דמרבינא עצמו מוכח דס"ל לא שמה ביאה שדבר זה דלמלקות איתמר היא רק לר"ל דס"ל ביבמות (ע"ח) דון מינה ומינה אבל רבינא עצמו דס"ל פרק כל המ דון מינה ואוקי באתרה. ע"כ אי יליף מקודש כרת נמי חייב. וא"כ יקשה מהא דזב שראה קרי (דע"כ הוא לא ס"ל סברא דהואיל ואשתרי אשתרי מדהוצרך לתרץ דלמלקות איתמר] ע"כ דהוא עצמו ס"ל לא שמה ביאה והוא בתרא ונקטינן כוותי'. תירוץ זה קלורין לעינים. ונהי דאין קושיא מזה לראב"ד די"ל ראב"ד לשיטתו בה' מילה דבכל יום יש חיוב כרת שאינו מל עצמו יקשה ממילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. בשלמא לרמב"ם ניחא דלא דמי לפסח דתיכף יש כרת אך לראב"ד קשה. וכן הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה'. ותירץ דראב"ד אינו מפרש שרבינא בא לתרץ הקושיא ממצורע רק מימרא בפני עצמו הוא. ואם כן אין ראי' כלל מרבינא ואין קושיא לראב"ד. מכל מקום יהי' מוכח דרש"י ותוס' שמפרשים דלתרץ הקושיא בא ס"ל להלכה לא שמה ביאה והראב"ד יחיד לגבייהו:

י

י) אך בס' שושנת העמקים כלל יוד העלה דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה מהא דרבינא במנחות. אך בהיקש קי"ל דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה וא"כ י"ל הכי ס"ל לרבינא. ונהי דפליגי גם בהיקש. והשיג ג"כ על מהרש"ל ב"ק כמו שהשיג כבודו. מ"מ להלכה מחלקין בין גז"ש להיקש וא"כ אין ראי' כלל מרבינא:

יא

יא) ומ"ש עוד דרבא דאמר איפכא מסתברא מצורע התירא הוא להא אשתראי כו' הנה דלית לי' הואיל ואשתרי אשתרי. לדידי אין הפירוש כך רק דמסברא הוא כך ואעפי"כ מוכח לעולא שאמרי' בזה הואיל וכ"ש בדחוי דמה לי חד דחוי. וכן מוכח בתוס' יבמות (ח'.) שהביא כבודו שכתבו שני תירוצים. ואי מוכח בסוגיא דרבא לית לי' הואיל ואשתרי א"כ מעיקרא לק"מ. גם מ"ש דא"א שרבא יסבור דלמלקות אתמר כיון דרבינא הוא שחידש אין נ"ל:

יב

יב) אך מ"ש דלמה שלא הביא רמב"ם שהמטמא תרומה לוקה. והביא דברי הלח"מ שכתב דמטמא קדשים אינו לוקה לרמב"ם אף שפסק כר"ל משום דעיקר קרא לאכילה. וע"כ לא מקשינן לנגיעה דלאו עיקר קרא להכי. ודוקא לר"ל דס"ל טמא שנגע בקודש דעיקר קרא לכך מקשינן. הם מילי דסברא. ואפשר לומר כך אבל אין בזה כדי להכריע. אולם קצת ק"ל על הכ"מ שפירש בדעת הראב"ד שמודה שאין חיוב כרת בביאה במקצת. אך קושית הראב"ד דבגמ' מלקות של תורה קאמר ורמב"ם אמר מכות מרדות דרבנן. וקשה דהא רבינא אמר דלא ילפינן מנגיעת קודש רק החומר שיש בו דהיינו מלקות. ממילא לדידן שגם מלקות אינו בנגיעת קודש גם ביאת מקצת למקדש לא ילקה מה"ת רק מכות מרדות. ואולי קושייתו מדלא כתב רמב"ם שאסור מה"ת משמע שאסור מדרבנן. ובחצי שיעור בחמץ ובמאכלות אסורות וכן ביצי וחלב טמאה כתב רמב"ם שאסור מה"ת ולוקין מכת מרדות וכאן שכתב מכת מרדות לבד משמע רק מדרבנן ולפי"ז יצטרך לומר במ"ש רמב"ם מחוסר כפורים שנכנס לעזרה מכין אותו מכות מרדות ולא כתב שאסור מה"ת ג"כ אינו רק מדרבנן:

יג

יג) העולה מכל הנ"ל שאין הכרע להלכה אם ביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא. אך זה ברור דאפילו חיוב מלקות אין בו. כיון דאף בנגיעת קודש אין כאן מלקות לפסק רמב"ם פ' ח"י מהל' פסה"מ ובהיקש קי"ל דון מינה ומינה כמו שהעלה בס' שושנת העמקים כלל יוד רק חשש איסור תורה יש:

יד

יד) ועל דבר מחנה לוי' הנה תוס' פסחים (צ"ב.) שהביא כ"ג דיולדת תוך ימי טוהר מותרת מדאורייתא ליכנס למחנה לוי' סותרים לדבריהם בזבחים ואין לי דרך להשוותם:

טו

טו) ובעיקר דברי תוס' זבחים שחלקו בין טבול יום דבעל קרי שהוא מחוסר כפורים דמצורע שמותר במחנה לוי' בין טבול יום דזב בעל שלש ראיות. משום דזה טבול יום דבעל קרי טומאה לחוד ומחוסר כפורים דמצורע טומאה לחוד. הנה יש להביא דוגמא מהא דערכין דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא אקדוש בעשיית מלאכה ולא בשבת משום דלא אקרי מועד. וקשה ר"ח שחל בשבת לימא. וע"כ דקדושת שבת לחוד וקדושת ר"ח לחוד. אך ק"ל מפסחים (כ"ז:) אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה. נימא איסור חלב לחוד ואיסור שור הנסקל לחוד וצ"ע:

טז

טז) אך יש לומר לפמ"ש פנ"י ואחרונים דר' יהודה דיליף חמץ מנותר לשיטתי' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור וגם חמץ איסור עולם כמו נותר. א"כ בחמץ שני ענינים. החיוב כרת מחמת שעכשיו פסח והאיסור הנאה עולמית מחמת שעבר עליו הפסח וכיון שא"א להטעינו שריפה רק מפאת שני ענינים יחד. דמפאת כרת נאמר חלב יוכיח ומפאת איסור הנאה עולמית נאמר שור הנסקל יוכיח רק מפאת שניהם יחד וכל אחד ענין בפני עצמו כנ"ל ע"כ שפיר קאמרי חכמים שאם תצרף שני ענינים נאמר חלבו של שור הנסקל יוכיח. אלא ודאי אין מצרפין שני ענינים כדברי תוס' נדה הנ"ל ובזה מיושב קושיית ריב"א שם וק"ל:

יז

יז) ובמ"ש בתשובתי הקודמת אות י"ד דאין ראי' משביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. דשאני יו"ט דאיתקש לשבת. מצאתי בריטב"א מכות למאן דאית לי' חילוק מלאכות ביו"ט הטעם משום דאיתקש לשבת ע"ש. ואף דקי"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט. י"ל משום דבשבת גופי' אין חילוק מלאכות רק בזדון שבת ושגגת מלאכות. אבל העלם זה וזה הא קי"ל דאינו חייב אלא אחת. וביו"ט למלקות דלא משכחת רק בזדון זה וזה אינו חייב אלא אחת. וראי' דבמכות שם מקשה הש"ס הרבה קושיות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן כו' ומשני. יקשה נמי החורש ביוהכ"פ. אלא ודאי אין חילוק מלאכות רק בשוגג ולא במזיד וכמ"ש. מ"מ למדנו דהוקש יו"ט לשבת וע"כ אסור שביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. אבל ביאה למחנה שכינה וביאה להר הבית לא איתקשו לענין ביאה במקצת כיון דלענין שליח אין חיוב במקצת:

יז

יז) שוב נתיישבתי דאפשר לומר מחנות הוקשו להדדי ואף לענין ביאה דלא כתיב בקרא דוישלחו. כי היכי דמקשי' יו"ט לשבת לענין שביתת עבדו ובהמתו אף דבפ' אמור לא כתיבי שביתת עבדו ובהמתו רק שביתת עצמו. וממ"ש תוס' גבי בית המנוגע דביאה במקצת לא שמה ביאה. אין ראי' כלל דודאי ביאה לבית המנוגע וביאה לבהמ"ק ענינים חלוקים המה לגמרי וכ"ש דלא הוקשו זה לזה כלל:

יח

יח) אך יש לחלק בין יו"ט לענין שביתת עבדו ובהמתו לנ"ד דודאי אף להאוסרין ביו"ט. מ"מ א"א שיהי' חמור כשבת כיון דבמלאכה גופה שבת בסקילה ויו"ט בלאו. וע"כ בשביתת עבדו דשבת בעשה יו"ט קל מעשה ומצינו איסור תורה קל מעשה כגון חצי שיעור שכתבו תוס' שבועות דאף דבעשה חשיב מושבע ועומד. בחצי שיעור דרך איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד. וה"ה לחלב וביצת עוף טמא דכתב רמב"ם שדינם כחצי שיעור. וכן י"ל בשביתת עבדו דאף דא"א שיהי' חמור כשבת שיהי' בעשה כמו בשבת מ"מ יהי' בהם איסור תורה. אבל ביאה במקצת דאפי' במחנה שכינה ליכא אלא איסורא בעלמא דומיא דנגיעת קודש לרמב"ם את"ל שגם במחנה לוי' אסור מה"ת. א"כ יהי' מחנה לוי' חמור כמו מחנה שכינה וא"א ללמוד זה מהיקש כיון דבעיקר האיסור בביאת כולו מחנה שכינה חמור:

יט

יט) אך בעיקר הראי' מהא דמה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו מחנה שכינה דוקא יש לפקפק דלעולם גם מחנה לוי' בכלל מקדש אך כיון דמחנה שכינה ודאי מקדש הוא א"כ יש בלאו זה נטילת נשמה. וא"כ א"א לאוקמי קרא בנגיעת קודש דאין בו נטילת נשמה כלל. וא"ת מנ"ל דבאכילת קודש והוי דומיא דמחנה שכינה ולא מחנה לוי'. אימא בנגיעת קודש והוי דומיא דמחנה לוי' ולא מחנה שכינה כיון דממנ"פ אינו דמיון כל הלאו דמקדש. י"ל דבאמת למה דס"ד דרק באכילת קודש איירי נאמר דמקדש נמי רק במחנה שכינה שיהי' דומיא דאכילת קודש שלעולם יש בו נטילת נשמה. אך למה דמסיק דבכל קודש לא תגע גם בנגיעה מיירי [מדאפקה רחמנא בלשון נגיעה והוי קרא דכל קודש לא תגע בין ביש בו נטילת נשמה בין אין בו נטילת נשמה. ה"נ קרא דואל המקדש לא תבוא בין במחנה שכינה שיש בו נטילת נשמה בין במחנה לוי' שאין בו נטילת נשמה ומפשט הכתוב נמי משמע דקאי גם למחנה לוי' דהא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת. משמע דלאחר מלאת הותר וקשה הא אכתי הויא מחוסר כפורים וא"ל דפי' הכתוב עד מלאת ותביא קרבן. דהא בכל קודש לרבות התרומה ולתרומה מותרת תיכף במלאת. וצ"ל דהכי פרושא עד מלאת אסורה בכל קודש אף תרומה. ובמלאת אינה אסורה בכל קודש דמותרת בתרומה. ואכתי קשה קרא דואל המקדש לא תבוא עד מלאת. הא גם לאחר מלאת אסורה. דמחוסר כפורים היא. אך אם מקדש כולל גם מחנה לוי'. ניחא הפסוק עד מלאת. דלאחר מלאת יש לה היתר במחנה לוי'. (ולרמב"ם דמחוסר כפורים מדאורייתא מותר גם במחנה שכינה ניחא פי' הכתוב כפשוטו וקצת סיוע לשיטת רמב"ם מת"כ שכתב וטהרה לאכול בזבחים ולא קאמר ליכנס למקדש משמע קצת דליכנס למקדש גם מחוסר כפורים מותר מה"ת. אך הכל חולקים עליו בזה):

כ

כ) מיהו יסוד הראי' מהא דמקדשי תיראו לא יכנס להר הבית דהר הבית נקרא מקדש אפשר לדחות שמורא המקדש אף על העומד בכל גבול המקדש. היינו בהר הבית. ולעולם לא נקרא מקדש רק העזרה. ולפי"ז ע"כ לומר לשיטת תוס' זבחים דבעזרה איכא לאו. משא"כ במחנה לוי' רק עשה. [ואין לי הכרעה ברורה בדין זה] אך העירני איש אחד דביחזקאל מ"ח פסוק י' והי' מקדש ה' בתוכו פרש"י הוא הר הבית ה' מאות קנים על ה' מאות קנים. ואין לי עסק בנסתרות לומר דלעתיד יתעלו העולמות ויהי' הר הבית כקדושת מקדש. באופן שלדינא נ"ל כעת דלשיטת תוס' זבחים ביאה במקצת שמה ביאה. אך לשיטת תוס' פסחים לא שמה ביאה:

כא

כא) והנה אין להכריע הלכה כדברי תוס' זבחים ויבמות נגד תוס' פסחים משום דהני תרתי והא חדא. דממ"נ אם תוס' פסחים מבעל תוס' אחר ותוס' דזבחים ודיבמות ודאי מבעל תוס' אחד כיון דבחדא שיטה למה נאמר דשנים הם. והוי פלוגתא חד נגד חד. ואם כולם מבעל תוס' אחד חזרה יש. בודאי לא נאמר שתי חזרות רק חזרה אחת והוא ספק שקול אם תוס' פסחים בתראה אם תוס' זבחים יבמות בתראה. והנה מאחר שבתוס' אין הכרע נשובה לדעת מה הרמב"ם אומר בזה:

כב

כב) והנה בס' המצות לרמב"ם ל"ת מ"ז שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש וכל שדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור ולפנים והוא אמרו יתעלה ולא יטמאו את מחניהם וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא ביולדת ואל המקדש ל"ת כו' ושם התבאר שדין היולדת ודין כל הטמאים שוה. ל"ת ע"ח שהזהיר לכל טמא [שטומאה יוצאה עליו מגופו כצ"ל] להכנס למחנה לוי' והוא איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה לא יבוא אל תוך המחנה. ע"כ. ומדלא כתב במחנה לוי' שנכפלה האזהרה באל המקדש לא תבוא ש"מ קרא דאל המקדש לא תבוא לאו במחנה לוי' איירי ועוד מדלמד מקרא דאל המקדש לא תבוא אזהרה לכל הטמאים אף לאין טומאה יוצאה מגופם. ש"מ דיולדת חוץ ימי טוהר מותרת במחנה לוי'. והשתא הוה דומה בדומה. אבל אם אסורה אפי' למחנה לוי' איך נלמד ממנה לשאר טמאין שמותרין במחנה לוי'. אלא ודאי רות רמב"ם כדעת תוס' פסחים דקרא במחנה שכינה הא במחנה לוי' תבא. וכן כתב אבן עזרא אל המקדש חצר אוהל מועד ובעזרה. וכן מוכח בת"כ בכל קודש לא תגע יכול אף מן המעשר ת"ל ואל המקדש לא תבוא מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש שיש בו נטילת נשמה יצא המעשר. ו"י מקדש כולל גם מחנה לוי' א"כ אדרבא מה מקדש בין יש בו נטילת נשמה הוא מחנה שכינה בין אין בו נטילת נשמה מחנה לוי' אף קודש בין יש בו נטילת נשמה קדשי מזבח בין אין בו. הוא המעשר. הנה נתבאר בבירור גמור דקרא במחנה שכינה לבד:

כג

כג) ומ"ש עוד מתוס' זבחים דחשיב כאלו נכנס כולו ובזה שאינו ראוי לכולו לא גלי קרא כבר דחיתי זה בתשובתי הקודמת אות י"א. ומ"ש עוד דכיון שאינו נכנס לפנים לא מקרי ביאה וכתב ע"ז שהוא פשוט לא ידעתי מנין לו:

כד

כד) אך מ"ש דלהרמב"ם ביאה במקצת לא שמה ביאה מה"ת רק מדרבנן משום גזירה ובזה דלא שייך לגזור אטו כולו לא גזרו. ובזה האריך לעשות חילוקים בין נר גבוה כמה קומות לענין שבת. וכן אלמנה תוך ג"ח. א"צ בזה לאריכות רק בפשיטות במקום דלא מצינו שגזרו חכמים אף במה שלא שייך הגזירה לא נגזור מעצמינו ואין לדמות גזרות חכמים זה לזה וכן כתב בפשיטות בתשו' רעק"א סימן ה':

ידידו הדו"ש באה"ר הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף