אבני נזר/יורה דעה/תכ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תכ

סימן תכ

א

א) משנה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו' אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה. אין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עלי' ואין מזמנין עלי'. וקשה דהתינח לדעת ר"ל בירושלמי שעירב כל כך מורסן שאינו ראוי לאכילת אדם ניחא דאפי' אכיל לה בטלה דעתו. אך למסקנת הפוסקים דהיא פת נקי' רק שחשב עליו לכלבים, א"כ כיון דאכיל לה עשאה לחם ויתחייב המוציא וברהמ"ז וכן יערב בה אם יחשב עלי' לאדם. ונ"ל דהא דאין מערבין בה יש ליישב בפשיטות דכיון דלשה ואפאה לכלבים ובש"ע מבואר דבעינן שלא יעשה אותן כצורת פת דמוכח ממעשיו שמתכוין להאכילה לכלבים. לא אתי מחשבה ומוציא מידי מעשה:

ב

ב) והנה הרשב"א קידושין (מ"ח:) גבי האומר עשה לי נזמים ואקדש אני לך. דכיון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מקדש במלוה. והקשה דהא עשאה לשם קידושין. ואף דבכל מכיש ומכיש לית בי' שוה פרוטה מ"ש ממקדש בשני תמרים שאין באחת שוה פרוטה רק בכולם. דאם אמר לה הרי את מקודשת לי באלו ונתנם לה אחת אחת ואכלתם ראשונה ראשונה מקודשת ומצטרפין התמרים ה"נ יצטרפו העשיות. ותירץ דשאני תמרים דבשעה שנתן הראשונה ישנה לשני' בעולם. אבל הכא בשעת עשי' פחות משוה פרוטה הראשונה ליתא לעשי' אחרנייתא עכ"ד. וה"נ יהי' הדין בכל צירוף בעולם דאם בשעה שאכל הראשון ליתא לאחרון לא מצטרפין:

ג

ג) וע"כ י"ל לענין חיוב בהמ"ז דאורייתא לא מחייב בלחם כזה דבשעה שאכל לכבי ראשונה עדיין לא עבד מעשה בכביצה שני'. ומחשבה לא מהני לשויי לחם. וחשיב שעדיין לא הי' לחם שאוכל אח"כ אז בעולם ולא מצטרפין לחיוב ברהמ"ז. מעתה אפי' ברהמ"ז מדרבנן דהוא בכזית ובהמוציא לא יברך מידי דהוה פת הבאה בכיסנין דאי קבע סעודתי' מברך עליו המוציא וג' ברכות וכן לענין חלה מקרי לחם. ואם לא קבע סעודתי' אינו מברך ברהמ"ז והמוציא. והיינו דמדאורייתא הא אינו מחויב בברהמ"ז אלא הרגיל לקבוע עליו. וע"כ לא תקנו חכמים בכזית אלא בלחם שרגיל לבוא לידי חיוב דאורייתא ולא בפת הבאה בכיסנין שאינו רגיל לקבוע עליו [כך הם דברי הב"י סי' קס"ח בתוספות ביאור קצת] וכיון שאינו מברך ברהמ"ז ה"ה דאינו מברך המוציא דכללא הוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז אינו מברך עליו המוציא וה"ה פת הבאה בכיסנין שהוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז בכזית כשאר פת ע"כ לא תקנו עליו המוציא אלא אם כן אכל שיעור שמברך עליו ברהמ"ז. ועיין בברכת הנהנין של הרב ז"ל פרק ב' אות א':

ד

ד) וא"כ כ"ש פת זה שלעולם לא יבא לידי חיוב ברהמ"ז דאורייתא דלא תקנו בו חכמים ברהמ"ז בכזית. והוי לחם שאינו מברך ברהמ"ז כלל אינו מברך עליו המוציא דכללא הוא כל מין לחם שאינו מברך ברהמ"ז אינו מברך המוציא וזה לא יבא לחיוב ברהמ"ז לעולם:

ה

ה) שם במשנה בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים. כתב הרא"ש דכיון דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמאה עד שתפסל מלאכול לכלב. עכ"ל. ואינו מובן למה תלה באכילת אדם ע"י הדחק הא כללא הוא כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ובאכילת כלב תליא מילתא:

ו

ו) ונראה כעין שכתב הב"י או"ח סימן ק"ס בדעת הר"י דמה דתלו חכמים נט"י בראוי לשתיית בהמה הטעם משום דאז ראוי ע"י הדחק לאדם עיי"ש. וה"נ ס"ל להרא"ש דמה דתלוי טומאה באכילת כלב משום דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. ע"כ לא פקע מיני' תורת קבלת טומאה (ולהרמב"ם שכבר נטמא דווקא לא פקע מיני' טומאה]:

ז

ז) אך קשה לפי זה דאין אכילת כלב בעצם מכשירתו לטומאה [רק שזה סימן שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם] א"כ כיון שעשה בה מעשה שלא יאכלנו אדם שעירב בה כל כך מורסן שלא יהי' ראוי לאכילת אדם להוי כקופת שאור שיחדה לישיבה דבטלה. וכן בית שסככו בזרעים טהרו בשלמא אם נאמר דמשום אכילת כלב בעצמותו לא פקע טומאתו ניחא דאף דעשה בו מעשה שלא יאכל אדם הא ושם אכילת כלב גופה נשאר בטומאתו אך להרא"ש דאכילת כלב גופה לא מהני רק משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם מטעם זה ניחא רק בנפסלה מאכילת אדם מאלי' דמשום שעדיין ראוי קצת לאכילת אדם לא פקע טומאתו. אבל בעשה בה מעשה לכך. דל מהכא מה שנפסלה. הא משום מעשה לבד נפקע תורת אוכל כמו בית שסככו בזרעים דטהרו:

ח

ח) וצ"ל דלא חשיב מעשה לטהר רק אם המעשה מוכיח לכך. אבל בנ"ד כיון שע"י הדחק ראוי לאדם אינו מוכיח ממעשיו שאינו רוצה לאכלו. דמה שעירב בה כל כך מורסן. אפשר משום שרוצה לאכול גם המורסן כמבואר ברמב"ם פרק י"ח מהלכות שבת הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי. הנה דלפעמים אוכלים מורסן ולא בטלה דעת המחשב במורסן לאכילת אדם. וא"כ אפשר דמשום שרוצה לאכול גם המורסן עירבם עם הקמח. ומעשה שאינו מוכיח חשיב רק מחשבה כמבואר בכיוצא בזה בתוס' (חולין י"ב):

ט

ט) אך דקשה לר' יוחנן בירושלמי דאמר עשאן כלימודים פטורה. דהא דאין הרועים אוכלין היינו ששינה בצורת הפת. וזה מעשה מוכיח דלכלבים. וא"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין. ועוד דבכריתות (כ"א.) החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר. וקשיא לן מחשבה ל תעשה חתיכה שלו מחשבה. ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה הוא. ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההיא לאסוקי טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. הכא לאחותי לי' טומאה. ולדעת הרא"ש דראוי לאכילת כלב לא מהני רק משום דראוי ע"י הדחק לאדם. א"כ מאי ס"ד דמחשבה לכלב יועיל:

י

י) ונראה דלא דמי לקופת שאור שיחדו לישיבה או לבית שסיככו בזרעים. דהתם מחשבתו לישב כאילו הי' עץ בעלמא. וכן בית לסכך בו. ולישיבה וסיכוך אין צורך מה שהוא אוכל כלל. אבל לכלב אינו חזי רק אם ראוי קצת לאדם ע"י הדחק כדברי הרא"ש והב"י הנ"ל. ע"כ אין מחשבתו לכלב מוציאתו מתורת אוכל. אדרבא ס"ד דגמ' דכריתות דיועיל לשויי אוכל. וכהאי גוונא מצאנו במים שחישב להדיח בהם את הכלים מהני לשויי משקה אף דהדחת הכלים אינו שתי' אלא משום דענין שעושהו משקה היינו שהוא לח. זה עצמו מועיל להדחת הכלים. ובמחשבתו להדיח בו את הכלים ניחא לי' במה שהוא לח. נחשב משום זה משקה. ומחשבתו להדיח היינו מחשבת משקה. כן נ"ל כעת:

יא

יא) ובעיקר דברי הרא"ש יש לעיין מנ"ל דאימא דאכילת כלב ג"כ שם אכילה לענין שלא תצא מטומאתה ראשונה. ועיין זבחים (ל"א.) חשב שיאכלוהו הכלבים פיגול. דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו':

יב

יב) ונראה דס"ל דא"א דמשום שנשאר ראוי לכלב לא יפקע מתורת קבלת טומאה שהי' עליו מתחילה. דהא מתחילה לא הי' מוכן לכלב רק לאדם. וזה שהוא עכשיו ראוי לכלב פנים חדשות באו לכאן. ואינו כמו אוכל הראשון. וכמו בשברי כלים דאין טמאין אא"כ עושים מעין מלאכתן הראשונה כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות כלים הלכה ב' ובראב"ד שם פי"ח הלכה י"ט ואכילת אדם ואכילת כלב לא חשיב זה מעין זה:

יג

יג) וראי' דהא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כדאיתא ביצה (ו':) [ומה שמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. מבואר שם משום דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי'. ופרש"י דמאתמול דעתי' עילוי' אם יולד ואכלנו] ובשבת (קכ"ד:) דשברי כלים העושין מעין מלאכתן הראשונה מותרים בטלטול. אף שלא הי' דעתו תחילה על מלאכתו שמשמש עכשיו. רק משום שמשמש עכשיו מעין הראשונה. וע"כ דאכילת כלבים אינו מעין אכילת אדם. וא"כ דומה לשברי כלים שאין משמשין מעין מלאכתן ראשונה שטהורין. ע"כ פירש הרא"ש משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאכילת אדם:

יד

יד) שוב ראיתי להתוס' בכורות (כ"ג) בהא דר' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב כתבו טעם הנ"ל משום דאכילת כלבים שמה אכילה. אך מדלא כתבו טעם זה בטומאה קלה לכ"ע דמתניתין הוא כל המיוחד לאדם אינו טהור עד שיפסל לכלב. נראה דבזה ס"ל כרא"ש דהטעם משום דראוי ע"י הדחק לאדם. אך צ"ע למה כתבו בטומאה חמורה טעם בפ"ע. ועוד חזון למועד בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף