אבני נזר/יורה דעה/תיג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תיג

סימן תיג
הלכות חלה

החוה"ש וכל טוב לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י.

א

א) מכתבך הגיעני. ואשר נתקשית בדברי המחבר ביו"ד ר"ס שכ"ט. שכתב הדובשנין והסופגנין והאיסקריטין פטורין מחלה משמע אפילו נאפה בתנור והרי בש"ס פסחים (ל"ז:) הסופגנין והדובשנין וכו' פטורין מן החלה וכו' אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ופירש"י והר"ן דאכולהו קאי. נהירנא שגם אנכי נתקשיתי בזה וגרם לנו מחמת שהסעיף א' והסעיף ב' נראין כשני ענינים ובאמת הענין אחד ומיירי שלא אפאה בתנור ובמחבת והיינו הך דסעי' ב' רק הלשון מחולק:

ב

ב) והנה הדבר ברור דאין חילוק בין מים לשאר משקין. ובמי פירות נחלקו הפוסקים. ובשבעה משקין לכ"ע חייב. וכמבואר בסוף הסימן. והרי דבש הוא משבע משקין. אולם הטעם משום דבלילתן רכה וכמו שפירש"י. הביאו הב"י והבה"ג וכן כתבו התוס' בשם ר"ת במחלוקת ר' יוחנן ור"ל דדוקא בבלילתן רכה פליגי והרמב"ן חולק באפאן בחמה כיון דעשאן ע"ד לאפותו בחמה. אבל מ"מ אין פטורין משום שהן בדבש:

ג

ג) ובש"ך סק"א כתב וסתם לחם אינו אלא העשוי מלחם ומים וכה"ג עכ"ל. והנה צריך ביאור מלת וכה"ג אם מרבה שאר משקין איך נתמעטו הדובשנין. אולם ביאור דבריו דהעשוי מלחם ומים דרכן לעשותן בלילתן עבה שהמים אין בו טעם ואינו אלא לחבר הקמח. ולמה יתן יותר מהצריך לזה. וכן נראה בחוש שהעשוי במים לשין. והעשוי בדבש ובצוקער בוחשין בכף. וז"ש וסתם עיסה אינו אלא העשוי מקמח ומים שבלילתן עבה וכה"ג שבלילתן עבה. שוב ראיתי בלבוש עט"ז להדיא כדבריי וז"ל וסתם לחם העשוי מלחם ומים דרך לעשות בלילתן עבה וכו' לפיכך עיסה שבלילתן רכה וכו'. ואין ספק שדברי הש"ך לקוחין מהלבוש:

ד) ובאמת כשאני לעצמי נ"ל הפירוש שבלילתה רכה פטור משום דחיוב חלה איפלגו תנאי אם משעת גלגול אם משעת אפי'. ועי' פ"ג דחלה מ"ו בפירוש הרמב"ם. ואנן קי"ל כת"ק דמשעת גלגול ולישה. ובשבת (דף קנ"ו.) לא קשיא הא בעבה הא ברכה. ופרש"י ברכה בוחשין דאין זו לישה. וכן פסק הלכה. יע"ש. וע"כ כשבלילתן רכה דאין בו לישה כ"ע מודים לרע"ק דמשעת אפי'. וע"כ אם אפאן בתנור חייב. ואלו לטעם הלבוש והש"ך אפי' אפאן אח"כ יפטור. ואולי הטעם משום דע"י אפי' נעשה עבה כנראה בחוש:

ה

ה) ודברי הר"ן מסייעים לי שאחר שהביא דברי ר"ת דפי' תחילתה סופגנין בלילתה רכה. והביא דעת הרמב"ן שחולק עליו שאפי' בלילתה עבה חשיב סופגנין כיון שדעתה לעשותה בחמה. הקשה וכ"ת אמאי תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייב. מ"ש מגלגלה גזבר פטור משום שבשעת חובתה הי' פטורה. יע"ש מה שתירץ. ולשיטת הלבוש והש"ך אפי' לר"ת נמי קשה כיון דחשיב גלגול אלא דלא מיקרי לחם, א"כ בשעת חובתה הי' פטורה. אבל לפמ"ש דלא מיקרי גלגול א"כ לא הי' שעת חיוב ודו"ק:

ו

ו) וליישב דעת הלבוש והש"ך נראה עפ"י הש"ס חולין (קל"ז.) בקיטוף פטור מלקט דכתיב קצירך ולא קיטוף. ואמרינן שם דבמידי דאורחי' בקיטוף הקיטוף חשיב קצירה. וה"נ בדובשנין הבחישה בכף חשיב גלגול ולישה ע"כ כתבו הטעם משום דסתם לחם לחם ומים. ושם אין חיוב אלא בבלילתה עבה. ובלא זה לא מיקרי לישה על כן אין לחייב בשום עיסה כי אם בבלילתה עבה:

ז

ז) ויש להוסיף על דבריהם דהא ילפינן לחם לחם ממצה לפטור חמץ שאינו מחמשת המינים ונפטור נמי הנילוש בשאר משקין דבמצה אינו יוצא דהוא מצה עשירה. וצ"ל דעיקר חיוב חלה על הקמח שהרי חלה חובת קרקע והקמח יוצא בו ידי מצה אם הי' נלוש במים. וכיון דא"א לחייבו רק אם דנין על הקמח לבד והקמח דרך לישתו בלילתו עבה דסתם עיסה במים שבלילתו עבה. ע"כ אפי' נילוש במשקין שדרכו לבחוש בכף נמי פטור אלא בבלילתו עבה ובלישה ממש:

ח

ח) מעתה דברי הטוש"ע מסודרים כראוי שמתחילה כתבו דין הדובשנין וכו' דפטורין בשעת חיוב חלה. והיינו בשעת לישה והכא פטורין בשעת בחישה דהוא לישה דידהו מטעם הלבוש והש"ך. ולא יכלו לתפוס הדין בסתם עיסה שבלילתה רכה. דממנ"פ קודם אפי' כיון דלא הי' לישה פשיטא דפטור דלעולם חיוב חלה אינו קודם לישה. ואי לאחר האפי' באמת חייבין ע"כ תפסו הדין בדובשנין. וזה טעם הברייתא שתפס הדין בדובשנין. ובסעיף ב' כתבו הדין שני הנאמר בגמ' דאי הדר אפי' בתנור חייב בחלה. דין זה בכל עיסה שבלילתה רכה יהי' נלוש במים או בשאר משקין. וזה אמת ויציב בדברי הפוסקים ז"ל:

ט

ט) ובאמת לולא שמפורש בגמ' מצד הסברא היינו יכולין לומר דבדובשנין ובלילתן רכה וכו' אפי' אפאן אח"כ פטור כקושית הר"ן דבשעת חובתה הי' פטורה [ודוקא בעיסה במים בלילתה רכה חייבת דלא הי' לישה ולא הי' שעת חיוב] אבל דובשנין הואיל ודרכו בבלילתו רכה היינו לישתן. והכא לא שייך תירוץ הר"ן דמחוסר רק מחשבה. דהכא באמת מחוסר מעשה גמור. דהיינו האפיי' דבלילתה רכה לאו לחם מיקרי ואין החסרון במחשבה רק במעשה שבלילתה רכה. אולם אחרי שבגמ' מפורש להיפוך עלינו ליישב קושיות הר"ן שקשה גם לדעת ר"ת כאמור. ונאמר דלא מיקרי שעת חובתה בפטור אלא היכא דהוי לחם ביד הקדש דנגלל לחלה כמו מירוח לפרי דחשיב גמר מלאכה. וזה היכא שנקרא לחם. אבל כ"ז שלא חשיב לחם אף דהיינו לישתן אין זה שעת חובתה. וזה נ"ל ברור. ותמיהני על הר"ן ז"ל שלא נחית לזה ליישב גם דעת הרמב"ן:

י

י) ונראה דהר"ן אזיל בשיטת הרמב"ם פ"ז מה' בכורים ה"ט ופסקוהו בש"ע דשני ישראלים שעשו עיסה כשיעור ע"ד לחלק וחלקוה ואח"כ הוסיף כ"א חלקו עד שהי' כשיעור לכל אחד פטורים שכבר הי' לו שעת חובה שהי' כשיעור ונפטרה משום המחשבה שהי' לחלק. ועי"ש בכ"מ. הרי דכיון דבעצמו הי' כשיעור רק המחשבה הי' לחלק מקרי שעת חובה בפטור. ולא דמי לעושה עיסתו פחות פחות מכשיעור ואח"כ צרפן דחייב. דמתחילה לא הי' חובה כלל כיון שלא הי' כשיעור. וה"נ כיון דבלילתה עבה ולא חסר רק המחשבה שהי' שלא לאפותה בתנור שוב חשיב שעת חובה בפטור:

יא

יא) ותירץ הר"ן כיון שלא עשאה בחמה לבסוף רק אפאה בתנור לא חשיב בפטור משום שהי' מחוסר מחשבה. ודוקא התם שבאמת חלקוה והוסיפו אח"כ חשיב בפטור [וי' בשטמ"ק כתובות (נ"ט): ד"ה בידי לפדותה בשם הרמב"ן ותיתי לי דקיימתי' מסברא דנפשא. ליישב קושית התוס' שם סוף עמוד א'] אבל הכא כיון שנמלך ואפאה חייב וכמ"ש דמעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה. ויצא לנו מזה דאף הר"ן יוכל לסבור כהלבוש והש"ך דמקרי לישה ופטור דאינו דומיא דקמח ומים. ואעפי"כ לא מקרי שעת חוב דמ"מ פטור. יהי' מאיזה טעם שיהי'. ושלום בין הפוסקים:

יב

יב) והנה שלחתי אחרי מוכרי ואופי לעקיך לשואלם אימתי לוקחים חלה מלעקיך שבוחשין בכף אם קודם אפי' או אח"כ. ואמרו לי שמעולם לא לקחו חלה רק מלעקיך שלשין ביד היינו הקטנים ולא הגדולים שבוחשין בכף. ולדעתי הדבר ברור שחייב דזה שבוחשין בכף מיקרי רכה כבש"ס שבת הנ"ל. ומהם אין ראי' כי אמרו לי שמתחילה גם מאותן שלשין ביד לא ה' לוקחין חלה רק מזמן קרוב נהגו ליטול חלה מן הנלוש ומפורש בדברי ר"ת והתוס' דבלילתה רכה והדר אפי' חייב אף בדובשנין. והזהרתי אותם מכאן ולהבא שיטלו חלה מהנשפך בדבש בברכה ומהנילוש בציקער בלא ברכה:

יג

יג) ואין לפקפק ולומר דהנשפך חשיב משקה. והנאפה במשקה מבואר בש"ע דפטור בבלילתה רכה ואף שאח"כ נתייבש י"ל כמ"ש הרא"ש לענין הגעלה דהלחלוחית נשאר. ולדחוק ולומר דבלילתו רכה דחייב בהדר ואפיי' היינו הנילוש ביד עם הרבה מים שלישתו רכה אבל לא הנשפך ונבחש בכף. הא ליתא דא"כ הי' הדין בנילוש עם הרבה מים לא יטול חלה רק אחר אפי' כיון דמעיקרא לאו לחם הוא. ועוד דברמ"א א"ח סימן תנ"א חצובה צריך ליבון. ופי' המג"א והח"י והרב בש"ע דלפעמים נשפך עיסה עלי'. הרי מפורש דאף הנשפך חשיב שלא ע"י משקה. ולא נקרא משקה רק הצף ומשקה בעין תחתיו לא המעורב בעיסה וכשנילוש ביד מיקרי בלילתו עבה אף אם יהי' הרבה מים ובלילתו רכה כבש"ס שבת. כל זה נראה ברור. הארכתי לבאר זה משום שהאופי לעקיך אומרים שנוהגין להיפוך:

בנך הדו"ש באה"ר הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף