אבני נזר/יורה דעה/תח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תח

סימן תח

ב"ה. אור ליום ב' תרומה תרנ"ב לפ"ק.

שלום ובריאות וכל טוב לכבוד אהובי מחותני החריף הבקי החסיד מוהר"ר אליעזר ליפמאן נ"י.

א

א) מכתבו הגיעני על דברי רש"י בכורות (ל"ט) במים הקבועים שבודקין אותו ע"י אכילת יבש אחר הלח ואם לא נתרפא הוי מום. ובעי הש"ס אכל ולא אתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא למאי נפקא מינה למימעל בפדיונו אי אמרת למפרע הוי מומא מעל. ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעל. ופירש"י מוקדשין שעיני' מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. אי אמרת למפרע הוי מומא אישתכח דחילול הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה. והקשה רעק"א ז"ל דאפילו נהנה אח"כ אי אמרת דמכאן ולהבא הוי מומא לא מעל כיון דלא חל הפדיון ולא נתפסו המעות בקדושה. והרמב"ם כתב באמת בנהנה אח"כ. וגם עליו קשה דנ"מ בנהנה קודם ג"כ:

ב

ב) וכבודו יישב דברי רש"י. דהנה קשה מ"ט מבעיא לי' לש"ס שלא יהי' מום למפרע כיון דאגלאי מילתא שלא הי' ראוי להתרפאות. ודומה למה שכתב הנמק"י גבי חולץ למעוברת דאם בשעת חליצה לא הי' ראוי הילד להיות בן קיימא הוי חליצה. ע"כ פירש כוונת הגמ' דזה באמת פשוט דמתחיל מעכשיו הפדיון. רק דמספקא לי' שמא הגמר הוא אחר הבדיקה שנתברר שאינו בר רפואה. ודומה למקדש מעכשיו ולאחר שלשים דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות. ויש להסביר הדברים די"ל עד עכשיו לא הוי מום שבגלוי כיון דלא ידענו שמא יתרפא. ולבסוף כתב דחשיב בגלוי דאם לא כן גם אח"כ לא יחשב גלוי כיון דאינו ידוע רק למי שניסה. והוא כעין סתירה לדבריו עכ"ד מעלתו:

ג

ג) והנה מה שהוקשה לו למה לא יחשב מום למפרע יש לפרש עפ"י דברי הגמ' יבמות (ס"ה.) ת"ר נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לא תנשא לשלישי אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה. אבעיא להו נשאת לשלישי שלא הי' לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי לה דאיגלאי מילתא דאת הוא דגרמת. ומסקנא דמצי אמרה השתא הוא דכחשי. וה"נ במים הקבועים שפעמים שהחולי חזק שאין לו רפואה ופעמים שאינו חזק ויש לו רפואה. ואי אינו חזק יש לו רפואה על ידי אכילת היבש אחר הלח. ואם לא נתרפא מוכח שהחולי חזק. מכל מקום אפשר שבתוך שמונים נתחזק החולי ע"כ לא נתרפא דאף שמתחילה הי' החולי מעט. הרי לא כלה זמן רפואת החולי עד שנתחזק. ושוב לא יוכל להרפא:

ד

ד) ומה שפירש כבודו שבאמת חל הפדיון תחילה רק שלא נגמר. לא אוכל להלום הדברים. דממנ"פ אם חשיב מום שיוכל לפדות עליו יגמור הפדיון ג"כ. ואם לא איך יתחיל הפדיון. וגם מה שרצה ליישב עפ"י פירוש זה קושיית רעק"א שהקשה דאיך יחול הפדיון אח"כ כיון דבשעת הפדיון לא נתפסו המעות בקדושה. ודימה כבודו לפי פירושו לאומר מעכשיו ולאחר שלשים מעכשיו יתחילו ולאחר שלשים יגמרו דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות [אף שאין קנין אח"כ. ה"נ נגמר הפדיון מאליו אף שלא פדה אח"כ]. והנה בנתאכלו המעות אף במתנה לאחר שלשים לבד מקודשת. ובטח כוונת כבודו על נתקרע השטר. ופלטה הקולמוס נתאכלו המעות. ובאמת בנתקרע השטר אפי' במעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן לא מהני כמבואר בתוס' קידושין (ס"ג) דלר"י מעכשיו ולאחר ל' ונתקרע השטר לא מהני רק לשמואל דאמר תנאה הוי מהני:

ה

ה) אך מה שפירש דלא חשיב מום שבגלוי כיון שאינו ידוע אולי יתרפא הוא דבר מושכל וחכמה. ומה שדחה דא"כ אפי' לאחר שמונים לא יחשב בגלוי כיון דאינו ידוע רק למי שנסה הרפואה. אינו מוכרח. ודיחוי זה חוזר ונראה. דענין מום שבגלוי הגם שגזירת הכתוב הוא. יש לפרש דענין מום וטומאה אחד הוא כמפורש בש"ס ריש פרק המנחות והנסכים. ומוכח לה מקרא דכתיב ואם בבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ובבעל מום הכתוב מדבר. וידוע שענין טומאה עיקרו בגלוי כידוע מענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא אחרים. ומענין טומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח. וה"נ מום שהוא טומאה כנ"ל. אינו רק בגלוי. וגבי טומאת התהום אפי' נודע לאחד בסוף העולם אינו טומאת התהום וה"נ הואיל וגוף המום בגלוי רק שמחוסר ידיעה. וכשנודע לאחד. שוב חשיב בגלוי ושפיר יש לפרש כן האיבעיא. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. רק מטעם אחר יש לפקפק ויבואר אח"כ בעזה"י:

ו

ו) ונשוב לעיקר דברי רש"י וקושיית רעק"א דכיו דבשעת הפדיון לא הי' מום איך יחול אח"כ והוא לא פדה אח"כ. ונראה דקושייתו הי' אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם [דאם לא כון נוכל ליישב בפשיטות פירש"י שפירש האיבעיא לכ"ע] דהני מילי במתנה שיחול לכשיבוא לעולם. אבל בפדה סתם איך יחול אח"כ והוא לא התנה על אח"כ. וכן הוא בנדרים (פ"ה:) בהא דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ומקשה וכי אמרה הכי מקדשה והא משעבדא ידי' לבעל. וכתב הר"ן אפי' אליבא דמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל פריך דאיהו לא אמר אלא באומר בפירוש שיחול באותו זמן שאפשר לחול כההוא דתנן לאחר שאתגייר כו' אבל סתמא מהשתא משמע:

ז

ז) הן אמת דביבמות (ק"ט:) בהא דקידושי קטנה גדלי בהדה הקשה הרשב"א כיון דמתחילתן לא הי' אלא מדרבנן לאחר גדלות במה הוא מקודשת דאורייתא. וי"ל דעשאום כמתנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כו' הנה דסתמא כאילו התנה. יש לפרש דבקידושי קטנה שתיקנו חכמים לב ב"ד מתנה עליהם אבל סתמא כמעכשיו דמי כדברי הר"ן הנ"ל. והוא מוכרח בגמרא נדרים שם מהא דמשני דאמרה לכי מגרשה. הנה דמ"מ בסתם לא מהני:

ח

ח) אך בפרק ד' דחלה משנה ד' הנוטל חלה מן הקב רע"ק אומר חלה וחכ"א אינו חלה. ובס' פי שנים להרא"ש בשם ירושלמי דהכא בהוסיף אח"כ. ומדמי לה רע"ק לאומר בפירות מחוברים יהי' תרומה לכשיתלשו. הנה דס"ל סתמא כהתנה דמי. וחכמים סוברים דסתמא כמעכשיו. ואזלא סוגיא דנדרים כרבנן. ורש"י פירש האיבעיא שיהי' אליבא דכולי עלמא. דלרע"ק כיון דסתמא כהתנה דמי. וס"ל נמי לרע"ק אדם מקדיש דשלב"ל כדאיתא ביבמות (צ"ג) א"כ ודאי מעל. או לפי הפירוש דתחילה לא הוי מום משום דלא חשיב בגלוי. מ"מ מתחילה לא הי' אפשר להרפא והוא רק מחוסר בדיקה. והבדיקה בידו והוא רק מחוסר זמן ובידו ומחוסר זמן לאו דשלב"ל. והדברים עתיקים:

ט

ט) ובעיקר הדין אם סתמא כמעכשיו דמי או כלאחר זמן עיין בש"ך יו"ד סי' ש"ה סק"ט. ודעת הש"ך דפליגי בזה רב ושמואל והלכה כשמואל דסתמא כמעכשיו. מ"מ נוכל לפרש דרש"י פירש האיבעיא אליבא דכ"ע. וברש"י פסחים (ל"א) בפלוגתא דאביי ורבא אם למפרע הוא גובה דמוקי בש"ס דאקדיש מלוה וזבין מלוה. ופירש"י דכשבא לגבותו חוזר בו מן ההקדש. אבל אם לא חזר חל ההקדש בשעת גבי' ואף שהקדיש סתם. ומיהו דברי רש"י אלו בלא"ה קשיין דהוי דשלב"ל. ובידו לגבות הקרקע לא הוי דאפשר שיסלקנו בזוזי ועי' ריטב"א קידושין (נ"ב) ד"ה ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. ואין להאריך בזה עוד:

י

י) ועל מה שפירש הרמב"ם בנהנה אחר הבדיקה ע"י אכילת היבש אחר הלח דוקא נ"ל עפ"י דברי הגמ' יומא (פ':) האוכל חלב בזמה"ז צריך שיכתוב לו שיעורין שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו כו' וצריך להבין דהא עכשיו נודע שאכל וגם השיעור ואילו הי' נודע לו כן תחילה לא הי' אוכל. וצריך לומר משום שדבר זה שהוא השיעור לא הי' אפשר לו להתוודע בשעה שאכל. וכן ביאר המל"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב'. וגם מוכח משם דאף שאם הי' נודע לו שהוא חלב אף שחישב שהוא פחות מכשיעור לא הי' אוכל דהוה אמינא ח"ש כמו איסורא אית בי' לר"י דאורייתא ולר"ל דרבנן. מ"מ כיון שאין חזרתו מחמת איסור כרת לא חשיב שב מידיעתו. וע"כ הרמב"ם לטעמי' ספיקא דאורייתא לקולא ובתוך זמן הבדיקה ספק שמא יש לו רפואה ולא חל הפדיון ואי אפשר להתוודע בתוך זמן הבדיקה שאין לו רפואה לא חשיב שב מידיעתו מדאורייתא. ואף ששב מחמת איסור דרבנן לא חשיב שב מידיעתו כנ"ל. וכיון דליכא קרבן ליכא חומש כפירש"י מרובה (סג:) בד"ה הודה מעצמו דאין חומש בלא אשם. וכן במעילה (ב:) בד"ה מעילה דרבנן בדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך נמי לא מייתי חומש. ואינו מביא אלא קרן והוא ככל הני דתנן במס' מעילה לא נהנין ולא מועלין. ומעל לא משמע כן ע"כ פירש שהנה אחר הבדיקה:

יא

יא) ובלח"מ פ"ח מהלכות שגגות דמשמע מרמב"ם דביה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא. ולכך סתם הרמב"ם דאי ס"ל כשיטת התוס' דוקא במוצ"ש הי' לו לרמב"ם לפרש. וצריך תלמוד מנ"ל לרמב"ם זה. ולפמ"ש י"ל דאתיא לי' מהא דשבת (ל"ה:) העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממנ"פ. ואי ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע איסורא ומותר מה"ת. א"כ על אכילה דע"ש לא חשיב שב מידיעתו. אלא ודאי בין השמשות דע"ש נמי חשיב איקבע איסורא וחייב עלי' אשם תלוי. וליכא למימר בי' ספיקא דאורייתא לקולא. והתוס' לשיטתם יבמות (פ'.) הגה"ה עי' בשב שמעתתא פ"ג. וצ"ל לדעת הרמב"ם דסד"א לקולא. הא דלרב נעשה סריס למפרע נ"מ לענין קרקע שלו שמכר אם חל המכירה למפרע ולא כדמפרש בשב שמעתתא לענין חטאת דהא לא שב מידיעתו] דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ע"כ יכולין לסבור ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. אך להרמב"ם מוכרח דבה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא דאל"כ לא הי' חשיב שב מידיעתו על מלאכת בה"ש דע"ש:

יב

יב) ולא דמי להא דשבועות (יט:) שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב. ובתוס' שם דברה"ר איירי. וא"כ כניסתו בראשון בהיתר הי' רק בשני הי' אסור משום דהוי תרתי דסתרי] ולא הוי שב מידיעתו על הראשון. יש לחלק דבשעה שהלך בראשון הי' אפשר להתברר אם השביל טהור ע"י בדיקה. וא"כ אם הי' נודע לו אח"כ שהוא טמא הי' חייב קרבן. כמו כן אם הלך בשני ונודע לו שחטא ממנ"פ ג"כ חייב. משא"כ ספק דבה"ש שאי אפשר להתברר. וא"כ אם יבא אליהו אח"כ ויאמר שבה"ש שבת הי' הי' פטור לרמב"ם. את"ל דבה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. ה"נ כשנודע לו ע"י ממנ"פ פטור. ושפיר הוכיח הרמב"ם מהא דהעושה מלאכה שני בין השמשות דבה"ש דע"ש חשיב איקבע:

יג

יג) ובענין ספק הש"ס אם לא חשיב מום רק מכאן ולהבא שפירש כבודו משום דלא חשיב בגלוי. וגם אני עלה בדעתי כן. הגם שדבר מושכל הוא הסברא להיפוך. דמום שבסתר ומום עובר לאו בני בקתא חדא נינהו. דמום שבסתר אינו מום כלל וכשר להקרבה. רק במחוסר אבר מבעיא להש"ס. אבל מום שבסתר ודאי כשר. וכן כתב הרמב"ם שם להדיא. אבל בע"מ עובר פסול להקרבה וחייב מלקות על הקרבתו כמו בע"מ קבוע. רק שאין פודין עליו מדכתיב גבי פדיון אשר לא יקריבו. וזה ראוי להקריב לאחר זמן. וא"כ זה שמומו בגלוי רק שאינו ידוע אם יתרפא. הרי בע"מ גלוי הוא שהרי ידוע עכ"פ שהוא מום עובר ובע"מ עובר נמי בע"מ הוא וראוי להקריב לאחר זמן אינו שבאמת אין לו רפואה. ולא נזכר בשום מקום שיהי' גלוי שלא יהי' ראוי להקריב לאחר זמן רק שהמום יהי' בגלוי. בפרט לפי הטעם שכתבתי בענין מום שבגלוי חשיב דוקא מום משום דמום וטומאה אחת הוא. ובסתר אין טומאה. ולא שייך בנ"ד כלל דטומאתו יגלה. דאטו טומאה עוברת לאו מום הוא. הלא כל הטמאים יש להם טהרה במקוה. ואדרבא טומאה שיש לה טהרה חמורה כדאיתא בשלהי עירובין (קד:) למ"ד המכניס שרץ עצמו פטור משום שאין לו טהרה במקוה. ובזבחים (מג:) וטומאתו עליו מי שהטומאה פורחת ממנו ותו לא מידי.

וה' יתן לו חיים ושלום ובריאות וישמח בשמחת פורים:

כנפשו ונפש מחו' דו"ש וש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף