אבני נזר/יורה דעה/תב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תב

סימן תב

ב"ה יום ב' לך תרנ"ד:

שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מוהר"ר שמעון נ"י אבד"ק ביאלא קטן.

א

א) דבר העז המבכרת שמכרתו אשת בעה"ב לערלית בכסף. היינו שלקחה כסף עירבון שקורין זאדאטיק עשרה גדולים והמותר זקפה במלוה. ואח"כ לקחה הערלית העז לביתה לחלוב אותה וילדה זכר. והרי מבואר בפוסקים שצריך לעשות משיכה. מחמת שרוב פוסקים כר"ת דבישראל מעות קונות. ומדישראל בחדא גוי נמי בחדא. ואף דהרמב"ם ס"ל שגוי קונה או בזה או בזה. שאר פוסקים חולקים. [והיא לא נתכוונה למשיכה אלא לחלוב אותה]:

ב

ב) והנה מ"ש כבודו דחצירה קני' לה שלא מדעתה. ליתא דאיך יקנה לה החצר שלא מדעת להתחייב דמים. ואם הי' בחצירה בשעת מכירה. אף שלא הקנה לה בתורת חצר. ודאי הי' החצר קונה לה. והן הן דברי עבוה"ג שהביא כבודו. אבל לא יועיל מה שהי' בחצירה לאחר מכירה:

ג

ג) אך מ"ש שכסף עירבון הוא סטימתא כמבואר בתשו' רע"ק ניתן להאמר. והנה בחת"ס סי' שי"ד הביא בשם הנתיבות דסטימתא הוא רק קנין דרבנן. והחת"ס חולק ואין דבריו מחוורין בעיני. ובעיקר הדין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא הביא קושית האבני מלואים על הסוברים דלא מהני מסוגיא דפ' אלמנה לכה"ג. הבת מאכלת בתרומה בנכסים מועטים. [ומה שתי' שם באבני מלואים משום דספק שמא העובר נקבה. והבן הנולד מאכיל. ואיסור ספיקות הוא דרבנן. ובדרבנן מועיל קנין דרבנן. במחכ"ת אינו כלום. דאי קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. א"כ נשאר ספיקא דאורייתא אף לאחר הקנין דרבנן. ואכתי מדרבנן לחומרא. ומה יועיל הקנין דרבנן אם העובר זכר. וכיון שכן נשאר ספיקא דאורייתא כשהי'. וזה פשוט] וע"כ העלה בחת"ס דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא לבד במקום שחכמים עקרו לא לגמרי. כגון במעות דמהני למי שפרע. וביאוש דאינו רק משום תקנת השבים. ואם החזיר אחר יאוש ה"ז משובח יע"ש:

ד

ד) ומה אעשה ונעלם משני גאוני עולם אלו דברי הירושלמי במקומו. שהקשה שם מזון הבנות מדבריהם עוקרין דבר תורה. ומשני כמ"ד מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות יע"ש. והנה לפי"ז מוכח מכאן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. והיינו כדעת ר"י שבשטמ"ק ב"ב דרק הפקר הוא ולא קנין. ובהא דמזון הבנות גם הפקר לא הוה דאינו רק שיעבוד. ולא שייך שמשועבד להפקר. כהא דמית גר פקע שיעבודי':

ה

ה) מ"מ בנ"ד אף לפי מה שהעלה החת"ס שם דלפי שיטה זו הוא הפקר רק נגד הגוי. וכל זמן שלא זכה הגוי הוא ברשות ישראל מ"מ שוב כשלקחה הנכרית לביתה לחלוב. חצירה קונה שלא מדעתה. כמו זוכה משאר הפקר. כיון שעבור זכי' זו לא תתחייב דמים. שהיא רק זוכה מהפקר והבן:

ו

ו) אך לבי מהסס בסטימתא אם מועיל במקום שאין המוכר והלוקח מכוונים למכירה רק להפקיע מאיסור בכור וחמץ. ואחר הלידה. ואחר הפסח ישיב המכר לבעליו. דמי יודע אם גם באופן זה נהגו שלא לחזור בהם. ואופן המכירה בבכור הזה לא יכולתי לעמוד על אופיא שלה. כי מסכום המעות י' גדולים יראה שרק להפקיע מאיסור בכור. אך ממה שחלבה הערלית את העז יראה שהי' כוונתם להשאיר העז גם אחר לידה אצל הערלית. אך ראיתי להמק"ח בפשיטות. דסטימתא מועיל בחמץ. ומשמע במכירה הנהוג שרק להפקיע איסור חמץ. ואחר הפסח חוזר המוכר וקונה החמץ:

ז

ז) ובענין שאלתו אם יש להתיר להטיל מום בבכור זה ע"י נכרי הנה בדבר הטלת מום בבכור בזמן הזה העליתי במק"א [והוא לקמן סימן ת"ט] דהוא מדאורייתא דכן מוכח בהרא"ש בתרי לישני דבעטו אחר רדיפה דכתב הרא"ש אף דאיסור הטלת מום דאורייתא. האיסור אחר הטלת מום דרבנן. וכן מהא דאמרינן בגמ' לענין קנסו בנו אחריו צרם אוזן בכור דאורייתא וראיות אלו הובאו בפוסקים. ועיקר היסוד שלהסוברים דהוא דרבנן מהא דפ"ק דע"ז (י"ג:) דאם הקדיש בזה"ז נועל דלת בפני' והיא מתה. ולשוי' גסטרא. אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ומקשה נראה מום מעליא הוא. ומשני משום דלא חזי להקרבה. וגרע ממטיל מום בבע"מ דהכא לא חזי לא לגופי' ולא לדמי:

ח

ח) ולענ"ד אין משם ראי' כלל דהנה לכאורה אין ללמוד בזמן הזה להתיר מתמים יהי' לרצון. דהקדשים בעצמותם ראוים הם. אך ארי' הוא דרביע עלה שאין בהמ"ק [ועוד מהרה יבנה בהמ"ק] וזה הקשה החת"ס. אך מרי' דשמעתא היא רבא. והוא ס"ל פרק כל הזבחים. השתא דאמר רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצה. משום דנדחה מהקרבה וכמ"ד בע"ח נדחין. ואיתא פרק קדשי קדשים דלמ"ד בע"ת נדחין כל הקדשים שהי' בעת שנפגם המזבח נפסלו ואף שנתקן המזבח אח"כ כבר נדחו. וע"כ כל הקדשים שבזה"ז נפסלו מהקרבה לעולם. ושפיר נתמעטו מתמים יהי' לרצון. וקאמר דאפי' למאן דאסר מטיל מום בבע"מ משום שעומדים למכרם ולקנות בהם קרבן עליהם. משא"כ בזמן הזה הדין לחללם בד' זוזי ולהשליכם לנהר אין שם קרבן עליהם מחמת הדמים. והם עצמם הרי נפסלו:

ט

ט) וכן הא דכתבו התוס' במנחות ובבכורות דבזמה"ז מותר להטיל מום מה"ת לכ"ע. היינו דשם מרא דשמעתא ר' יוחנן. והוא ס"ל ג"כ בכמה מקומות בע"ח נדחין. משא"כ לדידן דקי"ל כרב דאין בע"ח נדחין. אין לדמות בזמה"ז לבע"מ. ולכ"ע אסור מה"ת. וראיית הרא"ש פרק הפועלים מבכור בזמן הזה דאפי' בדרבנן אסור שבות. היינו משום דסוגיא דבכורות לכ"ע. ואפי' להסוברים בע"ח נדחין:

י

י) ולענין בכור בחו"ל. בזה הי' נראה לפסוק שמותר להטיל בו מום מה"ת. דקי"ל ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור. וע"כ אף בדיעבד כן. דכן מוכח להדיא ר"פ מעשר בהמה. שמינה למדו הפוסקים לבכור. ושם משני כאן לקדש כאן ליקרב. ומקשה אי אינו קרב למה קדיש ומשני לאכול במומו לבעלים]. ואי בדיעבד כשר מה קושיא וע"כ אף בדיעבד פסול. וה"ה לבכור:

יא

יא) אך נ"ל דבזמה"ז מיגרע גרע ואסור מה"ת, והוא דהנה תמוה לדעת הרמב"ם דאף בזמן בית שני תרומה דרבנן. וכפשטא דירושלמי הנ"ל מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות. שאף בימי עזרא דרבנן. דלא כפירוש ר"ש פ"י דשביעית. א"כ למה קרב בכור בבית שני. כיון דלענין תרומות ומעשרות כל א"י כחו"ל. אך ברורן של דברים דהיקש בכור למעשר הוא דוקא בזמן שנוהג מעשר שהרי ביום שהוקם המשכן קרבו בכורות כדאיתא בש"ס פ"ק דבכורות. אף שנולדו בחו"ל ע"כ היקש בכור למעשר אינו רק בזמן שיש מעשר. וע"כ כשפסקה קדושת ארץ לענין מעשר. מביאין בכור אף שאין מעשר. וכהאי גוונא במגילה (יד.) עד שלא באו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה לאחר שבאו כו' כיון שגלו חזרו להתירן הראשון. וע"כ בזמה"ז לדעת הרמב"ם דמה"ת אף בא"י ליכא מעשר. גם מחו"ל מביאין בכור מדאורייתא. (וכן לדעת התוס' דקדושת עזרא פסקה לגמרי]. ומה שלא קיבלו בכורות בזמן בית שני מחו"ל היינו משום דמדרבנן נוהג מעשר בא"י אבל מדאורייתא יש בכור אפי' בחו"ל:

יב

יב) ולענין להטיל מום ע"י גוי לכאורה לא גרע משום גורם לדעת הסוברים דלא מתירין גורם כיבוי רק משום פסידא היינו דאין איסור גרם בדבר הנעשה ע"י גוי רק גורם שע"י מעשה לבד. אבל בכור דאסור ליתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיבוא הכלב ויטלנה ויטיל בו מום. הנה דאפי' גרם שע"י מעשה הכלב אסור. ולמה יתיר יותר במעשה הנכרי:

יג

יג) ומ"ש הרא"ש בפרק הפועלים בבעיא דשבות באיסור לאו. דנקיט לה ראב"ד לקולא. וכתב ומאי דמסקינן סוף פרק פסולי המוקדשין במטיל מום בקדשים דע"י נכרי אסור. ואפי' בזמה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן. [התם משום חומרא דקדשים ולא גמרי' מיני']. ומה קושיא מום בקדשים אסור ע"י גוי משום גרמא י"ל משום דהתם אסור בדיעבד אפי' עשה הגוי בו מום בלא צווי ישראל. רק שנתכוין לטובת ישראל מחזי כשלוחו. והיינו כעין זכי' מטעם שליחות. אבל גרמא אין כאן שלא צוהו ישראל כלל:

יד

יד) אך מבואר בפוסקים בעשה גוי מלאכה בשבת לצורך ישראל דאסור ליהנות בו כתבו הטעם משום גזירה שמא יצוהו לעשות. ה"נ הטעם משום זה. ובמצוה הלא יהי' אסור משום גרמא. ועדיין קשה מה דמיון יש שבות באיסור לאו למטיל מום בקדשים ע"י נכרי:

טו

טו) ע"כ נראה לחלק בין מצוה לגוי למניח דבילה כדי שיטול הכלב. דכהאי גוונא מצינו חילוק בקנין משיכה. בעבד לא מהני קורא לו והוא בא משום דאדעתי' דנפשי' עביד. ובקידושין (כ"ו) בתוד"ה חבילי זמורות בשם ר"מ דכשאוחז חבילי זמורות למעלה והפיל מגביה עצמו כדי לאכול חשיב מוגבה מכח האדם. ה"נ גוי העושה מום בעצמו בציווי ישראל אדעתא דנפשי' עביד. ולא חשיב ישראל עשה ואפשר אפי' גורם לא הוי. משא"כ מניח דבילה והכלב עושה בו מום כדי לאכול חשיב גרמת אדם. ואינו דומה לגוי שיש לו דעת עצמו:

טז

טז) ע"כ יש להתיר מה"ת לעשות מום עפ"י גוי ובלבד שיהי' גדול. דקטן אדעתא דמצוהו עושה. כהא דפ"ק דקידושין עבד קטן כבהמה דמי ועוד צריך לידע שלא יתן לגוי שכר הרבה ע"ז. דא"כ יהי' ברי שהגוי יעשה בו מום. ויהי' דומה למוסר דחשיב גרמי משום דברי הזיקא. ויש לחלק. ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ:

יז

יז) סוף דבר לדינא נ"ל. אם המכירה הי' באמת. אני נמנה להתיר הטלת מום ע"י גוי. ואם לאו לבי מהסס קצת. ואם כ"ת רוצה לסמוך על המק"ח יוכל לסמוך. ולענין אם ימצא טריפה אם לא יהי' ודאי טריפה רק ספק אני נמנה להתיר שלא יצטרך קבורה כמו הטלת מום ע"י גוי כנ"ל. וטריפה ודאי לא שכיח:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף