אבני נזר/יורה דעה/שצו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שצו

סימן שצו

לרב אחד.

ב"ה יום ד' בחוקתי תרנ"א:

א

א) בדבר הבכור שאביו בין אנשי חיל בריחוק מקום אם יפדוהו ב"ד בלא אביו. הנה הסכמות אחרונים דיכול לפדות ע"י שליח הדבר ברור בין במעות האב בין במעות השליח. כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני ואף שפדיון הבן דמצוה לא עדיף מקרבנות שיכול להפריש שיתכפר בו חבירו. וכן פסח שיכול להפריש על חבירו מדעתו אף שהוא חובת הגוף. ואין לחלק דשאני פדיון הבן דיש קצבה לכסף ה' שקלים ובעי חסרון ממון משא"כ בקרבנות דלא בעי שיעור ממון. ליתא דבערכין (כ"א) דיכול להקריב אשם על חבירו אף שאינו אלא בכסף שקלים:

ב

ב) אך לפדות בלא ידיעת האב. הנה דכשפודה במעות האב ודאי לא יועיל בלא דעתו. דכה"ג בתרומה שתורם שלא מדעת לא מהני. ואף שבתה"ד סימן קפ"ת גבי חלה דמשרתת מפרשת חלה בלא דעת בעה"ב משום זכי' ודוקא בתרומה משום דאפשר בעה"ב הי' רוצה לתרום באופן אחר בעין יפה או להיפוך. הנה גם בפדיון הבן יש לומר כן שמא רוצה ליתן לכהן אחר. ודוקא בתרומה דהפרשה לחוד ונתינה לחוד הוא דצריך לטעם עין יפה וכו' משא"כ בפדיון הבן:

ג

ג) אך כשתרם במעותיו לכאורה דומה לתורם משלו על של חבירו דמבואר בפוסקים דא"צ דעת בעלים. אך בנדרים (ל"ו) הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. ושם הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וצריך טעם למה בתרומה מועיל משלו על חבירו בלא דעת בעלים ובקרבנות אינו מועיל. ובערכין (כ"א) דלא מהני הפרשה בלא דעת חבירו בין בחטאת בין בעולה דלא ניחא דליכפר במידי דלאו דידי'. והנה אם נאמר החילוק בין מצות עשה לבד בין כפרה על עבירה דבחסרון ממון הו"ל כפרה טפי. יקשה מפסח דאינו מכפר על שום עבירה רק שמפקיע חובתו. מ"ש ממ"ע בעלמא:

ד

ד) וע"כ הי' נראה לחלק דבכל מצוה אמרינן דניחא לי' לקיים בממוני' ולא הוה זכות. ושאני תרומה שהוא רק תיקון הכרי וכמ"ש המג"א סימן ח' סק"ב גבי חלה שדומה לשחיטה שאינו מצוה כל כך רק תיקון עיסה עי"ש. ומקור הדברים מדברי רש"י גיטין (מ"ז:) ד"ה מדאורייתא שאם אינו רוצה לאכול או למכור אין חיוב לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לי' לקיים בעצמו בממונו וא"כ ה"ה בפדיון הבן דלא מהני שלא מדעת:

ה

ה) אך הא דהפרשת תרומה הוא רק מתיר במחלוקת שנוי' כי בתוס' ר"ה (ד') דעובר על הפרשת תרומה בבל תאחר. מוכח שהוא מצוה מחויבת. וכן משמע ברמב"ם פי"א ה' ברכות שפירש הטעם דמברך על השחיטה ולא לשחוט משום דשחיטה אינו מצוה מחוייבת רק מתיר. וגבי תרומה כתב שמברך להפריש תרומה. מוכח דהפרשת תרומה מצוה מחויבת. ורש"י בגיטין לטעמי' שגורס בפסחים לא סגי דלאו איהו שחיט. אבל הרמב"ם גורס לא סגי דלא שחיט והוא גי' הרמב"ן בס' המצות. וא"כ לפי שיטתם מוכח מדמברכין בתרומה להפריש שכן מפורש בתוספתא. דתרומה מצוה מחויבת:

ו

ו) אך בעיקר הדין דהתורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים מבואר בריטב"א קידושין (כ"ג:) דאע"ג דבנדרים מסיק בתיקו. מ"מ נפשטה האיבעיא מהא דבכורות המפריש פדיון פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. ולדעת הפוסקים דתרומה מצוה מחויבת יש לחלק דשאני פדיון פטר חמור דאינו מחויב שהרי בידו לעורפו והערופה איננה מצוה לדעת הראב"ד בהשגות פי"ב מה' ביכורים והפדיון רק להתירו בהנאה והוא מתיר ע"כ זכות הוא לבעלים. אבל תרומה שהוא מצוה מחויבת י"ל לאו זכות הוא לבעלים דניחא לי' בדידי' ואין ללמוד מפדיון פטר חמור לתרומה. אך הרמב"ם לטעמי' דערופה נמי מצוה. וא"כ שפיר הוי מצוה מחויבת או לפדות או לערוף. ושפיר מוכח מפדיון פטר חמור להפרשת תרומה:

ז

ז) והנה פשט המכילתא בפירוש החומש בפסוק ואם לא תפדה וערפתו הוא הפסיד ממון כהן לפיכך יופסד ממונו מוכח כפירוש הראב"ד דאינו מצוה מחויבת. ותלוי בדיעות הפוסקים הנ"ל אם תרומה מצוה מחויבת. אך בפדיון הבן שודאי מצוה מחויבת אין ללמוד מפדיון פטר חמור לדעת הראב"ד דמכילתא מסייע לי'. וגם מהא דהפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום משמע דבמצוה מחויבת לא חשיב זכי'. ע"כ לדעתי נכון לכתוב לאביו שיעשה שליח אחד ומועיל בכל אופן שיעשה שליח או שיעשה שליח לפדות בממון האב או שיעשה שליח לפדות בממון אחר כנ"ל:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף