אבני נזר/יורה דעה/שפא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שפא

סימן שפא

א

א) הפרמ"ג או"ח סי' ל"א כתב דאם נודע לו בשבת ויו"ט שאין מזוזה בבית מותר לדור בלא מזוזה כמ"ש המרדכי בציצית עיי"ש. וכן כתב הב"ח יו"ד סימן רפ"ח ואם אין לו מזוזה כשירה ידור בלא מזוזה עד שימצא כשירה. והנה הב"ח והפרמ"ג לא הי' להם ספר תוספי הרא"ש על יבמות שיצא לאור בזמנינו ומשם (דף צ:) מבואר ההיפוך [שכתב האי דינא דאם נפסק לאדם ציצית בשבת יכול להתעטף בטליתו אפי' לכתחלה משום דלא מחויב עד לאחר שנתעטף. וא"כ דוקא בחול. אבל בשבת דאי אפשר לעשותו ובשעת עיטוף ליכא עבירה גם אין עבירה כשהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דאי אפשר לעשותו עכ"ל. וא"כ מבואר דדוקא בציצית הדין כן משום דלא מחויב עד אחר שנתעטף כמ"ש התוס' יבמות (צ':) דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכן כתב תוס' הרא"ש שם משא"כ במזוזה. וכדבעינן למימר לקמן אות ד']:

ב

ב) ולפי דברי תוס' הרא"ש מיושב קושיות השג"א על התוס' שם. דהנה התוס' הקשו אהא דאמר שם דסדין בציצית הוי שוא"ת שהרי הלבישה ו שלובש טלית בלא ציצית] הוא מעשה ותירצו דחיוב ציצית הוא לאחר שנתעטף בה דכסותך אשר תכסה בה משמע לאחר שנתעטף. ובשג"א סי' ל"ב הקשה דמה בכך דהחיוב בא אח"כ. מ"מ כיון דע"י מעשה בא חשיב מעשה בעבירה כדמוכח מהא דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו את המעזיבה דחשיב לאו שיש בו מעשה אף שתחילת ביאתו הי' בהיתר. ועל עיקר קושיות התוס' כתב ג"כ דלק"מ שהרי המרדכי כתב דאם אין לו מצוייצת מותר ללובשו בשבת דלא כתיב לא תלבש בגד בלא ציצית רק יעשו להם ציצית. ע"כ כשאי אפשר לו לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית. וכיון דאין איסור בלבישה החיוב שוא"ת עכ"פ:

ג

ג) והמעיין בתוספי הרא"ש יראה שדברי התוס' נכונים שהוא כתב על תירוץ התוס' דמכאן שנפסק לו ציצית טליתו בשבת מותר ללובשו בלא ציצית דבשעת לבישה אין איסור ולאחר לבישה אין חיוב עליו לעשות ציצית דשבת אי אפשר לעשות ציצית. הרי דינו של המרדכי נצמח מכח דברי התוס' ההם. וביאור הדברים דאם הי' חיוב לעשות ציצית קודם הוה אמרינן דעשיית ציצית מתיר ללבוש הבגד כמו שחיטה והפרשת תרומה וחלה. ובשבת שאי אפשר לו לעשות ציצית אסור ללבוש. אך עתה דחיוב ציצית אחר שנתעטף אי אפשר לומר דמצות ציצית מתיר הוא. דא"כ איך לובשו תחילה בלא ציצית. וע"כ רק מצוה. וע"כ מותר ללובשו בשבת בלא ציצית דאז אין חיוב עליו לעשות. ואיסור ע"כ ליכא מדמותר ללובשו תחילה בלא ציצית. וע"כ נכונים דברי התוס'. דמקמי דחידשו שהחיוב חל אח"כ לא הוה ס"ל דינא דמרדכי ולאחר שחידשו זאת ניחא דלא הוה איסור רק מניעת המצוה כדברי המרדכי ולא קשה מהא דנזיר:

ד

ד) והנה בציצית כתבו התוס' דהחיוב חל אחר שנתעטף מדכתיב אשר תכסה בה. אבל במזוזה דאין לימוד על זה ואדרבא לא נזכר בתורה שידור בו. וכן כתב בס' האשכול [לר' אברהם אב"ד חמיו של הראב"ד] דהבונה בית חדש חייב לעשות בו מזוזה תיכף. ואף דבעצמו כתב שחובת הדר הוא. אך הפירוש שצריך לעשות המזוזה קודם שידור בו ויותר נראה לפרש דבריו דאם דעתו לדור בו שחייב לעשות המזוזה מיד בגמר הבית שיהי' משומר מן המזיקין תיכף ולא יוכלו ליכנוס בתוכו כלל ובני ר"ש נ"י הביא קצת ראי' שדרכם הי' לקבוע המזוזה תיכף מדאמר לי' ריש גלותא לר' נחמן קבע לי מזוזתא אמר לי' תלי דשא ברישא. הרי שריש גלותא רצה למהר שיהי' קבועות הסיפים והמזוזות ביחד ור"ל אמר שזה אי אפשר רק צריך לקבוע הסיפים תחילה אבל עכ"פ לאחר שקבע הסיפים תיכף קבע המזוזות. עכ"פ מפורש בדבריו שחייב לעשות המזוזות קודם שידור בו. ובהכי ניחא מה שמברך לקבוע מזוזה כשקובע קודם שיכנס לדור בו. ובציצית אינו מברך עד שעת עיטוף. ובמזוזה כשנכנס לדור בו אח"כ אינו מברך כלום. והמג"א סי' י"ט נתקשה בזה. ולמה שכתבתי הכל ניחא בס"ד והמג"א לא הי' לפניו ס' האשכול שזכינו לו בזמנינו. ע"כ שפיר אמרינן דמצות מזוזה הוא מתיר. שתחילה אסור לדור בבית עד שיעשה בו מזוזה. ובשבת שאי אפשר לעשות מזוזה אסור לדור בו:

ה

ה) וראי' לזה שיש חילוק בין ציצית למזוזה בענין זה. לשיטת התוס' מנחות (מ"ד) דשוכר בית מחויב במזוזה מה"ת דביתך לדרך ביאתך. וקשה הא דאמר בשבת (קל"ב.) במחלוקת ר"א ורבנן במכשירין ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט א"ר יוסף הואיל ואין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להן זמן כל יומא זמני' הוא אלא אמר ר' נחמן הואיל ובידן להפקירן. וקשה להתוס' דאף בית שאינו שלו חייב במזוזה (ואף בית המופקר חייב] מה מועיל שיפקיר. אך להנ"ל דציצית רק מצוה גרידא. ואם נאסור עליו לעשות ציצית יהי' מותר ללבוש בלא ציצית. ע"כ שפיר קשה שידחה שבת לר"א כיון שממנ"פ לובשו. שוב ידחה החיוב את השבת. אבל במזוזה בלא"ה לא קשה דאיך ידחה הלא בידו שלא לדור בו. ובזה אין לומר אם נאסור לעשות מזוזה מ"מ יהי' מותר לדור ושוב ידחה. דבאמת בלא מזוזה אסור לדור דמזוזה מתיר הבית כנ"ל. וא"כ במזוזה לא הקשה הש"ס כלל רק אציצית ושפיר משני הואיל בידו להפקירן דבציצית כתיב כסותך. בגדיהם. וכיון שבידו ללובשו ולא יצטרך לעשות ציצית לא הוי חיוב ברור שידחה שבת:

ו

ו) ובזה נראה ליישב הא דפסק הרמ"א סי' רפ"ו דבית שישראל וגוי שותפין בו פטור מן המזוזה. והנה בפרק ראשית הגז (קל"ה.) איתא בכל הני דכתיב צאנך בקרך לר' אילעי למעט גם שותפות ישראל ולרבנן למעט שותפות עכו"ם ואיתא שם מודה ר' אילעי במזוזה אע"ג דכתיב ביתך כתב קרא אחרינא למען ירבו ימיכם לרבות השותפין אלא ביתך למאי אתא דרך ביאתך כדרבא כו'. ובתוס' הקשו תימה לימא למעט שותפות עכו"ם והניחו בתימה. והמרדכי בה' קטנות כתב דשותפות עכו"ם פטור מדכתיב למען ירבו ימיכם והגוי אינו בזה וא"צ קרא למעט ולעולם שותפות עכו"ם פטור. איברא דקשה על זה דבציצית נמי אמר שם כהאי גוונא אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם אלא כסותך למה לי למעט טלית שאולה. וקשה לימא למעט שותפות עכו"ם:

ז

ז) אשר ע"כ נראה דהנה שם בסוגיא דר' אילעי תרווייהו [היינו שותפות עכו"ם ושותפות ישראל] מצאנך נפקא שותפות עכו"ם מ"ט דלא מייחדא לי' שותפות ישראל נמי לא מייחדא לי'. ורבנן עכו"ם לאו בר חיובא ישראל בר חיובא וזה לא שייך רק בראשית הגז. וכהאי גוונא בשותפות ישראל חלק שניהם מחויב אבל בציצית דחובת גברא הלובש בו הוא. וכשהטלית בשותפות עם אחר שאינו לובשו. הרי חצי הטלית של אחר בפטור דהלובשו אין שלו רק החצי. ואף שהוא של ישראל אחר הרי ישראל אחר אינו לובשו וע"כ אין לחלק כלל בציצית בין שותפות עכו"ם לשותפות ישראל. ומדשותפות ישראל חייב שותפות עכו"ם נמי חייב. [שוב מצאתי סברא זאת בתשו' רעק"א ז"ל]. וא"כ י"ל מהאי טעמא גם במזוזה כיון דשותפות ישראל חייב אף שאינו דר בו רק אחד. ה"ה שותפות גוי:

ח

ח) אך לפמ"ש דוקא בציצית שאין חל החיוב רק אחר שלבשו. והרי זה שלבשו חצי' אינו שלו ולא חל החיוב בחצי שני. אבל במזוזה שהחיוב חל קודם שפיר יש לחלק בין שותפות ישראל שכולה של ישראלים שחל על כולה החיוב שזה אסור לדור בחלקו בלא מזוזה וכן השני בחלקו [משא"כ בטלית דקודם לבישה אין חיוב רק לאחר לבישה. ואז אינו לובש רק אחד והא דלא קאמר בגמ' דאתא למעט שותפות גוי כקושיית התוס'. תירץ אחד מן התלמידים דתרי ביתך כתיבי וקשה ביתך שני למה אתא ע"כ למעט שותפות ישראל דשותפות גוי מביתך קמא נפקא. ע"ז תירץ הש"ס דאתא לדרך ביאתך. ועל תירוץ המרדכי קשה לי דהתינח אם ישראל וגוי דרים בו דא"כ הגוי בכלל למען ירבו וליתא. אך אם ישראל לבד דר בו קשה. אך להנ"ל הכל ניחא בס"ד. שוב ראיתי במרדכי עצמו בהלכות קטנות שכתב להדיא דגם במזוזה הדין כמו בציצית ואדרבא הביא ראי' ממזוזה לציצית:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף