אבני נזר/יורה דעה/שיט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שיט

סימן שיט

שאלה תינוק ביום שמיני ללידתו ואביו אין בעיר ולמחר יבוא. ואביו מוהל. מהו שנמתין על אביו. מילה בשמיני עדיף או מצוה על האב עדיף:

א

א) תשובה לכאורה פשוט דמילה בשמיני עדיף. שהרי בשבת (קל"ג) בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול. פשיטא דשא"מ הוא. אמר אביי לא נצרכא אלא אליבא דר' יהודה דאמר דשא"מ אסור. ואביי אליבא דר' שמעון בשר מה עביד לי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' לא צריכא דליכא אחר. פרש"י ואי איכא אחר לעביד אחר ולא ליקו האב להתם [פירוש שלא יהא שלוחו של אב וכן פירש בס' ברוך טעם]. הרי דמצוות האב אינו דוחה לל"ת. ואילו מילה בזמנה דוחה שבת. ואין ממתינין עד למחר. וכ"ש שאין ממתינין בשביל מצוות האב שהרי אפי' בשביל שבת איסור סקילה אין ממתינין. ושבת עדיפא טובא ממצות אב. דאפי' ל"ת בעלמא אין מצוות האב דוחה. כ"ש שבת החמורה. ואם אין ממתינין בשביל שבת כ"ש בשביל מצוות אב:

ב

ב) אך במג"א סי' תרפ"ז סק"ה גבי מילה ומגילה שאין שהות לקיים שניהם יקרא המגילה. משום דיכול למול בתשיעי ותמוה שהרי מילה בזמנה דוחה שבת. אשר ע"כ נ"ל עפימ"ש הרוקח דיני לולב דמילה שלא בזמנה תשלומין דשמיני. ולפי"ז לא הי' דוחין שבת משום הבזמנו שהרי יש לו תשלומין. ומה"ט לא נדחה שבת בשביל חגיגה. משום שהחגיגה יש לו תשלומין. אך אם לא הי' דוחה שבת ולא הי' שבת זמן מילה כלל לא הי' לו תשלומין. דבש"ס חגיגה (ט.) מבואר דלילה כיון דלאו זמן קרבן לית לה תשלומין. [רק למ"ד לילה לאו מחוסר זמן יש לו תשלומין ובמשנה כריתות (ז) מדמי שבת ללילה. רק משום ששבת אעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור. חשיב זמן קרבן טפי מלילה שאינו ראוי לשום קרבן. וא"כ אם לא הי' מילה דוחה שבת לא הי' שבת חזי לשום מילה ולא הי' לו תשלומין. ואף שעדיין הי' מצוין למולו כמו גדול שחל עליו החיוב בגדלותו. וכן גר שנתגייר מ"מ מצוות שמיני הי' נדחה לגמרי. משא"כ בחגיגה שהזמן יש לו תשלומין. היינו שהחיוב שיש עליו מחמת הזמן יש לו תשלומין. וע"כ ניחא דברי המג"א דיוכל נמול בתשיעי. והשמיני יש לו תשלומין. וא"כ ה"נ י"ל שנמתין על אביו והשמיני יהי' לו תשלומין:

ג

ג) ולכאורה יש לדחות עוד דהא ודאי מ"מ לכתחילה החיוב למולו בזמנו ממש ולא לאח"ז ע"י תשלומין. דבשבת (קל"ב.) דתרי זימני כתיב שמיני. חד למעוטי שביעי. וחד למעוטי תשיעי. וא"כ מוטב לקיים מצוות בזמנו היום משיקיים מצוות אביו למחר דאין מעבירין על המצוות מזמן לזמן כהא דמגילה (ו':) דמה"ט ס"ל לחד מ"ד קורין המגילה באדר ראשון ולא בשני. ולדידן דלא קי"ל הכי. הוא מדכתיב לקיים אגרת הפורים הזאת השנית. או משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף:

ד

ד) אך הא במנחות (מ"ט) צבור שאין להם קרבנות כדי הצורך. מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר כי הדדי נינהו. דתמידין תדיר ומוספין מקודש. ולא אמרינן דאין מעבירין על המצות ומצוה דיומי' עדיף ע"ש:

ה

ה) אך בר"ן פ"ק דפסחים בפלוגתא אם מברכין לבער או על ביעור חמץ. ביארו שם הרמב"ן והר"ן דבמצוה שעושה אותם השליח דכ"ע מברכין בעל. ובמצוה שא"א לקיים ע"י שליח דכ"ע שמברכין בלמד. כי פליגי במצוה שאפשר לה להתקיים ע"י שליח. ועשה אותה בעצמה. ומבואר שם בדבריהם דאב המל את בנו בעצמו תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל. ושם הקשו מהפרשת תרומה דמברכין להפריש. ותירצו דשאני תרומה דכתיב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת. וביאור הדברים עפ"י דברי הרשב"א נדרים (ל"ו) דלהפריש משל חבירו על חבירו לא מהני נחותא דבעלים עד שיעשנו שליח בפירוש. וממוצא הדבר נשמע דבמילה לא בעינן שיעשנו האב שליח בפירוש. דא"כ הי' דומה לתרומה. ולכ"ע הי' מברכין למול. אלא ודאי במילה מהני נחותא דאב. הגם שיש לדחות דשאני תרומה דאפי' בדיעבד לא מהני שלא ע"י שליח משא"כ מילה. אך הר"ן כתב שם להדיא דאחר יכול לפוטרו מחיוב מילה שלא מדעתו ויכול לכתחילה משמע. והא דכתב הרמב"ם דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו היינו בע"כ. או בסתמא דמצוה דידי' הוא וניחא לי' למיעבד. אבל בשאינו כאן דמסתמא ניחא לי'. היינו הא דהר"ן דאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו. וא"כ כשאין האב כאן יכולין לכתחילה למולו שלא מדעתו:

ו

ו) אך לדעת האו"ז שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול. וכן דעת הש"ך ח"מ סי' שפ"ב. הגם שהתב"ש השיג עליו בקצה"ח שם חיזק דעת הש"ך חזר הספק למקומו מצוות האב עדיף או מצוות בזמנו. ואפי' לדעת חב"ש דמהני שליחות במילה. מ"מ היכא שאין אביו כאן וא"א לבוא. י"ל לפמ"ש בתוס' ישנים עירובין (י"ג:). שאם הבעל ידיו קטועות לא יכול לעשות שליח לכתוב גט. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וכן כתב במחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ה דאם אין האב יודע למול לא מצי משוי שליח דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. וי"ל דה"ה כשהוא במקום רחוק שאינו יכול לבוא. אך ז"א שאם נמתין לא יקויים מילה בזמנה רק מילה שלא בזמנה. ולענין מילה שלא בזמנה חשיב מצי עביד. שהרי בידו לבוא למחר]:

ז

ז) אך לפי מה שצדדתי במק"א דאין חיוב האב רק ביום השמיני כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. ואף שודאי גם אח"כ החיוב למולו היינו מחמת תשלומין דשמיני. נמצא שמצוות האב אח"כ חובת שמיני העבר. חובת שמיני דעכשיו עדיף. דבכל מקום חובת שעתי' עדיף. ועי' סוף פרק תפלת השחר וסוף פרק החליל:

ח

ח) ועוד דהעיקר כדעת הפוסקים דא"צ למול בעצמו ומדברי התוס' ע"ז וכ"ז.) סד"ה אשה. שכתבו למ"ד אשה פסולה למול הא דצריך קרא דאותו ולא אותה שאינה חייבת לבקש למוהלו. הרי דמצוות האב אינו למולו בעצמו או ע"י שלוחו. דא"כ כיון דאשה פסולה למול. א"א לה לקיים המצוה. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ שאין חיוב עליו רק שיראה שיהי' הבן נימול. ואפי' אחר מלו שלא מדעתו שפיר דמי. וכן כתב בתשו' מהר"ח או"ז סי' י"א דאינו חייב למול בעצמו או ע"י שלוחו. אלא שעליו מוטל לעסוק שיהי' הבן נימול. וע"כ אף אם הבן נימול ע"י אחר בלי התעסקות האב שפיר דמי. ולא עבר על מ"ע כלל. דאטו התעסקות כתיב בקרא. רק שעל האב מוטל שיהי' הבן נימול והא נימול:

ט

ט) הנה שדעת רוב הפוסקים דעכ"פ מתקיים המצוה אפי' בלא שליחות האב בפועל רק שניחא לי' לאב. ואף את"ל שהדבר מסופק לא שבקינן חיוב שמיני ודאי וליזול בתר ספק חיוב האב למולו בעצמו או ע"י שלוחו בפועל. וכ"ז נראה ברור. ויש להביא ראי' מש"ס יבמות (ל"ט:) דאין ממתינין על גדול עד שיבא ממדה"י. אף דמצוה בגדול. ועוד דשמא ייבם וחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא. וע"כ הטעם דאין ממתינין משום דשיהוי מצוה לא משהינן. והכי נמי בנידון דידן:

י

י) ואשר מספק עלינו בדין זה הוא התשב"ץ ח"ג ס"א כתב וז"ל ואעפ"י שאמרו שזו מצוה על האב. ואם לא מלו האב. הוא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקידושין זה כשאין האב כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד. כי בפרק הערל אמרו בענין מילת זכריו מעכבת מלעשות פסח. שאם הי' האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נימול ביום ח' שחל להיות בע"פ ושם פרש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל חייבין לכופו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' אונס עכ"ל התשב"ץ:

יא

יא) והנה לכאורה קשה בדבריו מ"ש כשאין אביו כאן שב"ד מלין אותו כמ"ש בתחילת דבריו אמ"ש שאם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו. וצ"ל דמ"ש כשאין אביו כאן. היינו שעבר יום שמיני. ותדע שכתב בריש דבריו ואם לא מלו האב. וע"ז אמר שאף בתשיעי שעבר האב. מ"מ אין מצוה על ב"ד רק כשאין אביו כאן. אבל בשמיני כשאין אביו כאן נראה שהדין כמו אם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו:

יב

יב) אך יש לדחות ראייתו דמיירי שידוע שיצא ביום ע"כ ודאי אין מלין אותו עד שיצא. וכיון שתחילה לא הי' באפשרי למולו מותר לעשות הפסח אף שבו ביום יצא ויוכל למולו ולעשות אח"כ הפסח. דומה לזה אמרינן לעיל מינה יבמות (ע"א:) בחלצתו חמה וחל שמיני להבראתו בע"פ ושילום מעל"ע אחר חצות היום שמותר לעשות הפסח קודם המעל"ע [ויש לפרש עוד שהי' לו לצאת אחר שקיעה ראשונה שעדיין זמן מילה. וזמן פסח עבר בשקיעת החמה כמבואר בפרק מי שהי' טמא. אך זה הפי' אינו רק לדעת ר"ת ורמב"ן וסייעתם דשתי שקיעות הם. מיהו בלא"ה ניחא כנ"ל]:

יג

יג) עוד יש לפרש פי' אחר ביבמות שם. דהנה רש"י פי' שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצוה מוטלת עליהם ולא על אחרים. ותמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה הלא מפורש פ"ק דקידושין דאין האם מחויבת למול בנה. וא"כ הא דנקט שאמו חבושה בבהא"ס כדי נסבה. ע"כ נ"ל לפרש שאמו ילדתו בבהא"ס וכההוא דפ"ק דחולין שאביו ואמו חבושין בבהא"ס שעיברתו שם. וה"נ יש לפרש בכאן שילדתו שם. והא דקאמר שאביו ג"כ חבוש בבהא"ס. דאם הי' בחוץ שייך המצוה עליו שישתדל אצל שר בהא"ס להניחו ליכנוס למולו. וכעין שכתב ר"ת דחשיב אונן מטעם זה כ"ז שלא נתייאש מלהשתדל. ודוחק להעמיד בשנתייאשו. שהרי בין עשי' לאכילה יצא. א"כ עכ"פ הי' מקום תחילה בשעת עשי' להשתדל ושפיר שייך המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ע"כ מוקי לה כשאביו ג"כ חבוש ואינו מוהל או אין לו שם איזמל וחמין וכיון שהוא ג"כ חבוש ואין חבוש מתיר עצמו אין עליו המצוה. והב"ד לא מלוהו כיון שהילד בבהא"ס. אבל אם הילד מבחוץ אף שאביו בבהא"ס שפיר י"ל שמלין אותו ואדרבא מוכח מדלא מוקי כשאביו בלבד בבהח"ס. דבכה"ג מלין אותו ב"ד. מיהו לפימ"ש לחלק בין אביו מוהל או לא י"ל דלהכי נקט שאביו ג"כ בבהא"ט כדי שלא נצטרך לומר כשאביו מוהל דוקא. מ"מ ראי' התשב"ץ נדחים.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף