אבני נזר/יורה דעה/שיג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שיג

סימן שיג

ב"ה אור ליום ג' י"ז תמוז יהפכהו ה' לשמחה ושירים תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול המפורסים אוצר בלום יקר רוח כש"ת מו"ה יואב יהושע שליט"א.

א

א) יקרת מכתביו הגיעני ושניהם נאבדו ממני ואשיב כפי זכרוני ממכתביו דבר מה שהקשה על מ"ש בתשובה באות ה' ליישב שיטת הרמב"ם דע"כ כשיש מחלוקת בין בני המלך טעון משיחה דבלא משיחה שמא יתגבר צד השני ויהי' רוב ישראל אתו יותר ממה שהי' תחילה צד הראשון ויקח הוא הירושה. דומה לעובר הנולד אחר מיתת אביו אף דאין עובר יורש חשבינן לבן הנולד אח"כ כאילו הי' בשעה שמת אביו. ה"נ כאילו הי' אז בן שרוב ישראל מסכימים עליו יותר ממה שהי' מסכימים על הראשון ויהי' הוא היורש ואף שכבר מינו את הראשון הלא מינוי בלא משיחה אינו כלום במלכי בית דוד רק משום ירושה והרי ירושת השני מבטלתו. עד כאן:

ב

ב) והקשה כבודו ממ"ש בס' אשל אברהם שאם לאחד שמת אביו מינו אחר ואח"כ נתגדל הבן אין האחר נדחה. תמיהני כי אני כתבתי להדיא משום דמינוי בלא משיחה אינו כלום. משא"כ במינויים דעלמא דמינוי לבד עושהו ירב. והחילוק שכתב עפ"י דברי הרשב"א נדרים אינני רואה בזה חילוק כלל:

ג

ג) ואשר כתב דאין זה דרכי נועם שיסתלק מהגדולה בגמ' לא מצינו זה רק בדבר שאין בידינו לתקן אבל זה בידינו לתקן ע"י משיחה. ועוד רבי ורב הונא יוכיחו שאילו הי' בא ר"ה הי' רבי צריך לסלק עצמו מהנשיאות. אך ברבי שירש הנשיאות מחמת שבא מזרע דוד מן הנקיבות. ואילו בא ר"ה הי' מושיבו בראש. אף שבמינוי לבד נעשה נשיא והרי המינוי כמו משיחה ואין אחר משיחה כלום. בזה צריך לחלק דמינוי הוא דעת אנשים הממנין אותו והם מנוהו משום ירושה. משא"כ הנמשח בשמן המשחה כי שמן משחת קודש עליו ולא משגיחין בו מאיזה טעם מנוהו. כעין זה מצינו כלי שרת איכא מ"ד מקדש שלא מדעתו:

ד

ד) ועל מה שכתבתי באות ז' ליישב הא דמשחו יואש מפני עתלי' אף שהיא מחלוקה מבחוץ משום דשם אין חשש מעילה בשמן המשחה כיון שהי' קטן ואינו בסך אינו בלא ייסך. משא"כ שלמה הי' בן י"ב ובדורות ראשונים הי' בן י"ב גדול. והקשה כבודו הלא הרמב"ם ס"ל בנים אינם כסימנים רק אחר שהגיע לכלל שנים. וא"כ דורות ראשונים אף שהולידו מקודם מ"מ יש לומר דאינן נעשים גדולים קודם י"ג. אינו קושיא. דמ"מ מוכרח לומר דבדורות ראשונים בזמן שראוי להוליד הי' זמן גדלות. דאל"כ לא הי' משכחת בן סורר ומורה בדורות הראשונים. דלאחר י"ג כבר הוא ראוי להיות אב מכמה שנים. גם קשה קושיית התוס' איך אמרה תורה קטן א"צ לחזור אחר יורשין. הלא בדורות ראשונים צריך לחזור. וע"כ הי' אז זמן הבאת שערות קודם. ואף שלדעת רמב"ם בנים לא מהני קודם הזמן. היינו דכשילדה קודם זמן אמרינן שהיא מן הזרות שיוצאים לפעמים מהיקש הטבעי [וכמו שהאריך ר"י עמדין ז"ל בקונטרסו שחיבר בענין פצוע דכה] שהולידה קטנה. או אפשר שמחלק בין זכר לנקיבה. אבל בדורות ראשונים זכרים שהי' דרכן להוליד קודם מוכרח שהי' זמן גדלות שלהם קודם:

ה

ה) ומה שהקשה הלא יכולים למשחו בכל שהוא. הלא בעצמו הביא רש"י הוריות (י"א.) דמשיחת המלך הי' כעין סיכה ופשט הגמ' כראב"ד דסיכה בכ"ש. ובלא"ה מה דפשיטא לי' בשאר איסורין חוץ מאכלות אסורות אין איסור ח"ש מה"ת. וראייתו מתוספתא דפ"ד דביצה. תשואת חן לו שהעירני מתוספתא. אך לפי ס' מגן אבות שמשונה הנך דתנן שיעורו במשנה דאבות מלאכות דבציר מהני שיעורין אין שם מלאכה עליהן כלל. אין ראי' משם:

ו

ו) ובמ"ש דהרמב"ם לא הביא רק שנויא קמא דאדם תמיהני הלא הא דכל שאינו בסך הוא ברייתא ואין חולק עלי' ורמב"ם הביא שינויא קמא שג"כ אמת:

ז

ז) ובמה שכתב לחלק בין הא דמקיף את הקטן דחשיב קטן אינו בניקף. דשאני הכא דאיתי' בסך כשיגדל משא"כ בפאת ראש דאותו שערות יגבהו למעלה דמזיא מתחת רבי ולא יהי' בהם איסור כשיגדיל. לא הי' צריך לזה. דבפאת ראש אמרינן דהקפה זו צריך להיות הניקף חייב. ובאמת כתבתי שאינו ברור בקטן. אך מה שהביא רו"מ ראי' מחרש שנשא חרשת אחות אשתו אינה מתייבמת. ואף דלאו חייבי כריתות לדידהו שאינם מוזהרים. הנה מצות יבום אינו רק במקום שיש איסור אשת אח כדרבינא פ"ק דיבמות לב"ש. ומה שמתייבמת דחשיב אחות אשתו לשיתפקח ואז תהי' ערוה משום אחות אשה. ועוד דמה דאין תופסין קידושין בעריות הוא משום דכתיב בהו טומאה כדמוכח ממימרא דרב בצרת סוטה. ונהי דחרש אינו מוזהר מלטמא עצמו מ"מ אין קידושין תופסין ואי אפשר לקנותה ביבום ובזה נ"ל דהא דאמר בסנהדרין (נ"ה:) דבקטן הבא על הבהמה איכא תקלה היינו משום דמטמא עצמו. ואף שאינו מוזהר תקלה איכא. וגם מאכלות אסורות מטמאין האדם כמפורש בתורה. ואפי' המינקת שאוכלת דברים אסורים גורם טבע רע לתינוק וכן התינוק בעצמו כשאוכל דברים אסורים כמבואר ברמ"א סי' פ"א יש לדמותו להא דסנהדרין משא"כ באיסורין דעלמא:

ח

ח) ומ"ש שלדעתו הא דמקשה בגמ' וכי מפני מחלוקת נמעול היינו מעילה ממש. אני לא מצאתי מעילה בשמן המשחה שיביא עלי' אשם מעילות. והוא דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש בנתינה וסיכה. אין בו אלא חידושו:

ט

ט) מהשהקשה דמ"מ איך משחו ליואש הא אסור להאכיל לקטן דבר האסור. אני לא מצאתי איסור בשמן המשחה בניסך אלא בהסך אותו:

י

י) על מ"ש דאפשר ברייתא דת"כ סוברת דעל פני אהרן אביהם לאחר מיתת אהרן כרחב"א דס"ל הכי במ"ר. השיב כבודו שהרמב"ן פ' כי תצא בקרא דעל פני השנואה הבכור כתב דלא מצינו על פני אלא מחיים. אי בעינא אמינא מרמב"ן בפי' התורה מותבת לי הלא הרמב"ן בפי' התורה בקרא דעל פני אהרן אביהם מפרש דלא כר' יצחק ודלא כרחב"א אלא דעל פני אהרן אביהם על וימת נדב ואביהוא קאי וא"כ לא מצינו ירושה מחיים בכהונה. אך באמת אין לנו אלא דברי רז"ל חכמי הש"ס ומ"ר. ואפשר דכרחב"א. אך באמת אין מרחב"א סתירה לדברי רמב"ן פ' כי תצא, שהרי באמת קשה מה ראי' הביא רחב"א מן ויקם אברהם מעל פני מתו דשם היה מתו מוטל לפניו. משא"כ אהרן שנסתלק מכמה שנים. וכבר התעורר בזה בעל יפה תואר (ויקרא כ'). ותירץ דרחב"א דחיקא ליה לומר דביוהכ"פ אחד אירע טומאה לאהרן ולאלעזר ע"כ פירש מת אהרן ומשום דצדיקים במיתתן נקראו חיים והוא רואה במיתתו מעלת בניו יע"ש. וא"כ אין זה ענין לבכור לאחר מיתתו:

יא

יא) על מ"ש (באות ס"ו) בהראי' שהביא הגאון מו"ה שאול זצ"ל מקרא דמחוקק מבין רגליו אלו נשיאי א"י הרי דבן בתו ירש בנשיאות. וכתבתי דאין לומר דלאו משום ירושת נשיאות אלא דכך נתנבא יעקב שיהי' בהם גדולים בעלי הוראות שיהי' ישראל מתרצים למנותם בנשיאות. דא"כ גם קרא דאל יסור שבט מיהודה נמי היא נבואה. ואם כן אם בא ר"ה למה הי' רבי מושיבו למעלה ממנו. ואי משום מלכות בית דוד. מנ"ל דנשיאות וראשי גליות ניתנה לדוד כלל הלא לא ניתן לדוד אלא מלכות. השיב כבודו דראש גלות מלכות ממש הוה שהרי היה בשעיר. ודוקא רבי לא הי' בשעיר כדאיתא בהוריות. אלה דברי תימה דאין מלכות בגלות ואף שהי' בשעיר הלא גם רבי אי לאו משום צרה בבבל היה בשעיר אף שהי' רק ראש סנהדרין. והרמב"ן בפי' התורה בפסוק ונשיא בעמך לא תאור. כי נשיא נקרא בין מלך בין ראש סנהדרין כי הוא ראש השררה על כל ישראל בין שתהיה ממשלת מלכות בין שתהי' ממשלת התורה. והביא ראי' ממה ששאל רבי על עצמו מה אני בשעיר. וע"כ ריש גלותא כיון שהי' ראש בנשיאתו על כל ישראל הי' בשעיר. ורבי נמי היה מביא שעיר משום שהוא ראש סנהדרין אי לאו שר"ג שבבבל על גביו. ועוד גם לפי דבריו למה היה מושיבו למעלה ממנו דמשמע שר"ה היה ראש סנהדרין והרי נשיאות סנהדרין אינו ממלכות דוד כלל. אלא ודאי מקרא דמחוקק מבין רגליו דגם הנשיאות ניתנה אליו בזמן גלות שאין מלכות וירש רבי משום שבא מנקיבות. גם הראי' מיעקב שחשב שמשון למשיח. הוא ראי' טובה. ומעלתו העלים עין ממנה. ויהי' מוכרח ג"כ לומר שגם המלכות רק נבואה. ומפורש להיפוך בדברי הימים:

יב

יב) ומ"ש שרחוק בעיניו שהת"כ והתוספתא פליגי ע"כ רצה ליישב עפ"י דברי תוי"ט סוף פ"ב דמכוח שהוקשה לו דברי המשנה דפליגי ר"מ ור"י אם חוזר לשררה שהי' בו ובברייתא דפליגי אם חוזר לשררת אבותיו ופירש התוי"ט דע"כ קרי לי' שררת אבותיו דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. וע"כ לעולם קרוב אינו יורש. והתוספתא והרמב"ם משום דמסתמא החזיק בשררה מאבותיו שהי' כה"ג ומלכים. ע"כ כשמת זה יורשים שאר קרובים משום שהם בני האבות שהיו כה"ג ומלכים. ואם שהסברא ראוי' לאומרה. גם לת"כ יקשה כיון דאבותיו היו כה"ג ומאי יבא אחר וישמש תחתיו. הלא נחלה ממשמשת עד כה"ג הראשון וכל הקרוב קרוב קודם לירש ואיך אמר בתוספתא דמסתמא ירש מאבותיו. ות"כ סתמא לא ירש מאבותיו. ושניהם נתנו מקום לטעות והר"ש הביא התוספתא על הת"כ. ולדבריו בלא חילוק זה המה הפוכים ממש. ואיך לא ביאר חילוק זה. וגם הרמב"ם כיון שראה הת"כ דמיירי בסתמא לא ירשה מאבותיו שוב איך סמך על הסתם:

יג

יג) ועיקר דברי תוי"ט דע"כ קרי ליה קרא שררת אבותיו משום דמסתמא ירש מאבותיו דחוק מאד מאד. דמה נ"מ מאין באה אליו השררה אך בימי התוי"ט עדיין לא יצא לאור הריטב"א על מכות והוא ז"ל ביאר היטב דבמתני' בשררת עצמו וברייתא שחוזר לשררת אבותיו אף שלא הי' שלו תחילה רק לאחר שנמכר בעבד עברי או הרג נפש בשוגג נפלה לו שררה מאבותיו. ומתני' רבותא קמ"ל דאפילו לנשיאות עצמו ס"ל לר"י דאינו חוזר. וברייתא רבותא קמ"ל דאפילו לירושת אבותיו אף שלא החזיק הוא עצמו תחילה הוא חוזר לר' מאיר. עיי"ש. ואני אוסיף טעם כל שהוא. דמקור הדין בנמכר לעבד עברי ובעבד עברי ודאי אינו חוזר לשררת עצמו מאחר שהתמכר למכור בעבד עברי לדעת. ובאירע אונס הוכיחו התוס' פ"ק דיומא דחוזר לעבודתו. אך לא בלדעת. אך אם לאחר שמכר עצמו נפלה לו שררה דמשנפלה לפניו לא פשע בה הו"א דחוזר לר' יהודה. ע"כ נקיט קרא בשררת אבותיו דוקא וגם ברוצח כיון דברייתא עסיק בקראי דכתיב בעבד עברי וגמר רוצח מעבד עברי. אבל מתני' דתנן הדין לבד נקיט לה בשררת עצמו. ותמיהני על רו"מ שבודאי ראה דברי ריטב"א איך נסתייע מדוחק התוי"ט כי הרואה בריטב"א א"צ לדחוק כלל:

יד

יד) ועוד כי הרמב"ם כתב וכל הראוי לירושה. והרי גם בן בתו ראוי לירושה. וגם בהלכות מלכים משמע שגם בת יורשת במלכות להוריש לבנה. [לבד במלכות בית דוד כמו שביארתי שם]. [ובאמת בכ"ג י"ל דלא נקרא בן בתו ראוי לירושה דמצד שהוא בן בתו לבד אינו ראוי לירושה רק משום שהוא כהן מצד אביו ג"כ] במלכות ובשאר מינויים:

טו

טו) והנה במלך מודה כת"ר דשאר קרובים יורשים ובפסוק הוקשו כל פרנסים למלך. גם הרמב"ם בה' כלי המקדש כשימות המלך או כה"ג כו' משימין בנו או הראוי לירושה. וכשם שבמלך משימין הראוי לירושה אף שאבותיו לא היו מלכים כן בשאר מינויים:

טז

טז) ובנזיר דף ל' גבי מעות נזירות דקאמר מהו דתימא יורשין גמירי לה לא שנא בן לא שנא בת קמ"ל הלכה. פי' המפרש הלכה בן ולא בת. משמע דאי הי' גמירי הלכה בן סתם הוה ילפינן בת מיני' והוה אמרינן יורשין גמירי פי' בן וה"ה כל יורש. [אי לאו דמיעט קרא להדיא כמו בעבד עברי] וה"ה במלך דכתיב בניו וירושה הוא כדאמר בש"ס להדיא אמרינן דה"ה כל יורשים. וממילא ה"ה כל הפרנסים דאתקשי למלך. לבד כ"ג דצריך קרא בפ"ע ואין דינו כמלך שהרי טעון משיחה. ולא מצינו לשון ירושה בכ"ג:

יז

יז) אך אני ביארתי היטב דלרמב"ם ור"ש לשיטתייהו דבמקום שיש בן אף שאינו יורש שוב אין שאר קרובים יורשים. אין קושיא כלל מת"כ לתוספתא. ולפענ"ד העיקר כשיטתם כמו שביארתי בראיות. אך במלכות וכדומה שיורש מחיים כשאין המלך ראוי וכמו שהבאתי מיותם וממשמעות המקרא אין בן שאינו ראוי לגדולה מעכב על הבת. ואפי' ראוי כיון שאין ירושה שיעשה מלך בלא מינוי רק שמחויבין למנותו אין הבן מעכב על הבת כמו שביארתי במעלה ו':

יח

יח) ולדעת עבוה"ג דפליגי מ"מ במלכות ונשיאות וכדומה הת"כ מודה דנקיבות יורשות אף שאין שאר קרובים יורשים מדכתיב לא יסור וגו' ומחוקק מבין רגליו. וכ"ג וכדומה הנהגת בהכנ"ס לא גמרינן מיני' דמה לירושת מלכות שאינו טעון משיחה תאמר בכה"ג דטעון משיחה. וה"ה הנהגת בהכנ"ס דדומה לכה"ג. וכפי הנראה לא עיין רו"מ היטב בענין ימחול לעיין היטב בכל הדברים שנזכרו שמה אחשוב שיראה כי להלכה א מקום לפסוק שלא ירש. בשגם כי בתשו' גינת ורדים כתב בספק באלו הענינים נחשב ספיקא דאורייתא ומחויבים למנותו:

יט

יט) מ"ש ליישב תשובת הרשב"א דפתח במנהגא וסיים בדינא דחזן הכנסת אינו בכלל מינוי ושררה שהרי מותר להשים גר חזן הכנסת. אין זה ראי' שהרי בקבלו עלייהו מותר לשומו דיין. ואפי' דיין קבוע ואפי' נשיא ואב"ד כמבואר בכנה"ג סי' ז'. והאו"ח לא חילק אלא בנפשות יעיי"ש. ובגוף הדבר אם ענין שימה מקרב אחיך וענין ירושה אחת היא לא ידעתי כי אף שבפרשה אחת נכתבין. מ"מ לשון ספרי מנין שכל פרנס ישראל כו' ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל. ולא קאמר כל שימה. ומשמע כל שבקרב ישראל וכל ששם פרנס עליו:

כ

כ) מ"ש על הקצוה"ח שכתב דירושת אח מדין משמוש שלא ראה דברי רמב"ן ריש יש נוחלין. לא ראיתי שום משמעות שם כי שם כתב לפי ההוה אמינא דאין אב יורש. ואני ראיתי בשם תשו' מהרי"ל דאח נקרא ירתי ירתאי כיון דהאב קודם לכל יוצאי יריכו. והוא כדברי קצוה"ח. ובתוס' רעק"א פ' יש נוחלין מסתפק בזה עיי"ש:

כא

כא) מ"ש מירושלמי דכלאים דאין למדין מן המלכות דאפשר שלא כדין עשה ודאי כוונתו הי' על הראי' שהבאתי באות י"ח מרחבעם שעלה להלחם עם ישראל. וע"ז הקשה הלא אין למדין מן המלכות דאפשר שלא כדין עשה. הנה מפורש בדבריי שהראי' ממה ששלח הקב"ה אליו ע"י נביא כי מאתי יצאו הדברים. משמע שאם לא כן היתה המלחמה כדין. אך בלא זה אינו תשובה. שהרי שמעו אליו כל שבט יהודה ושבט בנימין. וחלילה לומר שיסכימו על רציחת שני שבטי ישראל וסנהדרין הי' שם:

כב

כב) מ"ש דלדעת בעה"ת גם בכל קרובים אמרינן מכח ראשון קאתינא. לדעתי גם חתנו יכול לומר מכח חמי קאתינא וכל הספק הי' לדעת רוב פוסקים ועיקר להלכה דרק באבי אביו וע"ז נסתפקתי דאפשר ה"ה לאבי אמו ואין ראי' מבן בתו לחתנו. וע"ז הוכחתי דבן בתו כשאר קרובים כמבואר במעלה ה':

כג

כג) שוב הגיע לידי מכתבו שלישי תמוה מתחילתו ועד סופו. במה שהסברתי מחלוקת רמב"ם עם רא"ש בספק ויבם. וכתב דא"כ יקשה לרמב"ם מהוא אינו יורש אותם ושוב כתב דיקשה לרא"ש מסבא וספק בנכסי יבם. וע"כ להודות לישוב הק"נ משום דעובר אינו יורש וירש היבם תחילה. תמיהני והרי יקשה מהא דסבא כו' להא דהוא אינו יורש אותם. ועוד דמה ביקש ממני בקושיא על הרמב"ם מהא דהוא אינו יורש אותם. דזה קשה בלא"ה [האומנם כי בחי' כתבתי שגם הרמב"ם אפשר יודה להרא"ש וע"כ השמיט רמב"ם הא דסבא וספק בנכסי יבם רק הרמב"ם סובר ירושת אח רק מדין משמוש וכשייבם האב לא ירש ממנ"פ ואזיל ירושת אח. אך לא לזה כוון מעלתו.] אך באמת הא דהוא אינו יורש אותם מוקי לה הלח"מ פ"ה מה' נחלות ה"ג כשיש לראשון ולאחרון בנים. והא דסבא כו' תירץ הב"ש סוף סי' קס"ג עיי"ש. הגם שתירוצו דחוק הוא ישוב הק"נ רחוק שיהי' זה כוונת הרא"ש. ומירושלמי אין קושיא כלל. דודאי בחלקם של שאר אחין אין היבם ודאי דאינו יכול לבוא בטענת אח ובחלק שאר אחין הדין כמו אם יש אב. והרא"ש מילתא דפסיקתא קאמר ביש אב בכולו ספק ובאין אח זולתו בכולו ודאי:

כד

כד) מה שהביא ראי' ממומר שתק"ח שלא יירש ויורשין הקרובין ש"מ במקום שאין הבן יורש יורש האח. ידעתי מזה. ובמח"כ לא הי' כדאי לו לדבר מזה. דמומר שהפקיעו חכמים ירושתו לגמרי ודאי דומה לאין כאן בן. שהאח הוא היורש הראשון דאין יורש אחר. אבל בהניח בן שאינו ממלא מקום אביו שבן הוא יורשו בכל נכסיו. רק לגדולה אינו ראוי. ומ"מ בנו היורש. ושוב אין האח יורש. ויש להסביר יותר שגם לענין הגדולה אין חסרון מהאח הירושה שאינו ראוי לירש הגדולה רק מפאת הגדולה בעצמה שאינו ראוי לה אבל מומר הפקיעו חכמים ירושתו:

כה

כה) אשר תמה על הראי' שהבאתי מהגוזל. דשטמ"ק כתב בשם הרא"ש שרק דרבנן. אין נ"מ כלל בזה בין דאורייתא לדרבנן. וכיון דביש אח לגזלן ניתן לו אף חלקו [כשאין בן לגזלן לתוס' ולרמב"ם אפי' יש לו בן] וכשאין לו אח אינו נותן לאחי אביו מוכח דבמקום בן אף שאינו יורש מעכב על האח מלירש, דאי ס"ד כיון דרק משום מצוה שצריך להוציא חשיב שהגזלן ירש. גם לאחיו של גזלן לא יתן. כן כתבתי שם. וקושיא זו גם אם היא רק מדרבנן. ותאמר כיון דמה"ת שלו חשיב שירש הבן א"כ גם לאחיו של גזלן לא יתן. אלא ודאי לענין זה שצריך להוציאה מתח"י יהי' מדאורייתא או מדרבנן לא חשיב הגזלן יורש. וע"כ אחיו של גזלן יורש הכל. שהרי הם יורשים בכולה רק ירושת בן אחד מבטל ירושת השני במקצת דאי דמר לאו דמר. אבל הגזלן שאינו יכול לירש בזה שוב שאר אחיו יורשין הכל. אבל אח אינו יורש כלל כשיש בן יורשו בשאר נכסים אף שבזה אינו יכול לירש. וה"נ בנ"ד לענין ירושת גדולה:

כו

כו) מ"ש שבעיניו ברור שאין קרובים יורשין רק מי שיש לו חזקת אבהתא כדכתיב אל אחוזת אבותיו [והוא לר"מ דלא קי"ל כוותי'] מי עדיף ממה דכתיב ובניו. ומ"מ אמרינן דה"ה שאר יורשין כמו לענין חביתין. ודיבר הכתוב בהוה שהבן ירש את אביו [ומי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה] וה"ה קרא דאל אחוזת אבותיו לר"מ. ואני תמה על רו"מ שתירוץ התויו"ט ניחא לי' שהכונה גדולת עצמו. רק משום דמן הסתם ירש הגדולה מאבותיו ואף שאין הירושה ענין להמכוון. והוא באמת דוחק גדול דמה נ"מ ע"י מה יש לו הירושה. ולתלות הירושה בבן ושנאמר ה"ה שאר יורשין דחיקא לי'. אלא ודאי דברי תימה:

ידידו הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף