אבני נזר/יורה דעה/רצ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה רצ

סימן רצ
הלכות נדרים

ב"ה יום א' וישב תרנ"ה לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה דוד הכהן נ"י האבד"ק דאברי.

דבר שנים שנתעצמו בדין ואמר תובע לנתבע אמור בהן צדק שהאמת אתך ואתן שמונה רו"כ לבהמ"ד והנתבע נתרצה לזה. ונתן התובע תיכף השמונה רו"כ ליד כבודו והנתבע אמר בהן צדק כנ"ל. ועתה התובע נתחרט ורוצה לישאל על נדרו. אך עומד כנגדו המבואר בש"ע יור"ד רנ"ח דהנודר צדקה משבא ליד גבאי שוב א"י לישאל עליו. ושם סעי' ח' לענין מעמד שלשתן דאדם חשוב שבעיר כגבאי דמי. ויען שהנודר אינו עשיר רק איש בינוני חיפש כבודו למצוא לו היתר עפ"י דברי אחרונים. ואי"ה יבואר בסוף דברינו. ונבא למקור הדין. ויען הדין נוגע לכמה פרטים הן תרומה לאחר שבא ליד כהן. הן הקדש בדק הבית משבא ליד גזבר. הן הקדש צדקה משבא ליד גבאי. נבאר אחת לאחת. כפי מיעוט שכלי בעזר החונן לאדם דעת:

א

א) הנה מקור דינים אלו הוא תרומה ביד כהן דמפורש בנדרים (נ"ט) דלא מצי למיתשל עלה ופי' הרא"ש כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקיע שם תרומה מינה ע"י שאלה. ויש לדקדק מה טיבה של נתינה שעי"ז לא יועיל שאלה להפרשה. הלא הפרשה ענין אחר הוא זולת הנתינה. והרי הכהן צריך להפריש תרומה אף שאין בה מצות נתינה כמפורש ברש"י בכורות (י"א) וז"ל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה. והרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש י"ב מונה ההפרשה והנתינה לשתים. במנין המצות. ועיין בפרשת דרכים דרוש ו' וא"כ מה שייכות נתינה להפרשה:

ב

ב) ונראה ליישב עפימ"ש הרא"ש נדרים (י"ב) גבי כחלת אהרן ותרומתו. דהוי מתפיס בדבר האסור דאע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנידור. דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר השירים מידי טבל. וא"כ למה יועיל בתרומה שאלה כמו בהקדש. הא לאו הקדש דידי' הוא וכנ"ל. וכן קשה לטעם הר"ן [ולפי' הרמב"ם משום דאינו בא בנדר ונדבה רק מחמת שמחויב. אינו יכול להתפיס בו מה שהי' חולין גמורים בלא חיוב שיעשה קודש ונדר ניחא. איברא דהקשה ע"ז בעצמו ממתפיס בחטאת ואשם ותירץ דבאים בנדבה בנזיר. וק"ל ע"ז מזבחים (קי"ז) נזירות חובה הוא ע"ש פרש"י. ולמסקנא אף ר"מ מודה בחטאת ואשם דחובה הוא וצע"ג] דכיון דאיסור שבו אינו חשוב נדרו רק איסור תורה איך יועיל שאלה:

ג

ג) והנראה בזה דשאלה אינו מפאת האיסור שיש על התרומה לזרים ולטמאים. רק מחמת חיוב נתינה לכהן שנתחדש בהפרשתו ועובר עליו בבל תאחר כמו בנדרים. וחיוב זה עשה הוא בהפרשתו. דקודם שהפריש לא עבר עליו בבל תאחר כמ"ש בתוס' ר"ה (ד'.) ועיין חי' הר"ן שם. ותדע שאין השאלה על האיסור שבו שהרי כתב הרמב"ם פ"ד מ' תרומות הלכה י"ז שגם על מעשרות מועיל שאלה. ונכלל בדבריו גם מעשר עני אף שחולין גמורים הם. וע"כ השאלה מחמת חיוב נתינה שבו. כמו כן בתרומה מחמת חיוב נתינה שבו השאלה. ומפאת מצות נתינה שחידש בהפרשה נקרא נדר והקדש שיועיל שאלה. מעתה לאחר שכבר נתן התרומה לכהן דמצות נתינה אזדא לה לא נשאר רק האיסור. וזה לא חשיב נדרו רק איסור תורה ולא שייך ע"ז שאלה. והכי ברירא דהא מילתא:

ד

ד) ונעתיק עצמינו לדין הקדש בה"ב שבא ליד גזבר דכתב בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ט"ו בשם חי' רשב"א פרק גט פשוט. דלאחר שבא ליד גזבר לא מהני שאלה. ובתשו' הרשב"א למד זה מתרומה לאחר שבא ליד כהן. ולפי האמור יש לחלק דנהי דמצות נתינה שלו עברה שכבר נתן ליד גזבר. מ"מ גוף ההקדש קיים. ושפיר יכול לישאל על הקדשו ולא דמי לתרומה שהאיסור תרומה איסור תורה הוא. ולא הקדש שלו כנ"ל:

ה

ה) ונראה הטעם דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה. כמ"ש ש"ך סי' רנ"ה. משום שהגזבר קנה עבור ההקדש במשיכה. ולא יהא כח הקדש קל מכח הדיוט. ודוקא על הקדש דיבור מועיל שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור. אך יש לפקפק דהתינח אם הי' תחילת הקדשו במסירתו לגזבר. אבל אם תחילה התנדב ואח"כ מסר לגזבר יוכל לישאל על תחילת הנדבה. וממילא בטלה המסירה שלא התכוון רק למסור נדבתו וכשאין כאן נדבה בטלה המסירה. לזה למד הרשב"א מבא ליד כהן. דקשה מ"ש ממי שנתחייב שני נזירות ומנה ראשונה ונשאל על הראשונה עלתה לו המנין להשני'. ומקשה בשבועות (כ"ח) דליהוי כאכלה כולה דאין נשאלין עלי'. ואסיק ר' אשי דכיון שנשאל ועלתה המנין לשני' ונמצא שלא מנה כלל הראשונה ושפיר מהני שאלה לראשונה ע"ש. וה"נ דכיון שנשאל ולא הי' תרומה כלל. והוא לא נתכוין ליתן לכהן רק תרומה. וכשבטלה ההפרשה בטלה הנתינה ושפיר מהני שאלה. וע"כ לומר דאף אם יתבטל התרומה לא יתבטל הנתינה. ולא הוי הנתינה קנין בטעות כיון שהי' בידו שלא ישאל ולא יתבטל התרומה. ודומה להא דפ"ב דקדושין (נ'.) בזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ולבסוף לא רצה לעלות לא נתבטל המכר. כיון שהי' בידו לעלות לא חשיב מכירה בטעות ה"נ בנ"ד. וע"כ ה"נ לא חשיב המסירה לגזבר בטעות אף אם יפקיע בשאלה נדבה ראשונה. ועל המסירה גופה פשיטא דלא מהני שאלה כסברת הש"ך הנ"ל:

ו

ו) הן אמת דאכתי יש לחלק בנתן לכהן. הרי נתכוין להקנות לכהן. אבל הכא בשעת מסירה לגזבר לא נתכוין כלל להקנות להקדש שהרי אז לא הי' דעתו לישאל וחשב שכבר הוא להקדש משעת נדבה. ודומה לעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קנה משום דלא נתכוין לקנות מחדש. ה"נ לא נתכוין להקנות מחדש. ואפשר לומר לרבה דאמר הואיל אי בעי מיתשל עלה ממוני' הוא. לא קיים חיוב נתינה במסירתו לגזבר אם לא יקנהו מחדש כיון שעדיין יכול לישאל וחשיב ממוני' וכאילו לא שילם ולא תאחר לשלמו כתיב גם בנדבה. וע"כ בודאי נתכוין להקנות במסירה:

ז

ז) וכמ"ש נמצא דעת קדושים תוס' פסחים (מ"ו:) שהקשו בהא דאתה רואה של גבוה לימא הואיל דאי בעי מיתשל עלה. ותירצו שאני התם דכתיב קודש לד' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תירץ ר"י היכא דאתא הקדש ליד גזבר לא אמרי' הואיל כו'. ודבריהם נעלמים מאוד אי ס"ל דמהני שאלה בבא ליד גזבר למה לא נאמר הואיל. ואי ס"ל דלא מהני שאלה. היל"ל בפשיטות כשבא ליד גזבר לא מהני שאלה. אך לפי האמור דין אתא ליד גזבר דלא מהני שאלה תלוי בדין הואיל. שאם לא נאמר בהקדש דין הואיל. א"כ לא נתכוין להקנות להקדש. ושפיר מהני שאלה על הנדבה ראשונה שהי' בפה לבד. אך אי אמרי' הואיל לא יצא במסירה אא"כ נתכוין להקנות להקדש. ובודאי נתכוין להקנות להקדש ולא מהני שאלה כנ"ל. וע"כ לא הי' יכולים לומר בפשיטות דלא מהני שאלה שהרי לתירוץ הראשון דגבי הקדש לא אמרינן הואיל משום דכתיב בי' קודש שפיר מהני שאלה. אך כתבו דלא אמרי' הואיל. דממנ"פ אם תאמר הואיל נמצא שאינו מועיל שאלה כלל כנ"ל. ואי לא אמרינן הואיל. הא לא אמרינן. וממנ"פ לא אמרינן הואיל היכא דאתא לידי גזבר ודו"ק היטב:

ח

ח) ועתה נעתיק עצמינו להקדשות דידן שהם לעניים שבאו ליד גזבר שאין הטעם משום שכבר קיים את נדרו בנתינה ואין כאן על מה לישאל. דאדרבה אם יחול השאלה יחזיר הממון לעצמו ולא קיים הנתינה ושפיר יש על מה לחול וכההוא דמנה שני נזירות. רק הטעם כמ"ש הש"ך משום דהגזבר קנה עבור העניים ולא גרעי עניים מאנשים דעלמא. רק שלא תאמר בשנתחייב תחילה בנדר ואח"כ שילם להגזבר ושואל על עיקר חיובו יתבטל המסירה. זה נלמד מאתא ליד כהן. דאף אם ישאל על הפרשה לא יתבטל הנתינה. דאי אמרת דכשתתבטל ההפרשה יתבטל הנתינה ותחזיר לבעליו שפיר יוכל לישאל על ההפרשה כההוא מי שנדר שתי נזירות וע"כ דמ"מ הנתינה לא יתבטל. ה"נ בזה דאף אם ישאל על עיקר נדרו. מ"מ המסירה לגזבר לא יתבטל. ועל המסירה גופה פשיטא דלא מהני שאלה כיון דנקנה להם:

ט

ט) מעתה אני אומר דזה בצדקה לעניים. אבל בנודר לבהמ"ד דהיינו שיקנו נרות ללמוד או לחזק בהמ"ד שזה מצוה. לא מצד שנעשה של בעה"ב היושבים בבהמ"ד. דמה שמקנה להם אין שום מצוה דעשירים הם. והמצוה הוא לקנות נרות או לחזק הבהמ"ד. ואילו הי' עושה כן לבהמ"ד שלו ג"כ מצוה הוא. נמצא שבנתינת המעות לא הקנה לשום אדם. דלא נתכוין להקנות לבני עיר כלל דאין בו שום מצוה. רק שהקצה אותם למצוה (ואף דהזמנה לאו מילתא. מ"מ נעשה נדר כמ"ש בט"ז או"ח סי' קי"ג סק"ב] ושפיר יכול לישאל ע"ז. מאי אמרת הלא כבר שילם נדרו ואין כאן עוד נדר שישאל עליו. ליתא שאם יפקע נדרו ותחזור הממון לבעליו ולא שילם שפיר יש על מה לישאל. וכהא דמי שנדר שתי נזירות תירץ ר' אשי וכנ"ל. הא חדא להיתרא:

י

י) ועוד נראה לפענ"ד. דנ"ד שתלה אם שכנגדו יאמר בהן צדקו הוי אסמכתא. שלא הי' תכלית כוונתו שיאמר והוא יתן. רק שלא יאמר. ועי"ז יתברר שהאמת אתו והוי אסמכתא. אך הב"י סי' ר"ז מחודש ל"ט הביא תשו' הרא"ש דבהקדש לא שייך אסמכתא. ושם בתשו' מבואר שסמך עצמו על דברי ר"מ בתשו' יע"ש. ודברי ר"מ אלו הובא ביתה יוסף שם מחו' מ"א ובמרדכי פרק שור שנגח ד' וה' דאסמכתא מועלת בהקדש. דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסירה המועיל בהדיוט. ושם במרדכי הביא ראי' מהאומר אם יבא דבר זה לידי אתננו להקדש מחויב ליתן. אף דדבר שלא בא לעולם גרע מאסמכתא. שאין יכול ליתן להדיוט בשום פנים. מ"מ אמרינן בי' אמירתו לגבוה כיון דאילו אמר כשבא לעולם הי' קונה. מהני בהקדש תחילה שיעשה נדר. כ"ש אסמכתא דמהני בב"ד חשוב דמהני בהקדש יע"ש באריכות:

יא

יא) והנה דבריו נעלמים מאוד. שהרי בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אך בקיבל חיוב על עצמו שהוא בעולם לא חשיב דשלב"ל כלל. וע' בתשו' רשב"א ח"ג סי' ס"ה הובא בב"י ח"מ סי' ס' בקיצור. שהמחייב עצמו ליתן לאחר כל מה שיוציא הדקל מחויב ליתן. ולא חשיב דשלב"ל כיון שהחיוב על עצמו שהוא בעולם אף שתלה בדשלב"ל וא"כ אזדא לה ראיית הר"מ מהאומר לכשיבוא לידי אתננה להקדש. שהרי אף בהדיוט קונה כה"ג. אך מ"מ אין מזה קושיא על הר"מ. ואטו גברא אגברא קרמית. והר"מ סובר דכל שתלה חיובו בדשלב"ל חשיב לא בא לעולם. ועיין תוס' כתובות (מ"ב) שאם יחד כלי לאחר לגבות ממנו קנס כשיעמוד בדין ויתחייב לו. חשיב דשלב"ל אף שהכלי בעולם כיון שתלה חיובו בדשלב"ל ה"נ בזה שגופו בעולם כיון שתלה חיובו באם יבוא לידי אתננה חשיב דשלב"ל:

יב

יב) אך נראה ראי' לדעת הרשב"א מדברי ירושלמי פרק האשה. המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר. למ"ד בעלי חיים נדחים צריך להביא פסח אחר. ומבואר דחל הקדש פסח קודם שנתגייר אף שתלה הקדשו בדשלב"ל. שאילו הקדיש גוי פסח ולא אמר לכשאתגייר פשיטא דלא אמר כלום. כיון שאין הגוי מחויב בפסח ואין פסח בא בנדבה [ובנדרים (דף ו') ה"ז לחטאתי אם הי' מחויב חטאת דבריו קיימים אבל אם לא הי' מחויב אין בדבריו כלום]. מ"מ כשאמר לכשאתגייר חל ההקדש מעכשיו כיון שהשה בעולם אף שתלה בדשלב"ל ה"נ כיון שהכלי בעולם חל השיעבוד על הכלי אף שתלה בדשלב"ל. וה"ה המתחייב לכשיוציא דקל פירות ליתנם לפלוני דחל החיוב כיון שגופו בעולם אף שתלה בדשלב"ל. ואזדא לה ראיית הר"מ:

יג

יג) עוד כתב שם המרדכי בשם הר"מ דנדר ושבועה ות"כ חיילי אפי' באסמכתא דרובם באסמכתא אם נתון תתן את העם הזה בידי אם יהי' אלקים עמדי כו'. וגם דברים אלו אינם עולים לפמ"ש בתשו' רשב"א תתקל"ג וז"ל בחמלת ד' עלי מצאתי ענין שכל הלכות אסמכתא תלויים בו. דכל דאי שאמרו דרך קנס הוי אסמכתא והובא בב"י סי' ר"ז ע"ש באריכות. ותוכן דבריו דתנאי הוא שרצה שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה. אבל אסמכתא הוא שלא רצה בקיום המעשה הוי אסמכתא. וכ"כ החינוך פרשת בהר מצוה י"ב דאין אסמכתא אלא מה שהוא בדרך קנס. נמצא כי נדרים אלו אם יהי' אלקים עמדי רצה בתנאי שיהי' אלקים עמו ויתן מעשרות. וכן ישראל רצו שיתן העם בידם ויחרימו עריהם. אין ענין לאסמכתא כלל:

יד

יד) מ"מ בהקדש אסמכתא אף שלפי הירושלמי נדחה ראיית הר"מ. מ"מ הדין דין אמת. שהרי בנדרים (דף ל') האומר יהי' הקדש לאחר ל' א"י לחזור דכמסירה מעכשיו דמי. ומפורש בפרק איזהו נשך דא"ל קני מעכשיו לא הוי אסמכתא. ואף שר"ח סובר דוקא כשהשכינו בקרקע מיד הרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמסר לו מיד. והיכא דמסר לו מיד וגם אמר מעכשיו לכ"ע לא הוי אסמכתא כדמוכח הא דאיזהו נשך. וגם בשבועה ות"כ כיון שא"י לחזור כדמוכח בנדרים (פ.) באומרת קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ דמיפר דהוי עינוי נפש דממנ"פ דהיכי תעביד כו' ואי יכולה לחזור קודם שרחצה הא יכולה לחזור. ולמה לה הפרה. ומוכח שא"י לחזור דכמעכשיו דמי. ואף דלא שייך בשבועה כמסירה. מ"מ הא במעכשיו לבד כמה פוסקים דלא הוה אסמכתא. ובשבועה ובת"כ בדאורייתא הלך אחר המחמיר:

טו

טו) מ"מ מ"ש בטעם צדקה לא הוי אסמכתא משום דכמעכשיו. הנה הר"ן שם בשם הרשב"א דלרבא ואביי דקי"ל כוותייהו אפשר דלא הוי כמעכשיו ופלוגתא הוא בירושלמי קדושין פ"ג ה"א באומר ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' ר' אבהו בשם ר"י אם לא חזר ולקחה בתוך ל' אינו קדוש דלא הוי כמעכשיו ר' בא בשם ר"י אמר מכירתו אינו מכירה כלומר לבטל ההקדש עולה ע"ש ומשום דהוי כמעכשיו. ומהא דהנאת רחיצה עלי אם ארחץ דחשיב כמעכשיו. אין ראי' לה"ז עולה. דיש חילוק בין הרי זו להרי עלי. וכן מפורש בירושלמי נזיר פ"ב ה"ט. גם הא דאמירתו לגבוה אם הוא בצדקה אין הכל מודים. ודעת ר"ה גאון ורשב"א בתשו' דלא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בהקדש עניים. וא"כ הא דצדקה אין בו משום אסמכתא יש בו הרבה חילוקים:

טז

טז) אך אפי' לר"מ נראה ברור דמהני שאלה דכבר בארנו שכל הטעם באתא ליד גבאי לא מהני שאלה כמ"ש הש"ך סי' רנ"ה דלא יהי' כח הקדש קל מהדיוט. והכא בהדיוט כה"ג הוי אסמכתא ולא קני (וכי מיתשיל ונשאר כדין ההדיוט הא אסמכתא לא קני). ואף שבסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"ג בעשה שבועה וקנין באסמכתא מהני השבועה לקנין וחייבים היורשים לקיים. הא מבואר שם הטעם משום דשבועה כמו ב"ד חשוב. וקנו מידו בב"ד חשוב מהני לדידן. אבל השלשה לבד בב"ד חשוב לא מהני. והטעם בזה ברור דהא ב"ד חשוב אינו מועיל כשאמר בפי' שלא מעכשיו וע"כ בקנין שאם אין כוונתו מעכשיו לא מהני כלל על לאחר זמן. דהדרא סודרא למרי' והוא כשחוק ולא עביד אינש דמחכך בבי דינא. ודאי כוונתו מעכשיו. וה"ה בשבועה בודאי כוונתו מעכשיו. אבל בלא קנין אין ראי' דמעכשיו. וב"ד חשוב בלא מעכשיו לא מהני. שהרי אם אמר בפירוש שלא יחול מעכשיו לא מהני. ועי' סמ"ע סק"מ:

יז

יז) ואין להקשות עוד מהא דסי' קכ"ה הולך במתנה אם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור בו ולא מהני שאלה. נאמר ג"כ ע"י שאלה דינו כהדיוט דהולך לאו כזכי. דלק"מ דכיון שנדר הוא חוב עליו ובחוב הולך כזכי. דכיון שחשב שהוא חוב עליו כוונתו הי' כזכי. ואף ע"י שאלה נפקע החוב. מ"מ הוא הי' כוונתו לזכי שהרי חשב שחוב הוא:

יח

יח) אך מ"ש כבודו להתיר עפ"י דברי הנב"י שפי' טעם רשב"א משום שאינו נאמן על הפתח וחרטה דמעיקרא. ובנ"ד שלא הי' כוונתו על הנדר בעצם. והוא כעין נדר ליתומים אם נטלתי מכתובתי יאסרו כל פירות שבעולם דכתב במיוחסת להרמב"ן דמועיל חרטה דהשתא וא"צ להאמינו. יפה אמר עפ"י סברת הנב"י. אך עיקר הסברא לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. שהרי הגמ' אמר דמש"ה לא חשיב יש לו מתירין. והרי לענין איסור יהי' נאמן וא"כ האיסור יש לו מתירין. א"ו אין זה סברת הרשב"א:

יט

יט) זולת זה מה שהאריך בדקדוקים שאין כן דעת הרמב"ם. אין נ"מ כי לא נניח דעת רשב"א וטוש"ע המפורשים בשביל דקדוקים. ואם באנו לסתור דברי הש"ע לא נדע שום דין. אך אם יהיבנא לי' דרמב"ם פי' בתרומה הבאה ליד כהן שלא כרשב"א ורא"ש. כבר כתבתי דהא דלא מהני שאלה בתרומה הבאה ליד כהן. הוא עפ"י היסוד דאיסור תרומה לא חשיב נדרו והוא עפ"י פירוש הרא"ש והר"ן. אך לפירוש רמב"ם שם משום שהוא חובה והא מועיל שאלה בחטאת ואשם. וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דמשבא ליד כהן מ"מ מועיל שאלה. ודברי הרמב"ם ההם תמוהים מש"ס זבחים הנ"ל וא"כ אין ראי' מרמב"ם. ואפי' לר"א ממיץ. מ"מ י"ל שמודה בצדקה והקדש שבא ליד גבאי מטעם ש"ך סי' רנ"ה. וטעמו קלורין לעינים לא כמ"ש הנב"י שהוא דוחק:

הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף