אבני נזר/יורה דעה/רס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה רס

סימן רס

ב"ה א' תולדות [ת]רס"ט.

לכבוד ש"ב ומחו' גבר חכם בעוז ה"ה הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"מ שי' אבדק"ק ליקאווע וכעת בק"ק קראקא יצ"ו.

א

א) דבר שן המדולדל היינו שבעת דיבורה מחמת שהלשון נוגע בשן מתנדנד פנים ואחור. וכבודו מדמה לצפורן המדולדלת דפירשה מיעוטה דחוצצת בסי' קצ"ח. ומי יוכל להבחין אם פירשה ברובה ממקום חיבורה או מיעוטה. גם לפי' הט"ז משום שאין מים באים במקום שנפרש מי יוכל להבחין בזה אם באים מים במקום שנפרש השן עכ"ד:

ב

ב) ולכאורה עלה בדעתי לומר שחשיב אינו מקפיד משום הא דפסחים (קי"ג) א"ל רב לחייא ברי' לא תעקר ככא ופרש"י שן ממש מחמת חולי. ובט"ז או"ח שכ"ח סק"א בשם רש"ל דהוצאת שן סכנה. א"כ דומה לקאלטנעס שאין חוצץ משום שיש סכנה בהסירה. אולם בהא דפסחים פירשב"ם וז"ל שן ממש משום חולי שסופו תרפא ושמעתי בשם דענטיסט כי השן המתנדנד אי אפשר לרפא. וכשהשן יושב בחוזק על מקומו רק שחולה יש רפואות על זה. אך המתנדנד אין לו תקנה אלא הוצאה. ומצד סברא גם סכנה אין בהוצאת המתנדנד. כ"ש בזמה"ז שיש להם להדענטיסטען המצאות שלא יהי' סכנה:

ג

ג) וחשבתי עוד שיקרא אינו מקפיד לפי פירש"י שבת (ט"ו:) ד"ה בכלי זכוכית זה לשויו ואין אדם מקפיד על הנדבק בהם לפי שנופל מאליו וה"נ שן המתנדנד סופו נופל מאליו כנודע. אך גם זה אינו. דכיון דעד שיפול מצער לי'. מקפיד להסירו תיכף. גם עיקר דברי רש"י דמשום סופו ליפול יחשב אינו מקפיד. הוא חידוש גדול. דפשט אינו מקפיד דלא איכפת לי' מה שהוא עליו. לא הרוצה בנפילתו. וסמ"ג כתב דאין נראה לר"י לומר כן. והובא ביתה יוסף סי' ר"ב ובוודאי כוונתו דכהאי גוונא שרוצה בנפילתו לא קרוי אינו מקפיד:

ד

ד) נשוב לדברי כבודו שכתב מי יוכל להבחין בזה כו' וסיום דבריו ע"כ דעתי נוטה להחמיר. אף שדעת הריטב"א דראוי לביאת מים רק דרבנן. ובאמת עיקר הלכה כתוס' שהוא דאורייתא כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. אך בזה א"צ לדברי ריטב"א כיון דאינו אלא שן אחד ולא חמיר בית הסתרים ממקום גלוי דבמיעוטא רק דרבנן אך לפי שהוחזקה נדה והש"ך סי' ק"י בספק דרבנן ואיתחזק איסורא אזלינן לחומרא. והביא כן מרשב"א בתשובה. אך הרמב"ם פוסק כר"מ. והוא מחלוקת רש"י ותוס' סוף במה מדליקין שהאבן העוזר מיישב קושיית התוס' על רש"י עפ"י פסק רמב"ם דהלכה כר"מ והתוס' ס"ל הלכה כר"י. ולכאורה עלה בדעתי לומר דאף דמבואר פ"ק דחולין בספק נמצא עלי' דבר חוצץ חשיב איתחזק איסורא. יש חילוק בזה בין מקום גלוי לבית הסתרים. דבמקום גלוי דבעי ביאת מים ממש וזה ספק שמא הי' חציצה ולא בא עליו מים. והנה הטומאה ודאי והמטהר ספק. אבל בה"ס שא"צ שיבואו שם מים רק שלא יהא חציצה. והרי תחילה לא הי' שם חציצה. וספק אם נתהוה שם חציצה [כמו בנ"ד שתחילה לא הי' השן מתנדנד ולא הי' שום חציצה. ועתה שמתנדנד ספק אם נעשה חציצה] וכאילו הי' ספק באוסר. ועיין רשב"א פ"ד אחין:

ה

ה) אך גם הא ליתא דבחולין (י'. וכ"ח) שחט את הוושט בעוף שהכשירו בסימן אחד ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה (דאף שבעוף הכשירו בסימן אחד צריך שיהי' שני הסימנים ראוים לשחיטה] הוי ספק בשחיטה ופסולה והוא דומה ממש לנ"ד ששחט סימן אחד והכשירו בכך והגרגרת הי' תחילה ראוי לשחיטה וספק אם נשמטה ופוסל השחיטה. וחשיב ספק בשחיטה. ה"נ הוי ספק בטבילה והשב שמעתתא והחוו"ד שפסקו דספק נקובת הוושט לא הוי ספק בשחיטה אף שודאי נקובת הוושט נבילה. לא דקו בדין ובררתי בתשובה ה' שחיטה היפוך דעתם:

ו

ו) אך עיקר דמיונו שן המתנדנד לצפורן שפירשה לא מחוור כלל דשן תחוב בעומק תוך בית מושב השינים ואף שמתנדנד. מ"מ תחוב עד שחשש שמא לא יבואו המים לתוכו והרי שם בתוכו חשיב בלוע כיון שנסתם מכל צד חשיב בלוע ובלוע אף ראוי לביאת מים לא בעי כמ"ש הנוב"י סי' ר"ד וכתב שהוא מילתא דמסתבר וא"צ שום ראי'. [וראייתו שם לפענ"ד תמוה כמו שביארתי בתשובה אחרת]:

ז

ז) ולכאורה צ"ע בדבריו שכתב כן מסברא הלא תוספתא ערוכה היא הביאה הר"ש שלהי מקוואות נכנס לו חץ ביריכו אם קרם עליו עור מלמעלה אינו חוצץ שכל הבלוע באדם כו' טהורין. ופירש הר"ש כי היכי דלענין טומאה הבלוע בטל אגב גופו לענין חציצה נמי בטל אגב גופו יע"ש. ועוד שהנוב"י כתב משום שבלוע א"צ ראוי לביאת מים. ובתוספתא משום שדבר הבלוע אינו מטמא הוא הדין אינו חוצץ כפירוש הר"ש:

ח

ח) אמנם נראה דתרי גווני חציצה. הא' דבר החוצץ שמונח במקום שצריך ביאת מים או ראוי לביאת מים. הב' חץ התחוב ביריכו והחץ באמצע הירך. ושם א"צ אף ראוי לביאת מים שהוא באמצע הבשר. וא"צ ראוי לביאת מים אלא שטח הבשר מבחוץ שהוא בתוך בית הסתרים לא באמצע הבשר. אך ענין חציצה זו כי המים צריך שיקיפו מכל צד. וכשחץ תחוב המים שמצד הירך בימין לחץ אינו מועיל לחלק הירך שמשמאל לחץ הואיל החץ מפסיק וחוצץ בין חלק ירך שבימין לחלק ירך שבשמאל ונגד חציצה זו מועיל טעם זה שהחץ בטל לגופו וגופו הוא ואינו מפסיק. אבל בנדון הנוב"י בדבר החוצץ מונח על גבי בשר מבחוץ רק שהוא בלוע אינו מועיל מה שבטל אגב גופו. וחשיב גופו. דגופו נמי חוצץ כגון עצמה עיני' ביותר. וזה טעם צפורן שפירשה מיעוטה חוצצת. דחלק צפורן שנפרש חוצץ אף דגופה היא. אלא דגופו נמי חוצץ. רק מסברא כתב הנוב"י דבלוע א"צ ראוי לביאת מים. דלא מצינו ראוי לביאת מים אלא בבית הסתרים ולא בבלוע:

ט

ט) נשוב לנ"ד שודאי מה שבתוך השן בפנים הוי בלוע וא"צ ראוי לביאת מים אלא שפת שן מבחוץ או בין שן לשן. רק שתאמר ששן תחוב המתנדנד חוצץ בין שפת השן התחוב שבצד זה לשפת השני שבצד זה. ואפי' הי' מגיעין מים לשפת השן התחוב לא הי' מועיל. ממילא אינו ראוי לביאת מים. ושן התחוב אינו בלוע. שהרי השן מגולה למעלה. אך זה אינו. דשן אף שמתנדנד. מ"מ גופו הוא. ודומה לצפורן שפירשה רובה אינו חוצץ. ואף שחשיב מדולדל. ובשבת (צ"ד:) צפורן שפירשה רובה הנוטלו בכלי פטור. מ"מ אינו חוצץ דמ"מ גופה היא. [ופירשה מקצתה דחוצץ משום שהמים אין באים על הצפורן משום שחלק צפורן הנפרש מכסה עליו כמ"ש הלבוש והט"ז] ה"נ בשן המתנדנד:

י

י) ויש להעיר מקידושין (כ"ד:) היתה שנו נדודה והפילה אם לא הי' יכול להשתמש בו אינו יוצא בו לחירות. ולכאורה קשה מהא דאיתא שם הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא בה לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא. ואם היינו אומרים דשן המתנדנד ואינו יכול להשתמש בו כנפל דמי. הוה אתי שפיר. וא"כ בנ"ד נמי הי' חוצץ השן המתנדנד בין שני שפתי השן שבתוך העצם. אך ראיתי להרשב"א שם שהקשה קושיא זו והניח בצ"ע. והפנ"י תי' קושייתו. מ"מ כולהו ס"ל שן המתנדנד גופו הוא ואינו חוצץ. ע"כ הדבר ברור שאף שיש לה שן המתנדנד יכולה לטבול בלי חשש. ומעולם לא שמענו שאשה שיש לה שן מתנדנד ואינה משתמשת בו. תצטרך להוציאו קודם טבילה. והבא לחדש זה להחמיר בדרבנן עליו הראי'. ומסברא נראה שאינה חייבת להוציאו קודם כנ"ל:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף