אבני נזר/יורה דעה/קפה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קפה

סימן קפה

א

א) שם סעיף ב' מחבר. אמר לו הלויני ודור בחצירי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר. זה לשון הרא"ש. וליכא למימר כיון דאמר לו הלויני ודור בחצירי הוי כאילו השכירה לו ואע"ג דעד הנה לא הי' רגיל להשכירה עתה השכירה לו דאחזיק אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו הלויני ודור בחצירי בשכר בתורת רבית אלא אדרבא אמר לו הלויני ודור בחצירי דבלאו הכי אינו משכירו לאחרים הלכך לא מפקינן אגר ביתא:

ב

ב) ויש לדקדק בדבריו שאם כוונתו של לוה שבלא הלואה נמי הי' מניחו לדור בו א"כ למה תלה בהלואה הלויני ודור. ע"כ נראה שאף שאין משכירה מ"מ בטובת הנאה של הלואה רוצה שידור בו. ומ"מ לא הוי נשך שאינו מפסיד כלום. רק שהי' משיג הלואה מאחר [בהיתר אצל גוי] עבור הדירה והרי מלוה לו הוא. ואף אם תרצה לומר כיון שאם הי' מלוה לו בחנם הי' יכול להשיג הלואה עוד מהדירה חשיב מחסרו. אף שאם לא הי' מלוה לו כלל לא הי' לו יותר מאשר יש לו עתה מ"מ כיון שאסור ליקח שכר הלואה מחויב להלות לו בחנם ואם הי' מלוה לו בחנם הי' יכול להשיג הלואה אחרת ושוב י"ל דהוי נשך:

ג

ג) מ"מ יש לומר דלא מבעיא לדעת הר"א ממיץ דסובר דאפי' במומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור ליקח ממנו רבית אינו מחויב להלותו ומ"מ ליקח ממנו רבית אסור. הרי דטעם איסור רבית לאו משום דמחויב להלותו בחנם. וא"כ בכהאי גוונא דאילו לא הי' מלוה לו כלל לא הי' לו יותר אין איסור. אלא אפי' לדעת הרשב"א שביארנו (בסי' ק"ס בסימני ש"ע) ברבית יתומים דאיסור רבית במצות הלואה תלוי שמחויב להלות בחנם. וא"כ י"ל דחשיב נשך במה שאינו מלוה בחנם. שאילו הי' מלוה בחנם הי' יכול להשיג בעד דירתו הלואה אחרת [בהיתר אצל גוי] מ"מ לא חמור מהלויני ואלוך דלדעת הרא"ש בתשו' חשיב רק א"ר וביארנו לעיל (סי' ק"ס בסימני ש"ע) דעתו דלא חשיב הפסד ממון מה שהי' יכול להרויח במעותיו עיי"ש. וע"כ מדמי לה הרא"ש לרבית דברים. וא"כ ה"נ אף שמפסיד הלואה שהי' יוכל. להשיג. הלא אינו נחשב הפסד ממון מה שהי' יכול להרויח במעות הלואה והוי רק א"ר. וכ"ש דקי"ל כהר"א ממיץ:

ד

ד) שם במחבר. ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר. הם דברי הה"מ שכתב דאי לא קיימא לאגרא לא הוי ר"ק משמע דא"ר הוי. ובלח"מ כתב שבנמק"י חולק על זה שכתב דמהא דאמר בש"ס מ"ד הלוהו כ"ש הלויני משמע שאין חומר בזה בהלויני מבהלוהו. וא"כ כיון שבהלוהו הסכמת הפוסקים דאפי' א"ר לא הוי [בלא קיימא לאגרא] ה"ה בהלויני. ולדידי לק"מ ואין מחלוקת הפוסקים כי בש"ס הא מיירי בלא עביד למיגר ג"כ ואין כאן לא נשך ולא תרבית ואין איסור רק משום דמחזי כרבית ואפי' א"ר לא הוי. והה"מ שכתב דלא הוי ר"ק היינו דר"ק לעולם לא הוי בלא קיימא לאגרא. אבל א"ר הוי בעביד למיגר. ובאמת בלא עביד למיגר ג"כ אף א"ר לא הוי. כן נ"ל:

ה

ה) שם ברמ"א ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפילו לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה לי' כאילו השכירו לו עכשיו. וכתב בג"ת דהני מילי בעביד למיגר דכיון שמשכירה עכשיו הרי קיימא לאגרא אבל בלא עביד למיגר אי אפשר לומר דנעשה עכשיו עביד למיגר דהא חזינן שמצויין לו דירות בחנם עכ"ד. ומה דפשיטא לי' לבעל ג"ת דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הוי ר"ק. לא משמע כן מדברי הפוסקים. אלא דהכל תלוי בקיימא לאגרא. והטעם בזה ברור דהא קי"ל בחו"מ סי' שס"ג דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ודר שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שהרי מחסרו ממון. וא"כ כשמרשהו לדור בו בשכר הלואתו חשיב תרבית ג"כ מה שאינו נותן לו שכר שהי' מחויב ליתן לו. ועוד דדומה לזרוק דינר לים ואלוך דכתב הרמב"ן [הובא בשטמ"ק דף ס"ט:] דהוי ר"ק דהוי כאילו הגיע לידו וחזר הוא וזרקו לים כיון שעל פיו זרק. כל שכן בזה שנתן פירות דירתו אליו והוא הפסידו [שהרי חשיב שמחסרו שחייב לשלם לו אם דר שלא מדעתו] דהוי ר"ק נשך ותרבית. וזה ברור מאוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף