אבני נזר/יורה דעה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה א

סימן א

שאלה. שוחט שהרגיש שחתך במפרקת באופן שלפי דעתו אם יבדוק הסכין קרוב הדבר שימצא פגום מחמת חתיכתו במפרקת ויטריף הבהמה בחנם. אם מותר שלא לבדוק הסכין כלל. וישבר עצם בסכין וכדומה באופן שלא יוכל לבודקו עוד. ובדיקת הסכין הא אינו מעכב בדיעבד:

א

א) תשובה. תחלה נבאר חיוב בדיקת הסכין לאחר שחיטה. לפי שיש מחלוקת בדבר. שהראב"ד בהשגות (פ"א מה' שחיטה הל' כ"ד) כתב ז"ל כבר הסכימו חכמים שאינו צריך לבדוק אלא א"כ רוצה לשחוט אחרי'. שלא אמרו בגמ' צריך לבדוק אלא השוחט ונמצאת פגומה. ואנו הי' צריך היו אומרים כן כמו שאמרו צריך שיבדוק בסמנין. וכן דעת הרז"ה שאין צריך לבדוק אחר שחיטה. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית. וכן דעת בעל העיטור. והביא ראי' מהא דמומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו לא בדק בודק סכינו אחריו, מכלל שאם בדק תחילה אינו צריך לבדוק אחריו:

ב

ב) ובכסף משנה השיב על ראיית הראב"ד. מה שלא אמרו צריך לבדוק הסכין כדרך. שאמרו צריך לבדוק בסמנים. והשיב הכ"מ דצריך משמע אם לא בדק פסולה עכ"ד. ואינני מבין זה דודאי צריך היינו לכתחילה. כדמוכיח הש"ס ריש חולין מדתני אינו צריך להיות יושב ומשמר דאף לכתחילה אינו צריך. ואמרו הטבח צריך להיות לו שני כלים וכו' אף שאינו אוסר בדיעבד ומה שכתב הכ"מ על מש"כ הראב"ד כבר הסכימו חכמים שאינו צריך. איני יודע מי המה. שהרי רש"י ורשב"א סוברים צריך עכ"ד. תמהני שהרשב"א הי' הרבה בזמן אחר הראב"ד. ואם רש"י אומר צריך לא ימנע מזה שהראב"ד ראה הרבה חכמים שלא הצריכו

ג

ג) אך לעומת פוסקים הנ"ל דסברי אין צריך לבדוק אחר שחיטה. הנה רש"י ורמב"ם ורא"ש ורשב"א ור"ן שאמרו צריך לבדוק אחר שחיטה. והר"ן הביא ראי' ממה שכתבו הגאונים במי ששחט ואין ידוע אם. יודע הלכות שחיטה דאף דאם אזל לעלמא סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. מ"מ היכא דאיכא לפנינו בדקינן לי'. ובדיקת סכין נמי דכוותי':

ד

ד) ולפענ"ד נראה לחלק ביניהם. והוא לפי מה שכתב הנודע ביהודה (סימן נ"ז). וכן הסכימו האחרונים עי' פ"ת כללי ס"ס (אות ל"ה) בהא דרשב"א באיכא ס"ס להקל מ"מ היכא שאפשר לברר הספיקות מחויב לברר. וכתב נב"י דוקא באפשר לברר ב' הספיקות. אבל אם אי אפשר לברר רק אחד אינו מחויב לברר. אף שאם הי' מבורר שספק זה באופן האיסור לא הי' מקילין בשביל ספק שני לבד. דספיקא דאורייתא לחומרא. מ"מ כיון שעכשיו מותר משום ס"ס ואם יבורר ספק אחד יוכל להיות שבאמת הספק האחר הוא באופן המותר ונאסר בחנם. שוב אין מחויב לברר. וה"נ בבדיקת סכין לאחר שחיטה שאפילו ימצא פגומה אפשר שבעצם מפרקת נפגם אלא שנאסור מספק שמא בעור נפגם וע"כ כתב הרמב"ם הרי ספק נבילה ויוכל להיות שנאסור בחנם. ע"כ אינו מחויב לברר:

ה

ה) אך לכאורה גם במי ששחט ואין ידוע אם יודע הלכות שחיטה נאמר כן. שאפי' אינו יודע הלכות שחיטה אפשר ששחט שפיר אלא שאוסרין מספק וכן כתב הרמב"ם שהיא קרוב לספק נבילה ומכין אותו מכות מרדות, ואם כן למה יתחייב לברר:

ו

ו) אך נראה ליישב עפ"י מה שכתב הרא"ה בס' החנוך במצות הבדלה בין טהורים לטמאים בבהמות ועופות ודגים. שאם לא בדק בסמנים ואכל אף שאח"כ נודע שטהור הי'. עבר על מצות עשה דוהבדלתם בין טהורה וגו' ולהבדיל בין טהורה וגו' עיי"ש. והיינו כמו שהאוכל בלא שחיטה עבר [לבד איסור נבילה] על עשה שאינה זבוחה. כן זה עבר בעשה שאינה מובדלת והנה בקרא דולהבדיל בין טהורה וגו' איתא בת"כ אצ"ל בין חמור לערוד שמפורשים הם אלא בין טמאה לך בין טהורה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו והדבר פשוט דלאו דוקא נשחט חציו. דה"ה לכל פסולי שחיטה דצריך לברר בין שחיטה כשירה לפסולה. ונשחט חציו דנקיט. דבזה ההבדל כחוט השערה. וכן כתב בתחילת ספר שמלה חדשה דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור וקבלו רז"ל דקאי אשחיטה שצריך אדם להבדיל ולעיין שיהי' נשחט כהוגן עכ"ל. והנה למדנו שצריך שתהי' השחיטה ידוע לנו. שאם לא נדע אם שחט שפיר אף שלפי האמת נשחט כראוי מ"מ עובר בעשה שאינה מובדלת. ע"כ אם הי' אינו מומחה אף ששחט שפיר כיון שאנחנו אין לנו בירור על זה הוא ודאי איסור ולא נאסר בחנם:

ז

ז) ואין להקשות מ"מ כיון שאצלינו הוא בחזקת מומחה וששחט שפיר. ואם באמת שחט שפיר אף שאינו מומחה למה יאסר, הלא באמת שחט שפיר ואצלינו הוא ג"כ בחזקת ששחט שפיר והוא מובדל לנו ג"כ למה יאסר. לק"מ שהרי מה שהי' אצלינו בחזקת ששחט שפיר הוא בשביל שחשבנו שהוא מומחה. וכיון שבאמת לא הי' מומחה וחזקה והבדלה זו בטעות הי' אין זו הבדלה. למה הדבר דומה למי שטעה בסמנין ובדק לפי טעותו ואכל. ובאמת הי' לו הסמנים האמיתים ג"כ אך שהוא לא בדק בסמנים האמתים. שעבר בעשה דוהבדלתם בשוגג כיון שהבדלתו בטעות הי' לאו מידי הוא. וה"נ החזקה ששחט שפיר מחמת שטעינו בו וחשבנוהו למומחה לאו מידי הוא:

ח

ח) אבל אם לא יבדוק הסכין לאחר שחיטה אם באמת בעצם המפרקת נפגמה אינה חזקה והבדלה בטעות שהרי מה שחשבנו הסכין שאינו פגום בשעת שחיטה הוא מחמת שהי' יפה תחילה קודם שחיטה. רק אם מצאנוהו פגום לאחר שחיטה זה ריעותא שמא בעור נפגמה. ואם באמת במפרקת נפגם ואין המציאה לאחר שחיטה פגום ריעותא שוב הראי' שלנו שאינו פגום מחמת שלא הי' פגום מקודם אמתית הי'. מאחר שבאמת אין ריעותא. ואם נבדוק ונמצא פגום יהי' ריעותא בטעות. ואם לא נבדוק אף אם באמת נפגמה במפרקת הבדלה אמתית היא במה שהי' יפה מתחילה. ואנחנו חשבנו שאין כאן ריעותא שלא ידענו שאחר שחיטה היא פגומה. ולפי האמת ג"כ אין ריעותא כיון שבמפרקת נפגמה שוב אין נפקא מינה בין זה לזה כיון שבין כך ובין כך אין ריעותא והבדלה אמתית היא ולמה נבדוק ונטריף בחנם:

ט

ט) קיצור החילוק שאם באמת אינו מומחה הוי הבדלה בטעות שמה שהי' אצלינו בחזקת שחיטה יפה שחשבנוהו מומחה הי' בטעות ואין זו הבדלה, אבל בסכין החזקה היא מחמת שהי' יפה מתחילה אמתית, רק אם הי' רואין אחר שחיטה פגומה ולא ידענו שבמפרקת נפגמה הי' מבטל לחזקה, ואם באמת במפרקת נפגמה ולא נתבטל החזקה נשאר הבדלה אמתית:

י

י) והנה ראי' לדברי הגאונים דצריך לבדוק אם הוא מומחה. כתב הר"ן מהא דפ"ק דפסחים (ד.) בבעיא דהמשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק למאי נפקא מינה נישיילי' הרי דאף אם חזקתו בדוק אי המשכיר קמן צריך לשואלו. והנה גם שם אפילו באמת אינו בדוק יוכל להיות שאין בו חמץ אלא שחכמים תיקנו לבדוק מספק כמו שכתב הרב המגיד שעיקר בדיקה נתקנה על הספק. משמע לכאורה דלא כדברינו הנ"ל. אלא דמחויבין לברר כל מה שיכולין. אף שאח"כ יאסר מחמת ספק ואפשר שיאסר בחנם. שהרי שם צריך לשאול אם בדק ואם יתברר שלא בדק מחייבין אותו לבדוק. ואף שאפשר שבאמת אין שם חמץ כלל ובדיקתו יהי' בחנם. ויקשה על זה ג"כ הסכמת כל האחרונים הנ"ל (אות ד') דאין חייבין לברר בס"ס אלא א"כ יכולין לברר כל הספיקות:

יא

יא) אך בירושלמי יליף בדיקה מושמרתם דהיינו דצריך שידע שאין לו חמץ וכעין שכתב הרמב"ן ריש חולין בקרא דמשמרת תרומתי דמזה מוכח דצריך שיהי' ברי לו שהם טהורין ואם לאו אסור להקריבן ה"נ בקרא דושמרתם שיהי' ברי לו שאין לו חמץ. וע"כ אף אם אינו מוצא חמץ עשה מצוה ואין ברכתו לבטלה. דמ"מ פעל בבדיקתו שידוע לו שאין לו חמץ. וא"כ אם באמת אינו בדוק לא נחייב אותו בדוק בחנם אף אם באמת אין שם חמץ דמ"מ מחויב לבדוק מקרא דושמרתם:

יב

יב) אך לכאורה אם לא שאלו למשכיר ובאמת אין שם חמץ כבר קיים ושמרתם. שלפי דעתו שהמשכיר בדקו ואין שם חמץ ולפי האמת ג"כ אין שם חמץ. וא"כ לא יצטרך לשואלו דשמא אין בדוק ואין חמץ ויטרח בבדיקה בחנם. אך להנ"ל (אות ז') דהבדלה בטעות לא הוי הבדלה ה"נ ידיעה בטעות לא הוי ידיעה שידיעתו שאין בו חמץ הוא מחמת שחשב שבדק ובאמת לא בדק. והנה שמסוגיא דפסחים מוכח ג"כ סברא הנ"ל דהבדלה בטעות אינה הבדלה וכמו שכתבתי:

יג

יג) עוד נראה לי דאפי' את"ל דמה שאנחנו חושבים שמומחה הוא אף אם באמת אינו מומחה הואיל וכדין שחט חשוב מובדל. כיון שאנחנו חושבים שכדין שחט וגם לפי האמת כדין שחט, מ"מ כיון שהשוחט עצמו יודע בעצמו שאינו מומחה ואצלו הוא ספיקא דאורייתא שמא שחט שלא כהוגן ולאו אדעתי' ואפי' באמת שחט שפיר הוי לדידי' אינה מובדלת. וכיון שאין זאת השחיטה מחיר לעצמו דומה לאינו בר זביחה בשחיטה זאת. ודומה לזה מצינו בירושלמי הובא בר"ן רפ"ב דמגילה ביודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בלעז. רק מי שאין יודע לה"ק אלא לעז לבד הוא שיוצא בלעז ואמר בירושלמי דמי שיודע לה"ק אינו מוציא אחרים בלעז כיון שהוא אינו יוצא בלעז חשוב לגבי קריאה זו כאינו מחויב בדבר. וה"נ כיון שלעצמו אין שחיטה זו מתיר חשוב לגבי שחיטה זו כאלו לא הי' בר זביחה. ואיך נוכל לומר דקרינן בי' וזבחת ואכלת שהרי השוחט עצמו אסור לאכול. אבל בלא בדק הסכין לאחר שחיטה שגם לגבי השוחט עצמו יש חזקה זו ומובדלת היא אין צריכין לבדוק כיון שאפשר שבמפרקת נפגמה ועכשיו כשירה הוא ואם נבדוק נאסרנה בחנם וכמ"ש. כן נראה שיטת הראב"ד וסייעתו:

יד

יד) [ולפמ"ש בטעם הראב"ד וסייעתו נראה לי דמ"ש הראב"ד ברוצה לשחוט אחרי' צריך בדיקה. היינו לכתחילה. דלגבי בהמה שישחט אח"כ לא מפסיד כלום בבדיקה. ואם תאמר הלא אפשר שיפסיד לגבי בהמה שכבר שחט. ל"ק שבידו לשבר בו עצמות ואח"כ לתקנו ולבודקו ולשחוט בו. והרשב"א בתורת הבית הארוך סוף שער ב' מבואר מדבריו. דלהראב"ד אם לא בדק בין בהמה לבהמה הוי בהמה שאחרי' טריפה אף אם שיבר עצמות אחר שחיטת שני' ונמצאת פגומה או אפי' נאבד הסכין בלא בדיקה. ולפמ"ש בדברי הראב"ד אלו אין ראי']:

טו

טו) וליישב שיטת המחמירים להצריך בדיקה לכתחילה לאחר שחיטה [ויתיישב בזה גם קושית הב"י (או"ח סי' תל"ז) מ"ש דלא מצרכינן לבדוק י"ח טריפות וסמכינן אחזקה ובבית הנ"ל דחזקתו בדוק צריך לשואלו ולא סמכינן אחזקת בדוק]. נראה דהנה דבר שיש לו מתירין לא בטל. ואלו כל דפריש מרובא פריש אמרינן אפי' בדבר שיש לו מתירין. אף דביטול ברוב פירש"י דג"כ מאחרי רבים להטות נפקא. אך משום כל דפריש וכו' אמרינן שאין כאן איסור ושוב אין צריך להיתר רוב. ודווקא ביטול ברוב שכל ההיתר מכח הרוב שהרי יש כאן בודאי איסור שנתערב. אבל כל דפריש וכו' מחמת רוב אנו אומרין שאין כאן איסור כלל ושוב אין צריך להיתר רוב. אבל ביטול ברוב שכל ההיתר הוא הרוב צריך לכתחילה לעשות שלא יצטרך להיתר רוב. וכן בכל מקום שסומכין על הרוב אינו אלא בדיעבד. ולכתחילה היכא דאפשר אין סומכין על היתר רוב. כגון שחיטה דסגי ברוב סמנין. מ"מ לכתחילה צריך לשחוט כולו. ומבואר ברש"י חולין (כ"א:) ד"ה ואינו מבדיל בסימן אחד דמדאורייתא צריך לכתחילה לשחוט כולו. וכן במינים שבלולב מבואר בהראשונים דלכתחילה צריך שיהי' כולו עבות ובדיעבד ברובו. וכן באינך מינין הגה"ה מיהו ממינין שבלולב אין ראי' דמידי דמצוה נינהו צריך לכתחילה כולו משום ואנוהו. אך הראי' משחיטה טובה. ומה דדבר שיל"מ דרבנן ובשחיטה בעינן כולו מדאורייתא. היינו משום דעכשיו לאותו דבר שבטל צריך אל הביטול. משא"כ שחיטה דאפשר לשחוט כולו בלי שום נפקא מינה ואין צריך אל הכשר רוב כלל] [וע"כ ספיקא דרבנן לקולא לא אמרינן בדבר שיל"מ כיון דספק שקול הוא ויוכל להיות אסור כמו מותר. וכל ההיתר משום ספיקא דרבנן ולא שייך שאין איסור כלל דמנל"ן]:

טז

טז) מעתה בספק הנולד בשחיטה שאין יודעין אם הי' מומחה. או שמא נפגם הסכין. אלמלא הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, או חזקת הסכין. הי' ודאי איסור כיון דצריך הבדלה בין נשחט רובו כו' ואלמלא הרוב או החזקה אין כאן הבדלה ואסור אפילו באמת נשחט כהוגן כדברי החינוך הנ"ל. נמצא שכל ההיתר מחמת הרוב מומחין או חזקת הסכין. בזה אמרינן בדשיל"מ שלא נסמוך על הרוב. וכיון שאפשר לבדוק ולא יצטרך להיתר רוב ויהי' הבדלה ודאית מחויב לבדוק שיהי' הבדלה ודאית:

יז

יז) ומיושב קושיית הב"י (או"ח סי' תל"ז) מ"ש דלא בדקינן כל י"ח טריפות ובבית דחזקתו בדוק צריך לשואלו. דבטריפות הא אמרינן שאין כאן איסור כלל. ואין צריך בדיקה, כמו שסומכין על רוב דמרובא פריש אף בדבר שיש לו מתירין. אבל בהא דפ"ק דפסחים בחזקתו בדוק. כיון שצריך שיהי' הבית משומר כדברי ירושלמי הנ"ל (אות י"א) ואלמלא החזקה אף אם באמת הי' בודקו המשכיר כיון שהבית אינו משומר אצלינו הי' אסור ואין הבית משומר רק מחמת חזקה. בעינן לכתחילה שיהי' משומר בודאי. וכן ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין ובדיקת הסכין לאחר שחיטה כיון דצריך הבדלה ואין כאן הבדלה רק מחמת רוב מצוין וחזקת הסכין צריך לבדוק כדי שתהי' הבדלה ודאית:

יח

יח) וא"ל שמא ימצא אינו מומחה ויאסר, ל"ק שהרי לא יפסיד אלא האיסור. דהיינו אם ימצא אינו מומחה. וכה"ג חשיב דשיל"מ כמו בטבל דכשהבעלים כאן חשיב יש לו מתירין דיכול להפריש ממקום אחר על הטבל שבתוכו. ואף שיפסיד מה שיתרום. כיון שלא יפסיד רק האיסור חשיב יש לו מתירין. ה"נ כיון שלא יפסיד רק אם לא יהי' מומחה. ואם לא יהי' מומחה באמת אסור אפי' שחט שפיר שאין כאן הבדלה. וא"כ הרי אינו מפסיד דבר המותר אלא דבר האסור:

יט

יט) ואין להקשות בבדיקת הסכין לאחר השחיטה דאף אם הסכין פגום הא לא יאסר רק מספק שמא בעור נפגמה. ולמה יצטרך לברר כה"ג כיון שאפשר שיאסור בחנם. לא קשה מידי דהתינח אם לא הי' הבדיקה רק משום שמא ימצא פגום, אך אנו אומרים להיפך בודאי ימצא הסכין יפה כמו רובא דרובא שעולין בכשרות לאחר הבדיקה. ומ"מ צריכין בדיקה כדי שתהי' הבדלה ודאית לא מחמת רוב לבד ומחמת רוב אמרינן שלא יפסיד כלל בבדיקה והוי יש לו מתירין ולא סמכינן על הבדלה שמחמת הרוב:

כ

כ) מעתה בחתך במפרקת דמחמירין דמכי חתך במפרקת אזיל חזקת סכין ואם שחט אח"כ בלא בדיקה ונאבד הסכין שחיטתו פסולה. מחומרא זו נצמח קולא שלא יצטרך בדיקה לאחר שחיטה שמא ימצא פגום מחמת חתיכת המפרקת ויאסר בחנם. וכיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא חשיב יש לו מתירין. כמו שכתב הרשב"א בספק ביצת טריפה שנולד ביו"ט מותרת מאחר שאין המתיר עתיד לבוא בודאי:

כא

כא) [וכן הראי' שהביאו מבדיקת חמץ דכשהוא כאן צריך לשאול ולא סמכינן אחזקת בדוק. נראה ג"כ דחיוב לשואלו לא מחשש שלא בדקו לבד. רק אף אם בדקו המשכיר מ"מ כיון שאנחנו אין יודעין לא חשיב אצלינו היום והלילה משומרים כנ"ל. ולא יחשב משומר רק מחמת החזקה. שוב מחויב לשאול כדי שיהי' משומר בודאי]:

כב

כב) אך לדעת האומרים דאף שחתך במפרקת לא אזיל חזקת סכין חשיב דשיל"מ, שהרי אנו מחזיקים שבודאי ימצא יפה והרי המתיר עתיד לבוא בודאי. ומסתברא דזה תלוי לפי אומד דעת השו"ב לפי מה שיודע דקות הסכין ואופן החתך איך הי'. ואם לפי דעת השו"ב שקרוב שימצא פגום אין צריך לבדוק אחר שחיטה. בשגם שהוא חומרא דאתי לידי קולא. כי לפעמים ימצא פגימה גדולה מאד אשר א"א שנעשה הפגימה בעור רק במפרקת. מיקל הפ"ת ובאנו לאומדנות. ע"כ טוב שלא לבדוק כלל. ובדרבנן כה"ג סמכינן להקל עפ"י הפוסקים שאין צריך בדיקה שהראינו פנים לדבריהם. ובנ"ד י"ל שגם המצריכין בדיקה מודים כנ"ל:

כג

כג) אך ראיתי להרשב"א שהביא דמיון מהא דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סמנין ומ"מ לחליצה צריך בדיקה. והיינו משום דאפשר לברר יע"ש. ואף דאף אם נראה שאין לה סמנין, יהי' ספק שמא נשרו רק שנאסור מספק. ואפשר שנאסור בחנם שוב לא יהי' מחויב לבדוק ונסמוך אחזקה, ש"מ דס"ל שאפי' לא יהי' איסור ברור מחויב לבדוק:

כד

כד) אולם' במה דס"ל להרשב"א דבדיקה לחליצה בהגיעה לכלל שנותי' הוא רק לכתחילה. ראיתי פוסקים חולקין על זה. אלא דלא סמכינן על חזקה דרבא להקל בדאורייתא ועי' בשיטה מקובצת ב"ב (קנ"ד) בשם עליות הר"י ותוס' הרא"ש מה שתירצו על קושית התוס' ד"ה ואם דחזקה הביאה סמנין דלחליצה נמי לא סמכינן על חזקה דרבא. הנה דאין הבדיקה לכתחילה לבד. אלא כיון שא"א לבדוק לאחר מיתה המקח בטל. ובש"ע (ח"מ סי' ל"ה) קטן פסול להעיד עד שיביא שתי שערות לאחר י"ג. ואם שהו זמן רב ואח"כ בדקוהו מחזיקין אותו בגדול למפרע. אבל בלא בדיקה כלל עדותו פסולה, ואף בבדקוהו אח"כ יש חולקין:

כה

כה) מיהו יש ליישב כל הני ולומר דודאי חזקה דרבא הוא רוב שמביאין שערות בזמנו ואין הולכין בממון אחר הרוב, רק אם הי' הדין שאין צריכין בדיקה הרי החזקנו אותו לגדול ושוב מועיל גם לממון. כעין זו באה בפני עצמה ומעידה דמהני חזקת כשרות דעדים להוציא ממון רק משום דהואיל דמהני לגבי העדים ושוב מוציאין ממון בעדים. וכן מצינו בכמה מקומות. אך כיון שהדין שצריך בדיקה ולא החזקנו אותו לגדול שוב לאחר מיתה שא"א לבודקו אין הולכין בממון אחר הרוב:

כו

כו) אך בתשו' הרא"ש (כלל ל"ג ס"ה) הביאו ב"י (אה"ע ס"ס מ"ג) דאף בקידושין לא מהני חזקה דרבא להקל רק אם בדקוהו לאחר זמן ומצאו שערות סובר דמחזקינן לגדול למפרע, ואף בזה הביא חולקין. ש"מ אפי' שלא במקום חזקת ממון לא סמכינן על רה דרבא אפי' בדיעבד וא"כ אין ראי' משם, ע"כ נראה לי להקל בדיעבד לאחר שחתך במפרקת ולפי האומד קרוב שימצא פגום, שלא לבדוק ולסמוך על הפוסקים שא"צ בדיקה לאחר שחיטה. (וכ"ש שיש פוסקים אפי' מצא פגומה לאחר שחיטה מותר] ובזה אפשר גם המצריכים בדיקה מודים כנ"ל:

כז

כז) ולכאורה יש לעיין ביסוד ההיתר כיון דאפשר שיאסרנה שלא כדין אם ימצא פגומה והיא נפגמה במפרקת. הלא בדיקת ריאה מסירכא נמי לדעת האומרים טרפות סירכא מספק. וכן הוא בש"ע (סי' פ"א). א"כ למה יצטרך בדיקה. אך יש לחלק כמו שחילקו התוס' נדה (מד:) בעגלים פחותים מח' שאסור לשוחטם ולא אזלינן בתר רובא משום דהוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ע"כ החמירו חכמים עכ"ל. והנה הוסיפו טעם ודבר ההוה הוא. היינו ששוחטים תמיד עגלים ואם יהי' מותר לשחוט פחותים מבן ח' ובתוכם ישחטו כמה וכמה עגלים פחותים מבני ח' שבתוכם מיעוט נפלים המצוי ויאכלו גם הנפלים שהם מיעוט המצוים. כן אני אומר בסירכות שאם לא יבדקו אחר סירכות יאכלו גם הבהמות שיש בהם סירכות והוא מיעוט המצוי. והם ספק טריפות ויאכלו גם הספקי טריפות:

כח

כח) ולפי זה י"ל עוד טעם שלא להצריך בדיקה בידוע שנגע במפרקת ונאמר דמה שהחמירו לבדוק לאחר שחיטה דלפעמים נפגם בעור והוא מיעוט המצוי ואם לא יבדקו הסכינים. גם אותם שנפגמו סכיניהם בעור יאכלו. אבל עכשיו שבודקין כל הסכינים. רק אותו שאירע מקרה שנגע במפרקת. נאמר שלא נזדמן כלל שאוחה שנגע במפרקת נפגמה בעור. אך הר"ן שדימה זה לבדיקת מאן דשחיט ואזיל לעלמא והוא דבר מקרה. ש"מ שגם בבא במקרה צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה. וכבר כתבתי שלדברי הפוסקים והר"ן מכללם שדימה לבדיקה דחליצה גם טעם ראשון אינו. אבל דעת יתר פוסקים י"ל כן:

כט

כט) ולדינא נ"ל שאם לדעת השו"ב קרוב שימצא פגימת המפרקת לא יבדוק וישבר בו עצם שלא יבוא לידי ספק ופשיטא שלא תהי' הוראה מסורה לשו"ב לבד רק ישאל להרב והרב ההוא אם בר הכי הוא שגמיר וסביר ויודע להכריע בשכלו אם ייטבו בעיניו הדברים יפסוק כן ואי לא לא. אך אי לאו בר הכי לא יוכל לסמוך עליו מאחר שהמנהג להיפוך עד שיקובלו הדברים לחכמי הדור:

נאום הק' אברהם.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף