אבני נזר/חושן משפט/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט לב

סימן לב

ב"ה יום ב' תצא רנ"ת לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד הרב המאה"ג מו"ה ישעי' נ"י האבדק"ק מעחוב.

בדבר תקנת חרגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות בתים מן הנכרים, ומעלתו כתב בשם ספר זכור לאברהם דשוב תקנו שלא לקנות הבית דירה שישראל דר שם, וכתב שם בשם תשובות מהרשד"ם ורדב"ז שתקנה זו השני' לא נתפשטה בכל המקומות:

תשובה. הנה ס' זכור לאברהם אין אתי רק כן נמצא בס' מסגרת השלחן סי' קמ"א העתיק תקנות אלו בשם ס' כנה"ג, אך לא נזכר שם שתקנה זו השני' הי' ג"כ בחרם, אך מסתמא ראה מעלתו זה בס' זכור לאברהם:

והנה מ"ש בשם ס' זכור לאברהם דתקנה זו השני' לא נתפשטה בכל המקומות, גדולה מזה כתב היש"ש קידושין ר"פ האומר דגוף תקנות רגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות בתים לא נתפשטה בכל המקומות עיי"ש, אך תקנה זו ראשונה דחדר"ג פשוט שנתפשט במדינתינו והועתקה ברמ"א סי' רל"ז. אך תקנה זו השני' לא ידעתי אם נתפשטה במדינתינו:

והנה לפמ"ש מעלתו שתקנה זו השני' ג"כ בחרם באנו לדין ספק חרם, והנה בנוב"י מהד"ת חלק יור"ד סי' קמ"ו העלה דספק חרם לקולא, וראייתו מדברי תשו' להרמב"ן סי' רס"ג שכתב דיני המנודה אינו דין תורה שא"כ לא הי' יכולים חכמים להקל ולא להחמיר כו' ולפיכך כל תיקו שנאמרו במה שבאה השאלה עליו בפרק ואלו מגלחין כו' וסלקי בתיקו וכולהו לקולא כמ"ש הר"ב ז"ל בהלכותיו ואלו הי' דינו דין תורה הי' ספיקא דאורייתא לחומרא, אלא דברי קבלה הן אורו ארור יושבי' וגו' עי"ש בתשו' ההוא, הרי מפורש שמה שהוא מדברי קבלה אמרינן ספיקו לקולא, וכיון שגם החרם מדברי קבלה אזלינן בספיקו לקולא עכ"ד הנוב"י, ביאור דבריו דאף שהרמב"ן לא מיירי מהדבר שגזרו ב"ד עליו בחרם רק מדינים שהמנודה צריך להתנהג בהם, וא"כ יש לומר דווקא דיני מנודה אזלינן בספיקם להקל, אבל לא בספק אם זה לא נגזר עליו בחרם ונדוי, ועיין בש"ך יו"ד סי' ר"ח ס"ק י"ד, מ"מ כיון שהרמב"ן מסיים הטעם כיון שהוא מד"ק, והרי הרמב"ן במשפטי החרם שמה שב"ד יכולין לגזור בחרם מתורת משה לא למדנו זה עד שבאנו לדברי קבלה, והנה הש"ך בסי' ר"ח שם כתב שהדבר שקיבל עליו בחרם הוא דאורייתא, יש לחלק בין הוא קיבל על עצמו בין גזירת ב"ד, ומדברי רמב"ן עצמו מוכח כן שהרי כתב מתורת משה לא למדנו, הלא למדנו מדכתיב בתורה ואל עמו תביאנו ובמכות (י"א:) שהי' עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון מפני הנידוי שקיבל על עצמו וא"כ דאורייתא הוא, רק נידוי וחרם ב"ד מדברי קבלה למדנו:

וכשאני לעצמי נראה לי דחרם ב"ד אף שמדברי קבלה למדנו, העובר על חרם הוא עובר בלאו של תורה, שהרי במשנה שבועות סוף פרק שבועת העדות המקלל עצמו וחבירו עובר בל"ת ובגמ' דכתיב השמר לך ושמור את נפשך מאד ושמר ל"ת, והרמב"ם ה' סנהדרין פי"ט ה"ג כתב שלוקה מטעם זה, וע"כ אם ב"ד החרימו על איזה דבר היינו שהעושה כך וכך יהי' בחרם והעובר נכנס הקללה ברמ"ח איבריו כמ"ש הרמב"ן במשפטי החרם, והעובר הזה לוקח קללה לעצמו ועובר בלאו הזה, ואי לאו דברי קבלה לא היינו יודעין שיש כח ביד ב"ד להחרים שיהי' החרם שלהם מועיל, אך השתא שלמד שחל החרם שלהם שוב עובר על ל"ת דהשמר כנ"ל:

ומ"מ בספק חרם נ"ל דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות שלדעת הרמב"ם דכל איסור דרבנן למדנו מלא תסור, ומה שהולכין בספק להקל צריך לומר שכך התנו שבספק לא יהי' איסור כלל, והרמב"ן בהשגותיו לא ניחא לי' בישוב זה ועוד האריך בכמה הוכחות דרק אסמכתא, וגוף לאו דלא תסור אם החכמים אומרים שהוא אסור מה"ת, והנה לפי דעת הרמב"ם דאף דאיסור דרבנן נעשה איסור תורה מכח לאו דלא תסור, ומ"מ ספיקו להקל משום כך התנו, כמו כן בחרם אף דנעשה איסור תורה משום לאו דהשמר לך מ"מ ספיקו להקל משום דכך התנו דכשיסתפק לא יחול החרם כלל, אך להרמב"ן דלא ניחא לי' ישוב דכך התנו ספק חרם להחמיר, רק דיני המוחרם ספיקם להקל, אבל אם יש ספק אם דבר זה החרימו עליו או לא ספק להחמיר, וה"ה אם נסתפק אם במקום זה החרימו ג"כ:

ובעיקר מחלוקת רמב"ם ורמב"ן הנ"ל נראה לי כהרמב"ן מהא דאלו נערות (ל"ד.) גבי מעשה שבת דרבנן דהשוחט בשבת חשיב שחיטה ראוי' לחיוב ד' וה' כיון דמדאורייתא ראוי וכן שם (ל"ו.) שניות לעריות יש להם קנס דקרינא בה ולו תהי' לאשה מן התורה, ולהרמב"ם הלא נעשה איסור תורה ולמה יחשב שחיטה ראוי' וקרי בה ולא תהי' לאשה, ומוכח כרמב"ן, וא"כ א"צ לומר כך התנו וספק חרם להחמיר:

מ"מ נ"ל דאף שבתחילת הקנין עשה איסור ספיקא דאורייתא, מ"מ לאחר שקנה אף דמבואר בכנה"ג דהתקנה הי' דהקונה בית אינו יכול להוציא מהמחזיק או במקומות שהתקינו שהקונה יפרע דמי החזקה למחזיק כמבואר שם תקנה ח' ותקנה יו"ד, מ"מ בספק יכול להוציאו בלא דמים מעיקר הדין, דהא ספק ממונא לקולא ואינו ספק דאורייתא איסור לא תגזול משום דכנגד זה יש גבי שכנגדו איסור לא תגזול ואינו מחוייב לאבד ספק ממון שלו משום ספק ממון חבירו, כמו כן בזה אם תאמר שלא חל החרם במקומות אלו אם ישאר המחזיק בלתי רשות הקונה, הרי הקונה עובר בלא תגזול, ולא חמיר חרם מלאו דלא תגזול דבכל התורה כתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכל התורה ניתנה בכמה בריתות, ברכות וקללות כמבואר בסוטה (ל"ז [ב']) ובתוס' שם ד"ה ר"ש בן יהודה בשם ירושלמי דאף דממונא קיל מאיסורא היינו משום דממון ניתן למחילה, והכא כשם שהקונה יכול למחול למחזיק כמו כן המחזיק יכול למחול לקונה, מ"מ לצאת ידי שמים אין לו כפרה על העבר עד שישוב לקונה את החזקה וכהני דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לשון התוספתא פ"ג דשבועות היודע עדות לחבירו ואינו מעיד אינו חייב לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין לו עד שישלם, הכובש קמה לפני האור והפורץ גדר לפני הבהמה אין חייבין לו מן הדין ואין השמים מוחלין לו עד שישלם, והיינו דאין מוחלין על חטא שעשה ע"י תשובה עד שישלם, וה"נ בזה, וכ"ש הוא דספיקא דאורייתא לכמה פוסקים מה"ת לחומרא:

ויש מקום לומר דחייב בדיני אדם לשלם מה שהבית אינו שוה כל כך אצל הגוי מחמת שאין שום יהודי רשאי ליקח ממנו מספיקא דאורייתא לפמ"ש התוס' כריתות (כ"ד.) ד"ה דאמרו גבי שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בה זכה בה והקשו בתוס' לשיטת ר"ת רובע ונרבע הנסקל אין אסור בהנאה למה הי' הפקר, ותירצו בתוס' דמה שהוא שוה פחות מן הכשירה הפקר וכל המחזיק זכה בשיווי זה, וה"נ מה שהוא שוה פחות מחמת מחזיק זה הפקר וזכה מחזיק בשיווי זה במה שדר בו בקנין חזקה:

אשר נסתפק אם התקנה שלא יקנה הוא דווקא אם יש למחזיק ג"כ מעות לקנות, פשוט שאין חילוק, בין כך ובין כך אפילו אם לא נתפשטה התקנה במדינתינו, לא טוב עשה הקונה בתוך עמיו, כי הדבר שהשכל מחייבו שלא לעשות ככה שמעתי מפה מרן כ"ק הרי"ם זצללה"ה מגור פירוש המשנה מי שפרע מדור המבול כו' כי המה לא הי' להם תורה ואעפ"כ נענשו יען עשו דבר שהשכל מחייב שהם מעשים מתועבים על כן אף שמן הדין יכול לחזור, הדבר מובן מעצמו שהוא עולה, וכן אני אומר בזה אף אם לא הי' התקנה מתפשטת בזמנינו, ושורת הדין כבר כתבתי הנלפע"ד:

והי' בזה שלום מאת הדו"ש הק' אברהם

.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף