אבני נזר/אורח חיים/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אורח חיים לז

סימן לז
הלכות ברכות

ב"ה א' במדבר ל"א למב"י תרמ"א לפ"ק פה נאשעלסק.

תשובה.

להרה"ק מהר"י זצללה"ה האבד"ק אלכסנדר.

א

א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר אמר לי בהיותו פה לתלק בענין בין חומץ יום הכיפורים לברכה. כיון דחומץ משיב הנפש לרבי ואף דרבנן פליגי היינו משום דכשמגיע יום הכיפורים כבר הי' חומץ ולא חל עליו איסור יוהכ"פ. משא"כ חיוב ברכה חל עליו בהיותו יין. ואנכי דחיתי כמ"ש הרמב"ן דחמץ מקרי איסורא בלע דבפסח חמץ אסור וכבר הי' עליו שם חמץ קודם שנחלש טעמו ואף דאז לא הי' פסח. מ"מ לעת הזאת שהוא פסח איסור הי' מתחילה. ה"נ ליוהכ"פ תחילה אסור הי'. ויען שכת"ר ביקש לומר זאת לדעת הרמב"ם הוכחתי שדעת הרמב"ם כרמב"ן. וכתב במכתבו ליישב דברי עצמו דשאני יוהכ"פ דאיסור גברא הוא כדאי' בכריתות (דף י"ד.) משא"כ ברכה דמשום מעילה נגעו בה והוא איסור חפצא עד כאן דבריו. וכוונתו בודאי כיון דיום הכיפורים איסור גברא לא שייך לומר דאיסור שהי' עליו מתחלה לא פקע:

ב

ב) הנה מ"ש מגמרא דכריתות (דף י"ד.) לא ראיתי משם שום הוכחה. כי שם נאמר דיום הכיפורים רק כולל דאיתסר גם באוכלין אחרים. וזה נאמר גם כן ביבמות לענין אחות אשה. ומשום דאותו חפץ לא ניתוסף עליו איסור על כן קאמר על גברא מיגו דאיתסר. ובאמת ענין איסור גברא או איסור חפצא יכולין לומר בכל איסור מה שירצה. כי לכאורה אינו מובן. דכל איסור הוא אסור בחפץ וחפץ עליו:

ג

ג) והנה מכבר שמעתי גדולי עולם שנתקשו בענין זה ובריטב"א שבועות ראיתי דכל איסורי תורה איסורי גברא המה. ולכאורה יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם איסורי חפצא:

ד

ד) והנראה לי בענין זה כי איס"ג נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ"ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו' ובשר בשדה וגו' כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא. ועל כן קונם דמתפיס בקרבן ויש מעילה בקונמות קרי לי' איסור חפצא. אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ. רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו הוה לי' איסור גברא. ואתי שפיר דברי ריטב"א. ובודאי לפי זה גם יום הכיפורים איסור גברא. ומכל מקום שייך לומר דאיסור שחל לא פקע. דומה לכלי נכרים שפוד ואסכלה מלבנן באור משום גיעולי עכו"ם. והוא איסור גברא כדברי הריטב"א.

ה

ה) ודבר מה שכתב רום מעלתו דברכה הוא איסור חפצא משום מעילה. והביא ראי' שהאיסור משום מעילה. מדאמר רב מנין שמברכין על הריח. ומה זו שאלה הלא כללא כייל אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. אלא על כרחך דהאיסור משום מעילה וריח אין בו משום מעילה. הנה זה הוא לפי מה דסלקא דעתך דהש"ס מעיקרא. אבל מסקנת הש"ס פסחים (דף כ"ו.) קול ומראה אין בהן משום מעילה וריח יש בו משום מעילה אלא לאחר שנעשה מצותו אין בו משום מעילה ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות מעילה [אמר המגיה האומנם כי בדברי רש"י שפי' הברייתא במריח בה בביתו שנותן ממנה על הגחלים יש מקום לטעות לכאורה דדוקא כה"ג דעביד מעשה בגופה ושורף אותה על הגחלים. אבל מריח כמו שהיא פטור. אך אי אפשר לומר כן דאם כן למה חזר בו ממאי דאמר מעיקרא קול ומראה וריח אין בו משום מעילה. נימא דריח מיירי דומיא דקול ומראה שמריח בה כמו שהיא ולא עביד מעשה בגופה. אלא ודאי דמריח לעולם מעל. אלא לאחר שתעלה תמרתו לא מעל ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. ורש"י קושטא דמילתא פי' דהברייתא לא עסיק בדיני מעילה. ועיקר דאתי לאשמעינן דליכא כרת במריח וקיל ממפטם. ואם כן הוא רבותא טפי דאפילו עביד מעשה בגופה ושורפה ליכא כרת. ומ"מ שפיר דייק מינה הש"ס דאפי' ריח לבד יש בו מעילה כמ"ש לפנינו באות י"א]:

ו

ו) ואם באנו ליישב משום טעם דמעילה. כך י"ל כי בגמ' (ברכות דף ל"ה) מקשה כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וע"כ לענין הריח לא יועיל הברכה. דהנה בגמ' ערכין (דף כ"א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו. שוכר הדר בה מעל. דאף דהנאת דירה שלו. מ"מ הרי נהנה מבית שגופו הקדש. וה"נ המריח בפרי שעיקרו לאכילה והוא מברך שנתן ריח טוב בפירות עדיין גוף הפרי הקדש והאוכלו מעל שעדיין לא בירך עלי' בורא פרי העץ. נמצא מריח בפרי שגופו הקדש. ומה הועיל בברכה ברכת הריח. כן יש לומר:

ז

ז) אך בפשיטות יש ליישב שהרי חכמים לא תקנו ברכה רק על הנאת אכילה ואם רוחץ בחמין וכהאי גוונא מן הנאות אינו מברך. וריח לאו כאוכל חשיב דקיימא לן ריחא לאו מילתא. ופי' הרמב"ן בחי' והר"ן בפ' גיד הנשה דריחא לאו כטעמא. והנאה גרידתא הוא. ומותר כשאינו מתכוין. ואפילו לאביי דאמר ריחא מילתא דכטעמא חשיב. זה במידי דמאכל. אבל המריח בבשמים שאינם לאכילה ודאי לאו אכילה חשיבא. וראי' לזה מפסחים (דף כ"ה.) הנאה הבאה לאדם בעל כרחי' מותרת. ופרש"י בריח ע"ז. ואי כטעמא חשיב בכל ענין אסור. וכיון דהנאה גרידתא הוא על כן שאל הש"ס מאי שנא מכל הנאות. ובתוספות פסחים (דף נ"ג) אהא דאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, והקשו בתוס' למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו. ותי' דהני מילי כשגופו נהנה. משמע אפילו לאו מידי דמאכל. היינו לפי האמת שמברכין גם על הריח. וכן כתב הריטב"א שם. והכוונה בהנאה שנכנס לגוף:

ח

ח) נחזור לענינינו דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי' לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני'. ואי איסור מעילה אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי':

ט

ט) ומכל מקום לעניות דעתי גם בברכה מצינו שלא פקע חיובו. וראי' בוסר כפול הלבן דמברכין עליו בורא פרי העץ. אף דפטור ממעשרות עד שיביא שליש. רק לענין ערלה חשיב פרי דחל עליו האיסור בעודו באילן דאז הפרי ראוי לגמור. אבל חיוב מעשרות דבתלוש ואז לאו פרי. ומדמברכין עליו בורא פרי העץ על כרחך הטעם משום דחל עליו ברכת בורא פרי העץ במחובר. דאז הי' פרי משום דראוי לגמור על כן גם בחיוב ברכה אמרינן דמשחל תו לא פקע. אך לחלק בין ברכה ליום הכיפורים אין לנו כמ"ש:

י

י) איידי דאיירינן בדין ריח אין בו משום מעילה. אכתוב לו מה שאני מתקשה שם בדברי רש"י שכתב וברייתא במריח בביתו שנותן ממנה על הגחלים. וקשה לפי מה שכתב המשנה למלך פ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה ו' במראה דאין בו משום מעילה. דמכל מקום אם הדליק נר לראות לאורו ודאי מעל. אם כן מה הוכיח הש"ס דריח יש בו משום מעילה כיון שנותן בעצמו על הגחלים. ודברי המל"מ ברורים שהרי אסור להדליק בערלה. ובבבא קמא (דף ק"א.) בעי למילף דיש שבח סמנין על גבי צמר מדאסור צביעה בערלה. וכתבו התוס' שם דאי יש שבח סמנין על גבי צמר היינו דילפינן מערלה. ואם כן נוכל להוכיח דאסור להדליק נר בהקדש. מדאסר להדליק בערלה. ולהיפוך אין להוכיח לאותו צד דאין שבח סמנין על גבי צמר דלא ילפי' מערלה. אם כן לכאורה מדאיצטריך קרא בערלה. שמע מינה דבעלמא מותר. דליתא דבערלה איצטריך קרא משום דהוא מהנשרפין והוה אמינא דבשעת ביעורו דינו כלאחר ביעורו וכמ"ש התוספות פסחים (דף כ"ב) בד"ה מנין. ועיין בתוס' רי"ד ב"ק (דף ק"א) בסוגיא דיש שבח סמנין על גבי צמר שכתב דבר מחודש דהא דאיצטריך קרא בערלה שלא ידליק בו הנר שאם דלק יהי' אסור ליהנות לאורו. ועל כל פנים זה פשוט שאם הדליק לראות יש בו משום מעילה אם כן לפרש"י מה הוכיח הש"ס מהברייתא דריח יש בו משום מעילה:

יא

י"א) ואפשר לומר דהוכחת הש"ס דאי ריח אין בו משום מעילה ומדאורייתא משנתן על הגחלים מותר להריח בו דאין איסור בריח מן התורה. אם כן בשעת נתינה על הגחלים מעל. וברייתא קתני והמריח מעל משמע דהמעילה אחר כך. והיינו משום דריח יש בו מעילה ובשעת נתינה עדיין לא מעל שהרי אסור להריח בו.

אשים קנצי למילין. בזה אצא ואו"ש למר ולתורתו החותם באה"ר.

הק' אברהם.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף