אבני נזר/אבן העזר/תנו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר תנו

סימן תנו

א

א) (דף נ"ח) בגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון, בדינא דטובת הנאה ממון יש מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל, והנה בפרק ה' מהלכות אישות הלכה ואו כתב מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומות ומעשרות הרי הם כמי שנפלו לו התרומות ומעשרות מבית אבי אמו ואם קידש בהם אשה הרי זו מקודשת כו' אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת כו' שטובת הנאה אינו ממון עכ"ל, ויש לדקדק שברישא פירש בתרומות ובמעשרות וסיים בתרומה לבד, וגם לשון שהפריש מגרנו מיותר:

ב

ב) ובפ"ב מהלכות גניבה הלכה ה' כתב וז"ל גנב תרומה מבעלי' הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה, וקשה דטפי הו"ל לאשמעינן דאף קרן אינו משלם:

ג

ג) ובהלכות נדרים פרק ז' הלכה י"א כתב מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורין, והקשה בכ"מ דבגמ' מוכח דסיפא אתיא כמ"ד טובת הנאה ממון וכיון שהוא פסק בהלכות אישות ובהלכות גניבה דטובת הנאה אינו ממון האיך פסק דאם אמר כהנים אלו ולוים אלו אסורים:

ד

ד) ונראה ליישב דהנה בנדרים (פ"ד:) מקשה רישא אסיפא דמרישא מוכח דטובת הנאה אינו ממון ומסיפא מוכח דהוא ממון ומוקי לה כתנאי ודחי דהתם טעמא דתרווייהו משום קנס, ותמה הרא"ש דממנ"פ חד מינייהו ניחא בלא קנס, ורבא תירץ דרישא היינו טעמא דכיון דאסרי' על הכהנים ותרומה לא חזי לזולתם שויא עפרא בעלמא יעיי"ש וקשה לי דהא הוה שלו משום הואיל אי בעי מיתשיל עלה, גם הרשב"א הקשה כיוצא בזה דניחוש דילמא איתשיל ועבדי כהנים איסורא ועיין בר"ן שם, עוד הקשה הרשב"א דאכתי יכול לחזור הטובת הנאה לאחר:

ה

ה) ונ"ל דהנה בפירוש טובת הנאה פירש בפסחים (מ"ו:) דבר מועט שיכול ליטול מישראל שיתן לבן בתו כהן, ובנדרים (שם) פירש טובת הנאה שיכול ליתן למי שמחזיק לו טובה, והנה הרשב"א ז"ל כתב כאן בקידושין דאין הגנב צריך לשלם רק דמי טובת הנאה שיש לו בה, והריטב"א ז"ל סובר שצריך לשלם לו דמי כל התבואה, ונראה דתלוי בשני הפירושים הנ"ל דלפירש"י בפסחים א"צ לשלם לו רק דבר מועט שהי' נותן לו הישראל, משא"כ לפירש"י נדרים שהי יכול ליתן למי שמחזיק לו טובה הרי שוה דמי כל וק"ל:

ו

ו) ולפי זה י"ל דתירוץ קמא דתרווייהו ס"ל דטובת הנאה ממון כדי דבר מועט ומ"ד שצריך לשלם לו דמי כולי סובר משום קנס דגנב, ומ"ד שא"צ לשלם לו כלל הוא משום קנס דבעה"ב, ורבא נמי ס"ל כן ומיושב שני קושיותיו של הרשב"א ז"ל, דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים שם הלכה ט' אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההוא, וביאר הכ"מ משום שנהנה מהחכם שמתיר לו נדרו והרי נדר הנאה ממנו עיי"ש, ומבואר דאעפ"י שבעת שאלה הותר הנדר למפרע מ"מ בתחילה אסור לשאול משום הנאה, וה"נ אם נאסר לכהנים ליטול התרומה, נמצא שמהנה הכהנים בשאלתו, והוא מהנה לכל הכהנים ביחד, שממנ"פ אחד יטלם, והרי נדר הנאה להם, וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים הלכה י"ב דהמהנה לוקה משום בל יחל, וכיון שאסור לשאול שוב אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמ"ש התוס' ישנים שבת (מ"ו:) בד"ה מי יימר, ומה"ט נמי אין לו זכות מכירה, דאם לא יהי' הכהנים רשאים ליטול התרומה קודם המכירה, נמצא מהנה אותם במכירה:

ז

ז) אמנם כל זה לשיטת הרשב"א אבל להריטב"א ז"ל הוא של ישראל לגמרי שאינו מהנה לכהנים כלום, ולכאורה נראה להביא ראי' לשיטת הריטב"א דלמ"ד טובת הנאה ממון כולו של ישראל דאל"כ האיך מקודשת בטובת הנאה:

ח

ח) והנה השאג"א סימן ע"ז הקשה במשנה דכיצד מפרישין חלה בתרומה טהורה ביו"ט דיש עצה שיבטל קודם שיחמיץ ותירץ דהואיל אי בעי מתשיל עלה הוי כמו גורם לממון וקי"ל לאו כממון דמי רק על בל יראה עובר אבל ביטול לא מהני, וק"ל אם ישאל יהי' שלו למפרע ויחול הביטול ואזל לי' הואיל:

ט

ט) ונ"ל לפי דברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ו בנותן גט על מנת שלא תנשא לפלוני דאין עצה להתירה לפלוני ע"י גט אחר כיון דגט הראשון עדיין לא נתבטל עיי"ש, וה"נ כיון שעתה לא אתשיל אינו מועיל ביטול דהשתא ודו"ק:

י

י) וה"נ אם ישאל על התרומה יהי' טבל ושוב יהי' של הבעל דבעת הקידושין עדיין לא נשאל ולא הי' בידו ליתן לה גוף התרומה, וממילא יפקע טובת הנאה שלה, וכסף קידושין דאגיד גבי' דבעל לא מהני כמ"ש הרמב"ן והרשב"א גבי מנה אין כאן משכון אין כאן עיי"ש:

יא

יא) וזה שכתב הרמב"ם בה' אישות בתרומה שהפריש כו' שאילו במעשר ראשון ומעשר שני שאינו קודש לא מהני שאלה דהא חולין הם, ותרומה דמהני שאלה משום דקדוש, ואי במעשר שני ממון גבוה הוא ואינה מקודשת כמו שפסק הרמב"ם שם הלכה ד', וע"כ כתב בתרומה שהפריש, דאל"כ אינו יכול לישא עליו, אבל ברישא התחיל במעשר ג"כ, דנ"מ דאם אין הטובת הנאה שוה פרוטה מ"מ מקודשת כיון שגוף המעשר שוה פרוטה ודו"ק:

יב

יב) והנה צריך להבין בהא דתנן בכורות (כ"ז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך מנה ותן תרומתך לבן בתי כהן, מהא דאמרינן בב"מ (י"א:) שפיר עביד דלא קיבלה וכי לא הי' לו סודר לקנות הימנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות הימנו בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות הימנו ע"ג קרקע ולא היא מתנת כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מו"מ היא כו' ופירש"י מו"מ שהוא נותן לו הסודר והוא נותן לו הדמים, וק"ל שהרי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מכירה והטוש"ע חו"מ סי' קצה דאם נתן אחר סודר עבורו מהני וא"כ הי' להם עצה שיתן אחר סודר בעד חבירו, דהא אה זקנים היו:

יג

יג) ואין לומר דהא מועיל שיתן אחר עבורו הוא מדין שליח ושוב הוי דרך מקח וממכר , דהא בקידושין (ז') לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ובעבד כנעני דמועיל כסף ע"י אחרים אמרינן דאפי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד מ"מ מהני קבלת רבו גרמה לו, וע"כ פסק הטור ביור"ד סי' ס"ז דאפי' בע"כ משתחרר, וא"כ אף בקידושין לאו משום שליחות הוא וכן בחליפין, דע"כ שליחות לא שייך כאן כיון שהכסף של השליח, דאל"כ מה לי' למילף מעבד כנעני תיפוק לי' מדין שליח וא"כ בחליפין נמי מהני אפי' בלא שליחות, והדר קושיא לדוכתא:

יד

יד) ע"כ נראה דאסור ליתן דמי התרומה אפי' ישראל אחר וע"כ אסור להקנות בחליפין דחליפי התרומה אסור ליטול אבל התם אינו נוטל רק שכר פעולתו, ומה לי ששכרו לעשות לו מלאכה או ששכרו ליתן התרומה לכהן והוא נותן לו שכר מעשה נתינה לא שכר התרומה ודו"ק:

טו

טו) וכיון שגוף התרומה אינו שלו שהרי דמי התרומה אינו רשאי ליטול, אלא שמכח זה יטול דמי פעולתו לא עדיפא משטרות דאמעטו מכפל מפני שאין גופו ממון, וזה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה שאין משלם כפל אבל קרן משלם כפי טובת הנאה שבו:

טז

טז) וכל זה למ"ד טובת הנאה אינו ממון דהיינו שאינו ממונו לגמרי אבל לפירש"י בנדרים שכל התרומה שלו משלם כפל ג"כ:

יז

יז) והנה השאג"א סימן ע"ז הקשה דר' יהושע אדר"י דבפסחים (מ"ו.) אמר דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו, וע"כ שסובר טובת הנאה אינו ממון, ובמעשה דר"ג וזקנים בב"מ (י"א:) מקשה הש"ס אדעולא דאמר והוא שעומד בצד שדהו וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ומתרץ שני תירוצים האחד דמטלטלי אגב קרקע הקנה להם, וע"ז מקשה הש"ס דטובת הנאה אינו ממון לקנות ע"ג קרקע, והתירוץ הב' דדעת אחרת מקנה לא בעי עומד בצדו, ולזה התירוץ ג"כ צ"ל דטובת הנאה ממון דאי אינו ממון אינו מועיל הקנאתו:

יח

יח) ונ"ל דהנה בקצוה"ח סי' ער"ה הקשה דהא בהפקר נמי מועיל קנין אגב ומה בכך שטובת הנאה אינו ממון, ונראה ליישב דהנה בקידושין (כ"ז.) בעי שדה לזה ומטלטלין לאחר מאי ופשיט לה מהא דאמר ר"ג ועישור אחד שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו והרי רע"ק הי' זוכה לעניים ותירץ מאי מושכר מושכר למעשר ועוד תירץ שאני רע"ק דיד עניים הוה. והנה לפי הס"ד דהנתינה לר"ע הוה כמו שדה לזה ומטלטלין לאחר, ופשיטא דבהפקר כה"ג לא קנה דאטו בשביל שהוא זכה הקרקע יזכה חבירו המטלטלין, ובמכר מקנה אחד להם ע"כ קנה, אבל בהפקר לא שייך זה:

יט

יט) ונראה דאף לפי המסקנא ניחא דלכאורה קשה לפי דעת המקשן שסובר דהתם מטעם חצר קונה והלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שע"כ רע"ק לא הי' זוכה לצורך כל עניים, דהא קודם כן נמי הי' מעשר עני והי' שלהם, אלא שר"ג הי' לו טובת הנאה ועתה הטובת הנאה לר"ע כמ"ש המהרי"ט סי' ב' ד' ט', וע"כ שהי' זוכה בה לצורך עניים מיוחדים, וא"כ הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון שר"ג לא הי' המקנה רק הוא זוכה כזוכה מן ההפקר:

כ

כ) וצ"ל דהמקשן סובר דמה מושכר מושכר למעשר וקנה להם החצר שלא מדעתן, אבל אם יהי' הקנין משום אגב שוב צריך כוונת קנין כמו בחזקה, ועוד דהא אסיקנא בקידושין דאגב וקני בעינן, וא"כ יכול ר' יהושע לסבור דטובת הנאה אינה ממון ומ"מ הקנה התרומות מעשר משום אגב:

כא

כא) ורש"י כתב דהא דעולא דאמר טובת הנאה אינו ממון הוא לקדש בו את האשה, וא"כ נוכל לומר דדווקא לענין קידושין אינו ממון משום הואיל כנ"ל, אבל בעלמא הוי ממון, ולא תקשי דעולא אדעולא דאמר בב"מ והוא שעומד בצד שדהו דמוכח מזה דטובת הנאה ממון ממעשה דר"ג וזקנים ודו"ק:

כב

כב) נ"ל ליישב קושיית השאג"א הנ"ל להטעם דטובת הנאה ממון דהנה תיכף שקרא עלי' שם אינו שוה כלום דקודם הלילה יתחמץ כיון שאינו רשאי לאפותה, ושוב לא יתן לו עבורה כלום, אלא שבבל יראה עבר משום דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אבל לענין ביטול אינו שלו אף בעודה מצה ואם יקרא עלי' שם אחר הביטול אי אפשר דעל הפקר אינו יכול לקרות שם חלה, אך לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דמש"ה מהני ביטול בלב משום דבאמת אינו שלו אלא שעשאן הכתוב כאילו ברשותו ובגילוי דעתא דלא ניחא לי' בגוי' סגי, וא"כ קודם שקרא עלי' שם עדיין שלו הוא ויכול לעשותה חלה וק"ל:

כג

כג) ולפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות פרק ג' דאיסור הנאה לא הוי מוסיף דכל זמן שלא חל איסור אכילה אף בהנאה מותר עיי"ש, ולפי זה לא חל איסור הנאה דחמץ על איסור תרומה טמאה אף שמותר בהנאה שאינה של כילוי אפי' לישראל ולכהן בכל הנאות, וממילא גם איסור הנאה לא חל, ואין לומר הא הוי איסור כולל לענין בל יראה ובל ימצא, דהא בטלו ולא עבר עלי', וכיון דהוה שלו שוב לא מהני ביטול בלב רק הפקר גמור ולא יוכל להפריש חלה כנ"ל ודו"ק:

כד

כד) והשאג"א תירץ דטובת הנאה לא הוי רק גורם לממון ובחמץ עבר עלה משא"כ לשאר דברים לא הוי שלו עיי"ש, ולא נ"ל דהא ביו"ט אין לו בה טובת הנאה דאסור ליתנה לכהן בו ביום כיון דאינה ראוי' לו בו ביום דאין שורפין קדשים ביו"ט ועיין במג"א סי' תנ"ו סק"ו, ואם אף לאחר הפסח לא הוי רק גורם לממון הוא עתה גורם דגורם ואף לר"ש >>>

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.