אבני נזר/אבן העזר/קטו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קטו

סימן קטו

א

א) כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין הלכה ג' אפי' היתה צרתה נשואה לאחר [וראי' שהביא הה"מ לזה, אינו מובן, דשאני התם דבשעה שאמרה עדיין היתה צרתה] ונראה לי מקור דין זה מהא דפרק האשה שלום (קי"ז:) אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא דצרתה אינה נאמנת להכחיש דחוששין שמשקרת משנאת צרתה שלא תוכל להנשא, ולמה זה, הלוא אם באמת מת שוב אינה צרתה אלא ודאי שנאת צרתה אפי' אם עכשיו אינה עוד צרתה וה"נ דכוותי', וכן מוכח מקושיית הגמ' (ק"כ.) בהא דאשה שאמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה ונשאת הותרה צרתה, ומקשה ודילמא בגיטא אתאי, והרי אם נתגרשה שוב אינה צרתה וע"כ משום שהי' כבר צרתה, ועיי"ש במהרש"א ומסייע להרמב"ם, ומה דמקשה הש"ס הכי ולכאורה מנ"ל דמשום דהי' כבר צרתה חשודה לשקר, י"ל מהא דאינה נאמנת להכחיש וכנ"ל:

ב

ב) ולפמ"ש תמוה לי דברי פסקי מהרא"י סי' ק"ב וקכ"א דלאו דווקא צרה אינה נאמנת להכחיש דכ"ש שאר ד' נשים וצרה אצטריכא לי' דאף דאוסרת עצמה וכו', והובא בח"מ ס"ק צ"א וסק"י, ותמוה דהא במת בעלי ואח"כ מת חמי אמר בש"ס (קי"ז:) הטעם משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מת, אבל אם הי' מת בעלה לא היתה חשודה לשקר משום שכבר ה' חמותה ועיין במהרש"א הנ"ל וא"כ נאמנת להכחיש שאם מת שוב אינה מהחמש נשים ואומרת אחת ודווקא בצרתה דצערא דגופה היא דמשקרת משום שנאה שמכבר כבש"ס שם שאני התם דרגיש לי' צערא וברש"י שם וצע"ג:

ג

ג) והנה הח"מ ס"ק י"א בחמותה הבאה לאחר מכאן דלא תעיד שאם היתה ערוה שלא תוכל להתייבם לבנה מעידה לה. וב"ש פקפק מהא דיבמתה אינה מעידה אפי' היתה חמותה, ואני אמרתי דשאני התם דמ"מ שם יבמתה עלי' אבל הכא השם חמותה הבאה לאחר מכאן שאחר כך תהי' חמותה ואם היא ערוה לא תהי' חמותה, וראי' לזה מדחשוב חמשה נשים ולא חשוב חמותה הבא לאחר מכאן בפני עצמו כמו שחושב יבמתה בפ"ע שהיא צרתה הבא לאחר מכאן, אלא ודאי שאני יבמתה שאפי' אח"כ לא תהי' צרתה שהיא אחותה אינה מעידה ע"כ חושב בפ"ע, אבל זו אין הפסול רק משום אח"כ שתהי' חמותה ע"כ הוא בכלל חמותה, אך שוב אמרתי דיש לדחות דמשום דחשוב יבמתה דהיא צרה הבא לאחר מכאן שוב א"צ למתני חמותה הבא לאחר מכאן דנלמד מיבמתה ואמרו לי תלמודיי שרעק"א אומר כמ"ש תחילה והחכ"צ דוחה כנ"ל:

ד

ד) אך למ"ש דצרה אינה מעידה אפי' עכשיו אינה צרה, וחמותה אין הפסול רק כל זמן שהיא חמותה, אי אפשר ללמוד חמותה הבא לאחר מכאן מצרה הבאה לאחר מכאן, ואיך בעי הש"ס ללמוד חמותה הבאה לאחר מכאן ממת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מיית כו' הא אם באת לפסול חמותה הבאה לאחר מכאן ע"כ שתדמה לצרתה כנ"ל וממילא אם היתה כבר חמותה ג"כ אינה מעידה וא"צ לטעם לא בעלה מיית כו', ואין ראי' לחמותה הבאה לאחר מכאן דילמא הטעם משום השנאה שמכבר, אלא ודאי אין טעם חמותה הבאה לאחר מכאן משום שלומדים מצרתה דשאני צרתה דצערא דגופא, וע"כ מה דלא חשיב לה בפני עצמה משום דבכלל חמותה, ויבמתה שאני דאפי' היא אחותה ולא תהי' צרתה כלל, וכפי צד ראשון:

ה

ה) נשוב לדברי רמב"ם דאפי' הי' צרתה נשואה לאחר, ולכאורה הי' לו לומר רבותא טפי אפי' היא עצמה נשואה לאחר, נראה משום דקי"ל שונא כשר להעיד, אך בדבר זה עצמו שהשנאה בו כתב מהרש"ל דפסול להעיד בו, וע"כ דווקא באותו אישות שממנו נצמח השנאה פסולה להעיד, אבל בנשואי אחר כשירה:

ו

ו) אך לפי זה יש לעיין בדר' יהודה דאמר אף הכלה לא תעיד לחמותה משום דממלא לברה מילי עילוי' ושנאה זו איננה נצמח מאישות חמותה, אך ר' יהודה לטעמי' דס"ל סנהדרין (כ"ז:) האוהב והשונא פסולים להעיד, ולפי זה נסתר מ"ש לעיל לפרש הא דמת בעלי ואח"כ מת חמי דאח"כ אמרה מת חמי ואז כלתה שנאת חמותה אלי' רק משום שהכלה יודעת שחי ושונאתה משום דממלא לברה מילי עילוי', ולהנ"ל זה אינו דהא דממלא לברה מילי עילוי' הוא רק ר' יהודה לשיטתו, משא"כ לדידן דשונא כשר:

ז

ז) ע"כ נראה דשנאת חמש נשים שאני וליתא לחילוק, ולכאורה הי' נראה להטעים הענין כעין שכתב הרמב"ן בע"א במלחמה דבשני עדים לא חיישינן למלחמה דהתורה האמינתם, וזה טעם אוהב ושונא דכשרים להעיד ג"כ מטעם הנ"ל, משא"כ בנשים, אך הא ליתא דמפורש במשנה לא נחשדו ישראל על כך, רק צ"ל חמש נשים שאני, ואין לנו אלא חכמת רבותינו ומי יעמוד בסודם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף