אבני נזר/אבן העזר/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר נא

סימן נא

ב"ה יום ד' בלק תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב

שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבדק"ק קונצק.

א

א) דבר מה שרוצה לחדש דבמה שאסרו משום לא פלוג לבד הוא איסור קל ומותר במקום מצוה, יש להעיר מהא דאסרו ב"ש לסמוך שלמי חגיגה ביו"ט, אף דהגזירה שמא יחתוך זמורה, ובסמיכה לא שייך גזירה זו כלל, רק משום לא פלוג, והוא בכלל איסור אין רוכבין על גבי בהמה, וכל תשמיש בכלל רכיבה ועלי' וכמ"ש הרא"ם בס' יראים דכל תשמיש רוכבין ועולין קרינן בי', ואף שאין בה הגזירה צ"ל דלא פלגו:

ב

ב) וא"ת משום דלית להו לב"ש תיכף לסמיכה שחיטה והי' יכול לסמוך מאתמול, ה"נ לפי דבריו מה שאסרו נשבעה המינקת על דעת רבים שלא תחזור משום לא פלוג, והלא נשואין מצוה, וצ"ל דאפשר שישא אחרת, [וגם זה דוחק דמי לא עסקינן דלא מתרמיא לי' אחריתא] וא"כ איך נתיר בדיעבד משום שעכשיו נשא את זו, התם נמי עכשיו אי אפשר עוד לסמוך בהיתר:

ג

ג) עוד בעירובין (ל"ב:) מקשה הש"ס והא משתמש באילן, פירש"י כי שקיל לי', ובריטב"א פירש שנסמוך גופו באילן כי שקיל לי', והנה בדברים אלו אין בהם חשש תלישה ואסור במקום מצוות עירוב לדבר מצוה, וביותר בנתנו בכלכלה שם (ל"ג.) למ"ד צדדין אסורין ובו ליכא חשש תלישה כלל, אך כל הני אסרו חכמים מחשש שמא יעלה ובעלי' איכא חשש תלישה, וזה כוונת רש"י (ביצה ל"ו:) בהא דמפרש הש"ס טעמא דאין עולין באילן שמא יתלוש, ופירש"י שמא יעלה ויתלוש, וכוונתו בשאר תשמישים דגזרינן שמא יעלה, וכך הם דברי הרבינו יהונתן פרק המוצא תפילין גבי שרשי אילן זה לשונו ואע"ג דבשרשים ליכא למיגזר מידי גזרינן שמא יעלה ויתלוש, וכל הני אע"ג דגזירה לגזירה הוא מ"מ חדא גזירה נקרא שנאסר רכיבה ועלי' באילן בכלל שאר תשמישים וכדמשני הש"ס בביצה שנולדה ביו"ט שנאסר אטו משקין שזבו וכולה חדא גזירה וגזרינן גם במקום מצוה כנ"ל, וה"ה נשבעה המינקת דכתב הרא"ש דגזרינן אטו לא נשבעה וכולה חדא גזירה שגזרינן גם במקום מצוה, ועיקר היסוד מאה"ל דעתי שאין לדמות תקנתא דממונא מתקנתא:

ד

ד) ובעיקר הדין נ"ל בנ"ד שא"צ הפרשה, דהנה המחבר הביא שני דיעות בגרושה שלא הכירה והרשב"א מיקל, והב"י כתב שראה עושין מעשה שמקילין כרשב"א, הביאו הח"מ, וט"ז כתב להחמיר, אך שבזה א"צ גט והביאו הב"ש, והיינו דלענין גט דרבנן שמא יבוא עלי' מקילין כרשב"א, אך לענין עיקר האיסור שנוגע לסכנת נפשות אינו מקיל, מעתה בנ"ד שדומה לגרושה דלא משעבדא לי' ולא הכירה שנשאה אף קודם שילדה, ואין כאן רק גזירה דרבנן נשבעה על דעת רבים אטו לא נשבעה מקילין כרשב"א, ורואה אני הדברים קו"ת מה גזירה דהתם שמא יבוא עלי' שבזו עצמה יכול לבוא לידי איסור [ודעת תוספות רי"ד ריש במה מדליקין דאטו איסור מגזירה כזו גזרינן גזירה אחרת] מקילין, כ"ש נשבעה המינקת שלא תחזור שבה אין עוד חשש רק שנגזור אטו אחרת ודאי ניקל כרשב"א:

ה

ה) ועוד י"ל דבנ"ד שנשאה שוגג ולא ידע שהיא מעוברת לכולי עלמא מותרת בדיעבד דגרושה, וה"ה במזנה אפי' לא נשבעה המינקת:

ו

ו) והנה לכאורה הי' מקום להקל בגרושה שאינה מכירה בדיעבד אפי' בלא נשבעה, דכיון דאי בעיא לא תיניק לי' אין מקום לאסור עלי' להנשא רק על הבעל שלא ישאנה וממילא בודאי תניקנו, דכהאי גוונא כתב רש"י ב"מ (ק"א:) גבי זבין לנכרי לית בי' משום דינא דבר מיצרא, דעל מוכר ליכא חיוב שלא למכור לאחר שאינו מצרן כיון שבידו שלא למכור כלל, רק על הלוקח יש חיוב שלא לקנות וממילא ימכרנה למצרן, וה"נ בגרושה יש חיוב על האיש שלא שאנה והנושא אותה כיורד למערופיא של חבירו, אך גם במערופיא מבואר בש"ע חו"מ סי' קנ"ו סעיף ה' רמ"א בשם רשב"א שאם עבר ועשה אין מוציאין מידו, הגם דיש לחלק דהכא מה שבא עלי' אח"כ הוא האיסור וחשוב לכתחילה, מ"מ י"ל כיון דאז היא אשתו בשלו הוא עושה, ואינו דומה למערופיא של חבירו, וע"כ פירש"י פרק החולץ לא ישא כו' ואם נשא יוציא בגט, באלמנה, ויש לומר דבמכוון פירש כן דבגרושה לא יוציא:

ז

ז) אולם המעיין בפירש"י ריש פרק ד' דסוטה יראה דאפי' בגרושה שלא הכירה אסורה אפי' בדיעבד, אך י"ל דזה במזיד משום קנס שלא יועילו לו מעשיו הרעים כמו צורם אוזן בכור, ומבטל איסור, וכוון מלאכתו במועד, ומטביל מעשר בשבת, ה"נ כיון שקודם שנשאה היתה אסורה לא יועילו לו הנשואין להתירה, אבל בנ"ד שלא הכיר בה בשעת נשואין שהיא מעוברת ולדידה ליכא איסורא במזנה דלא משעבדא להניק, רק לדידי' ואיהו שוגג הי' וקי"ל לא קנסו שוגג אטו מזיד, ובוודאי ברייתא דהחולץ אם נשא יוציא במזיד מיירי דהא תני בה ר"מ אומר יוציא ולא יחזיר עולמית משום קנסא כדאיתא שם, וזה אינו אלא במזיד, אבל בשוגג אף דר"מ בגיטין (נ"ד) קנס בדרבנן שוגג אטו מזיד הא מקשה שם מהמטביל כליו בשבת בשוגג ומהמעשר בשבת בשוגג ומשני גברא לטהורי מאני' מכוין לתקוני מכוין ואנן ניקום ונקנסי' ופירשי' וניקום ונקנסי' על שגגתו, אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה עכ"ל, וא"כ בנשואין דמצוה אין לקנסו בשוגג, ועל כורחין במזיד איירי, והיינו באלמנה דלעולם מזיד הוא דהאיסור עלי' ג"כ, והיא מזידה או בגרושה וידע, ועל כן פירש"י באלמנה דפסיקא לי' דאיכא קנס, וא"כ י"ל דהוא הדין סיפא דיוציא בגט בגרושה אינו רק משום קנס ובשוגג לא יוציא והוא הדין במזנה:

ח

ח) והגם שיש לומר שגם היא עבדא איסורא משום לפני עור שמכשילה את הבעל באיסור נשואי מעוברת חבירו, ובדרבנן נמי איכא לפני עור כמו שהוכיחו התוס' סוף פ"ג דע"ז, וכן כתב הרא"ש בהא דר' אילש איסורא לאנשי לא הוי ספי, יש לדחות בתרי גוונא, חדא די"ל בדרבנן שוגג ליכא לפני עור, דאין מכשול בדרבנן כשאינו יודע, שהרי ספק דרבנן להקל, ש"מ שאינו נענש באינו יודע, שאם יענש איך יכניס עצמו בספק עונש, אלא ודאי כיון שאינו יודע שאסור בוודאי אינו נענש, כל שכן כשאינו יודע כלל שאסור שאינו נענש ואינו מכשול, ועוד דכיון שאין אסור עלי' בעצם רק משום שמכשלת הבעל אפשר שלא קנסוה:

ט

ט) אך שיש לומר שגם עלי' איסור משום דחסה כיון שלא הודיעה לבעל שהיא מעוברת שיֵדע ליזהר לחוס על הוולד, אך זה אינו דסוף סוף כיון שהגמ' מקשה על טעם דחסה דחברי' נמי חייס עלי', א"כ לא הי' גזירת חכמים בשביל זה ולא עברה על גזירת חכמים בנשואי', רק מסברא שמסכנת הוולד וכיון שיצא הוולד חי ואיגלאי מילתא שלא עשתה איסור אין לקונסה:

מהלין טעמי נראה לי שא"צ להפרישם, ואם יסכים כבודו שאליו ההוראה מסורה מטינא שיבא מכשורא:

דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף