אבני נזר/אבן העזר/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר מב

סימן מב

ב"ה אור ליום ג' שמות עת"ר לפ"ק פה סאכטשאב

כבוד הרב המאה"ג חו"ב יר"א כו' מו"ה יצחק דוד נ"י הכהן אבד"ק זעליחוב.

דבר האשה שלא הי' לה בנים מבעלה ובעלה אמר לה אולי מחמת עון, ושתחפש במעשי', והשיבה שבעוד בעלה הי' בצבא היא היתה משרתת אצל בעל חנות, שהיתה מסייעת בחנות והי' רגיל שם קונה ערל מאנ"ח והתקרב אלי' בקירבות שונות עד שנתפתתה לטייל עמו ברחובות, ואחר זה התחיל לתובעה לעבירה והיא לא שמעה לו ודחתה אותו בדחיות שונות עד שהתחיל לאיים עלי' באימת מות, ובכל זאת לא נתפתית אליו, אך פעם אחת יצאה מביתה באישון לילה והערל ארב לה תחת הדלת וכשיצאה תפסה ואחז בה ואמר כי מעתה לא יקבל שום תירוץ, ואם לא תמלא תאוותו ימיתנה במקדוח שתחת מלבושיו כדרך אנ"ח, וביקש להוליכה למקום אחר, והיא לא רצתה רק שישוב עמה לבית שהיא משרתת, וכוונתה הי' אולי יקיצו אחד מבני הבית ותנצל, אך לדאבון נפשה לא הקיצו, ולצעוק היתה יריאה מאימת מות, ועוד כי בעלת הבית היתה חולנית ולהקיצה משנתה הי' סכנה, וישבה עמו כמה שעות, ובסוף אמר כי עוד לא ימתין, ואם לא יהרגנה, ותפסה בגבורה והפילה על המטה, ובכתה לפניו עד שאינה זוכרת בבירור אם טימא אותה, אך מסתמא טימאה, ועתה השאלה אם תהי' נאמנת שאנוסה היתה:

תשובה

א

א) הנה החשש מחמת דעת רבינו שמחה שהובא במרדכי פרק ב' דכתובות וברמ"א סי' קע"ח באשה שבאה לפני ב"ד ואמרה כי הלכה עם שני אנשים בדרך ובבואם ליער אחד אחזה והשני טימאה ואסרה ר' שמחה כיון דעברה על דת ונתייחדה, שמא הפסידה מיגו שלה, והכא נמי עברה על דת במה שהלכה לטייל עם הערל ברחובות, והיא יותר ממשחקת עם בחורים, היינו מדברת שיחה יתירה אף בלי שחוק משום שמביא לידי שחוק, [כן פירש הב"ש סי' קט"ו] כ"ש זו שהרשיעה לעשות לטייל עם הערל ברחובות, ולא עוד אלא שהי' לה התקרבות עמו כל כך עד שכשתבעה לדבר עבירה דחתה אותו בדחיות ולא מיאנה בו לגמרי, כפי הנראה הי' קירוב גדול ביניהם, והיא עוברת על דת גמור, ושוב לא תהי' נאמנת במיגו:

ב

ב) ואין לדחות דשאני איסור יחוד, שהוא משום חשש זנות, משא"כ קירוב זה אף שאיסור גמור הוא, מ"מ לא נחשדה על זנות, ליתא דטעם עוברת על דת דמפסדת כתובתה, משום דהבעל יכול לומר שחושדה בזנות, ועל כן בזמן שהי' השקאת מי מרים אם אין הבעל רוצה להשקותה מחוייב ליתן כתובתה אף שודאי עברה על דת לאחר התראה במה שנסתרה אחר הקינוי משום שיכול לעמוד על בירור במי המרים אם זנתה , [וכן כתב המל"מ פ"ב מהלכות סוטה פרק א' עיי"ש] וא"כ בנידון דידן שעברה על דת ומשום זה חשודה על זנות כנ"ל, לא תהי' נאמנת עוד במיגו, ואף דמבואר שם דאף שאין ידוע שנתייחדה חיישינן שמא יבואו עדים, והיינו משום שהלכה על הדרך והוא גלוי לכל, קרוב שיהי' עדים, ה"נ טיילה עמו ברחובות וגלוי לכל, ואם יתפרסם שהאיסור תלוי בזה יבואו עדים:

ג

ג) אך באמת דברי ר' שמחה קשיין טובא שהוא כתב דהא דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר היינו דווקא בשבוי' דמנוולת נפשה גבי שבאי כאביי ורבא פ"ק דקידושין, והרי כבר פירש"י דכל החשש מעדים היינו שיצא הקול שיש עדים, אבל לא בסתמא, דאל"כ למה דס"ד דלא אמרינן עדים בצד אסתן, איך תפרנס מתני' נשביתי וטהורה אני נאמנת ניחוש שיבואו עדים, ולא עוד דאף למסקנא דאמרינן עדים בצד אסתן כו' תקשי לרבינו שמחה שפסק דווקא בשבוי', מתני' דאשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ניחוש שמא יבואו עדים, ועוד דהא מסקנת הש"ס עידי טומאה איתמר, א"כ אין ראי' שנחוש על עידי יחוד, ודווקא חשש עידי טומאה שהוא איסור בירור משא"כ עידי יחוד:

ד

ד) ועוד בנידון דידן אפי' הי' קול שיש עדים על טיולה ברחובות עם הערל לא ניחוש כיון שהיא תחת בעלה, וכמו קלא דבתר נשואין לא חיישינן, באופן שדעת רבינו שמחה מוקשה מאד, ובמרדכי מבואר שרבים פליגי עליו, ורבינו שמחה כתבה באפשר ואין לחוש לה, כ"ש בנ"ד שאינו יחוד [רק באנו לדמות טיולה ברחובות] והבו דלא לוסיף עלה:

ה

ה) ועתה נדבר מהחשש מחמת שהי' בעיר, וכתב הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה דכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך, והראב"ד חולק יעיי"ש באריכות, וסוף דבריו כלל גדול בדין הממע"ה, וכתב מהר"ם אלשקר בתשו' סי' צ"ד דלענין איסורא הראב"ד מודה, והיינו דווקא בממון דאיכא חזקת ממון, אך בנ"ד דלא ידענו כלל משום דבר רק מפי' הדבר תלוי באיבעיא דריש ב"ב במיגו במקום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ולא איפשטא, והנה שם בפוסקים דלא איבעיא אלא בחזקה בינונית, אבל בחזקה אלימתא לא אמרינן, ובגריעא אמרינן, וחזקה דנידון דידן לראב"ד ודאי גרועה מהא דתוך זמנו, דבחזקה אין אדם פורע תוך זמנו הא מוציאין ממון, ובחזקה דשדה אין מוציאין ממון, וה"ה בחזקת עיר, ובודאי נאמנת במיגו:

ו

ו) ולכאורה יש לומר דהא דבעי בב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה, היינו דמיגו עם החזקת ממון מועילים נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל המיגו גרידא ודאי לא שקולה כנגד החזקה, שהרי החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מועלת להוציא ממון ואילו מיגו להוציא לכמה פוסקים לא אמרינן, וע"כ הכרעת אחרונים בין נגד חזקה גריעא, דלכולי עלמא אמרינן, היינו הכל עם החזקת ממון, אבל בנידון דידן המיגו גרידא [לא זכיתי להבין דהכא נמי איכא חזקת כשרות, אולי ע"י הטיול יצאה מחזקת כשרות, ומ"מ אכתי י"ל שיש לה חזקת טהרה לביתה וצ"ע, המגיה] אפשר גריעה מחזקת עיר ואפי' לראב"ד לא יועיל:

ז

ז) אך מדברי רמב"ם והמחבר סי' פ"ד גבי פוגם שטרו שאם הוא תוך זמנו אינו נשבע כתבו שאם תבעו תוך זמנו אינו נשבע, מבואר שאם תבעו אחר זמנו אף שטוען שפרע תוך זמנו נשבע, ומשום דאית לי' מיגו שהי' אומר שפרע לאחר זמנו, ושם אי אפשר לצרף החזקת ממון שהרי החזקה שטרך בידי מה בעי עדיפא מחזקת ממון, שהרי אינו נאמן לומר פרעתי במלוה בשטר, ושוב לא יועיל המיגו לבד נגד החזקה אין אדם פורע תוך זמנו, אלא ודאי המיגו לבד מועלת:

ח

ח) עוד ראי' מש"ך כללי מיגו סעיף י' שהוקשה לו מסי' קכ"ה דאין הלוה נאמן לומר חפץ שבידי של פלוני הוא, דחזקה מה שביד אדם הוא שלו, ואפי' במיגו אינו נאמן, הנה דלא אמרינן מיגו במקום חזקה עיי"ש, ואם איתא דאף לאותו צד דאמרינן מיגו במקום חזקה הוא רק משום חזקת ממון, הרי הפלוני אין לו חזקת ממון שהחפץ ביד הלוה, [ואדרבה החזקת ממון מורה יותר שהוא של הלוה] אלא ודאי אי אמרינן מיגו במקום חזקה המיגו לבד מועיל, ומה שהוקשה לי מהא דמיגו להוציא לא אמרינן, יש לומר לפמ"ש הש"ך סי' ק"ח סק"ז דמיגו דאי בעי אמר פרעתיך לאחר זמנו הוי מיגו דפה שאסור יעיי"ש, ומיגו דפה שאסר אי משכחת לה להוציא אפשר הוה אמרינן, ועוד דנ"ד הוי מיגו בעיקר חזקה, אך בש"ך סי' ע"ח סק"ה משמע דאפי' בכהאי גוונא הוי ספיקא ועיי"ש בשטמ"ק דלא דמי למיגו בעיקר נאמנות דחזקת תוך זמנו אלים טובא, ובחזקה או דאין מוציאין ממון ולא אלים, שוב נאמנת משום מיגו בעיקר חזקה:

ט

ט) עוד יש מקום עיון לפי דברי הריטב"א והנמק"י יבמות סוף פרק בית שמאי וז"ל וא"ת אמאי צריכה גט תהא נאמנת במיגו דאי בעיא שתקה וכו' וי"ל וכו' לאחר ל' חזקה שבעל ובמקום חזקה לא אמרינן מיגו, ואע"ג דבב"ב לא איפשטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא, התם ממונא הכא איסורא, ועוד אין כל החזקות שוות עכ"ל, והנה לפי תירוץ הראשון נפל ההיתר בבירא, דההיתר משום מיגו, והא גבי איסורא לא אמרינן במקום חזקה, הנה הש"ך וכנה"ג בכללי מיגו לא הביאו כלל תירוץ זה, אך גם לפי תירוץ זה אין ענין לנ"ד, דהנה החילוק שבין ממון לאיסורא פשוט דמיגו לא עדיפא מחזקה רק שקולין ובממון אינו יכול להוציא מספק, ובאיסור ספק איסורא לחומרא, והנה בנידון דידן שלא ידעו הזנות אלא מפי', ואינה נאמנת לגבי הבעל דמשועבדת לו אין דבר שבערוה פחות משנים, אף דאפי' למשנה אחרונה בכה"ג ודאי לא חיישינן לעיני' נתנה באחר שהדברים אין מראין כך, הנה בטמאה אני לך ורגלים לדבר דקי"ל נאמנת דבהכ"ג לא חיישינן לעיני' נתנה באחר, מ"מ כתב בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב דאינה נאמנת רק לגבי נפשה דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והכא נמי אינה נאמנת על הזנות אלא משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא, ואף שאומרת מותרת אני שאנוסה הייתי, כמו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, וחשבינן לי' הודאת בע"ד שלא פרע, וה"נ בשוי' אנפשה שהוא מתורת הודאת בעל דין נאמינה על הזנות ולא נאמינה על האונס, מ"מ אינה נאמנת רק לגבי עצמה, ובתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לא תצא כיון דספק והם טוענים ברי אין מוחין בידם, ה"נ כיון שאומרת ברי שאנוסה אין מוחין בידה, והיא אינה נאמנת לגבי' שזינתה, ובהא דריטב"א ונמק"י אף שהיא אומרת ברי שלא נבעלתי, מ"מ יהי' אסור לאחר לישאנה מספק, אבל הכא על הבעל אין איסור כלל, ובאמת אם הי' הבעל אומר שעל הזנות מאמינה ועל האונס ספק, ליתא לתירוץ זה, בכהאי גוונא טוב שלא לשואלו כלל, כיון שדברי הריטב"א והנמק"י לא הביאוהו הש"ך וכנה"ג והנמק"י בעצמו כתב עוד תירוץ, וגם בש"ס לא מצינו הא דמהימן רק בודאי איסור ולא בספק, ע"כ אין נכון לשואלו כלל בזה:

י

י) אך להרמב"ם יש להסתפק, ולכאורה יש לפשוט גם להרמב"ם, שהרי בפ"ב (שם) היא אומרת אנוסה הייתי והוא אומר פתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער שהודה במקצת, ומינה דייק המל"מ דמדלא חילק בין בעיר בין בשדה דחזקה זו אינה פוטרתו משבועה, ואילו במיגו מסקנת הפוסקים דווקא מיגו דהעזה לא אמרינן לפטור משבועה, אבל מיגו סתם פוטרתו משבועה, וכפשטא דמימרא דרבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז, ש"מ מיגו עדיפא מחזקה דעיר, אך לכאורה זה אינו דהא לרמב"ם קיימינן, והוא ז"ל סובר פ"ב מהלכות שכירות דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה כלל, ואין ראי' מדחזקת עיר לא מהני לפטור דגריעא ממיגו דהא לרמב"ם גם מיגו אלימתא לא מהני:

יא

יא) מיהו לטעם הש"ך סי' רצ"ו בטעם מיגו לאפטורי משבועה לא מהני יעיי"ש, ליתא לדברים אלו, ושפיר יש להוכיח גם להרמב"ם דמיגו עדיפא גם מחזקה זו ודו"ק, ובתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט מבואר דנחשב ספק אונס אף בעיר, מבואר דס"ל לא אמרינן חזקה זו אף באיסורא, ואף שבכנה"ג רצה לדחות דכוונת רשב"א אונס טעות שסבורה זה בעלה, לשון רשב"א לאנוס אותה לא משמע הכי כלל, כן נראה לצדד היתר בזה שלא להוציא אשה מבעלה, ואם יסכים אחד מגדולי המורים מטינא שיבא מכשורא:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף