אבני נזר/אבן העזר/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר כח

סימן כח

ב"ה יום א' בהר י"ט למב"י תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב

שלום לכבוד הרבנים החריפים השנונים מו"ה ישראל ניסן האבדק"ק ריזאן ומשנהו מו"ה ישראל נ"י חתן הגביר מ' משה בוכנער נ"י.

מכתבכם הגיעני, ושורש השאלה, שהבעל אמר שאשתו סיפרה לו איך שגוי אחד זינה עמה והיא אומרת שלא אמרה לו, רק שנגע בה בבשרה כשהיתה ערומה, ורגלים לדבר שסיפרה לו שזינה עמה. והבעל אמר שהאמין לדברי' שזינה עמה, ומתוך דברי' ניכר שבשעה שסיפרה לו לא ידעה שיש איסור לבעלה כשזינתה, זה תוכן השאלה:

תשובה

א

א) הנה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אין לאסור, חדא דהא משנה אחרונה דנדרים דאינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיני' באחר, ואף דמתני' באשת כהן שהודית שנאנסה, מפורש ברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה י"ח ובטוש"ע סי' קט"ו סעיף ו' באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצונה אף שמפסדת כתובתה חיישינן לעיני' נתנה באחר, שמתוך דברי' משמע שאינה יודעת שתאסר עליו, י"ל דאערומי מיערמא, וכמבואר בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב, ועוד דלא שייך בזה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שהרי היא כופרת, שלא הודית כלל שזינתה, ואין לומר דמ"מ הוא יודע שהודית, ואיך יהי' מותר לדור עמה להאכילה דבר האסור לה, ליתא, שדבר זה נסתר מתוך פסק מהרא"י סי' רכ"ב וכמו שיבואר לפנינו אות ואו בעז"ה:

ב

ב) אך עיקר הספק מחמת שאומר שהאמין ומאמין לדברי', והנה בסוף סי' קע"ח יש דיעות דלאחר שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד וכופין אותו ומשמש עמה, וכן באומרת טמאה אני לך ואומר שמאמינה ושוב נתנה אמתלא לדברי', דשוב אין כאן משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, רק משום לתא דידי' שמאמינה, וכיון דאיכא חדר"ג אינו נאמן דשמא נתן עיניו באחרת. אבל בלא נתנה אמתלא, הא פשיטא שאסורה, דשניהם שוי אנפשייהו חתיכה דאיסורא, רק די"א שמנדין אותו על שגרם לבטל חדר"ג, ולא קשה קו' הב"ש סק"ט יעיי"ש:

ג

ג) ובסי' מ"ח במי שאמר קודם שקידשתי את אשתי קידשתי את אחותה נאמן לאסור את אשתו עליו, וכתב הב"ש דבזמה"ז דאיכא חדר"ג אינו נאמן נראה דאף דבסי' קע"ח יש דיעות אם נאמן לומר שמאמין לדברי העד, מ"מ בנידון זה שאין כאן שום עד ודאי אינו נאמן, וא"כ בנ"ד שהיא כופרת אינו נאמן לומר שמאמינה:

ד

ד) אך לכאורה ז"א, שהרי דין זה דאינו נאמן דשמא עיניו נתן באחרת נלמד מאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר, ה"ה בזמה"ז דאיכא חדר"ג אין הוא נאמן, וא"כ כי היכא דבדידה כשיש רגלים לדבר שזינתה נאמנת, ה"נ בדידי' כשיש רגלים לדבר שהודית לו שזינתה, ואם הי' האמת כן היתה נאסרת כיון דשניהם שוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא אין שום דיעה שתהי' מותרת כשאינה נותנת אמתלא לדברי' כנ"ל, ומצד שרגלים לדבר שאסורה, ונאמן במה שאומר שמאמינה כמו האומרת טמאה אני לך שנאמנת כשיש רגלים לדבר:

ה

ה) אך נראה דהא ליתא, דהנה הא דאומרת טמאה אני לך ורגלים לדבר שזינתה אסורה, לאו משום שנאמנת לאסור עליו, דלא עדיפא מעד דעלמא דאינו נאמן בדבר שבערוה אפי' כשיש רגלים לדבר כמ"ש רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ג ח"ד [דלא כנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד] רק דנאמנת לאסור עצמה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולא אמרינן עיני' נתנה באחר כיון שיש רגלים לדבר, וכן להיפוך בדידי' כשאומר שמאמינה ורגלים לדבר אינו נאמן לגבי דידה לאסור עליה רק לאסור על עצמו, ולגבי דידי' הא ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דהא אין רגלים לדבר שמאמינה, רק רגלים לדבר שאמרה לו, ומ"מ אם אינה מאמינה באמת אינה אסורה לו, ושוב ניחוש שמא עיניו נתן באחרת, כיון דלגבי דידה אין לו נאמנות כלל, ועדיין שיעבודה עליו לאחר שתיקנו חדר"ג, ובשלמא אם היינו אומרים שבצירוף הרגלים לדבר נאמן עלי', ה"נ כיון דלגבי דידה רגלים לדבר שאסורה, שאם אמרה שזינתה הא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והרי רגלים לדבר שאמרה כך, וכיון דהיא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והוא ג"כ שויא אנפשי' חד"א, הרי האיסור מפאת שניהם ואי אפשר להתיר כנ"ל, אבל השתא דעלי' אינו נאמן אפי' עם רגלים לדבר, ועל עצמו ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דאין רגלים לדבר שמאמינה, ואכתי ניחוש שמא עיניו נתן באחרת ושקר בפיו במה שאמר שמאמינה, ועיין בזה היטב:

ו

ו) ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב באחד נאמן כבי תרי שאמר אל הבעל שראה רגלים לדבר שאשתו זינתה, וגם שאשתו הודית בפניו שזינתה והיא כופרת שלא הודית בפניו כלל, ופסק מהרא"י שמותרת, דלגבי דידי' הודאתה עם הרגלים לדבר אינם מועילים, והיא הא כופרת, והוא כעין דברינו, וההיתר בנ"ד יותר מרווח, דבנידון המהרא"י יש לדון דכיון דמהימן כבי תרי אל הבעל שהודית וגם רגלים לדבר, ואם כן הדבר, הרי נאסרת ואסור לבעל להאכילה דבר האסור לה, וא"ת משום חדר"ג דמהרא"י שם לא דיבר מזה כלל, ועוד דא"כ באנו למחלוקת דיש פוסקים כיון שיש עד, נאמן הבעל אפי' בזמה"ז, אך בנ"ד א"ש וק"ל, ועל דברי המהרא"י רמזנו בדברינו אות א' דמוכח מדברי מהרא"י דמשום שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא אין לאסור עליו ודו"ק:

ז

ז) עוד יש צד היתר למהרי"ק שהביא הרמ"א סי' קט"ו דמהימן לי' כבי תרי הוא רק אם מהימן לו בכל הדברים, והכא בנ"ד אמר רק שניכרין דברי אמת לא שהאשה בעצמה נאמנת אליו כבי תרי:

ח

ח) עוד יש לצדד להתיר, ותחילה נחקור בהא דאמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, אם הוא מן הדין, או אם לבו נוקפו, או לצאת ידי שמים, והנה הרי"ף כתב בהא דאמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וזה לשונו, וה"מ בדיני אדם אבל בא לצי"ש אי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה ומיהב לה כתובה, ומשמע דהוה לחומרא, אבל לא מעיקר הדין, אבל הט"ז סי' קט"ו סקי"א כתב דבדיני אדם אין יכולין לכופו, דאין יודעין מה שבלבו ויוכל לומר אף שמתחילה הי' מהימן לי' כבי תרי, עכשיו לא מהימן, אלא הוא לעצמו צריך להזהר מדין שמים, ששם יודעין מה שבלבו, ולפי זה הוא איסור חמור כאילו הי' הדין שכופין, כיון שבאמת מהימן לי' כבי תרי:

ט

ט) האומנם כי בתשו' המיוחסות סי' קל"ג כתב וז"ל ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר, שהרי אפי' קינא לה ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא, ואפי"ה אינה נאסרת עליו שלא חילקה תורה בע"א בין מאמינו לשאינו מאמינו, ויכול הוא עוד למחול לקינויו ואפי' עד טומאה לאחר סתירה חידוש הוא, אעפ"י דלכאורה מאמין הוא שהרי קינא לה ונסתרה, אלא כי אמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א"נ חייב לאפוקה בבא לצי"ש קאמר, ומבואר דאפי' מאמין לה אינה נאסרת עליו מן הדין כמו בקינא לה ואיכא עד טומאה:

י

י) ויש ליישב דברי הט"ז דלאחר שחידש הרשב"א שם דמהימן לי' כבי תרי דווקא במאמינו בכל דבר, שוב אין ראי' מקינא לה ואיכא עד טומאה, וכן למה שחידש הרשב"א דכשהיא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי אינו חייב להוציאה, שוב אין ראי' מקינא, דוודאי היא מכחשת, ויש לומר כדברי הט"ז דמן התורה מחוייב להוציאה:

יא

יא) ויש להביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הראב"ד בפ"ד מה' קרבן פסח דכתב הרמב"ם שם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני, ועיי"ש בכ"מ דמדמי לה להא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ה"נ אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, וכתב הראב"ד א"א אין כאן שבח, שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים עכ"ל, והנה למה לא השיג הראב"ד ברישא דאם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, דאם מדינא אינו חייב להביא פסח שני רק לצאת ידי שמים לחומרא, א"כ מדינא הוא חולין בעזרה, ועל תנאי שלמים אינו יכול להביא, אלא ודאי ס"ל להראב"ד דמעיקר הדין חייב להוציאה, והא דכתב הרי"ף בבא לצי"ש, היינו דבדיני אדם אי אפשר לכופו דיכול לומר עכשיו לא מהימן לי כדברי הט"ז:

יב

יב) והנה שם במיוחסות ובסי' אלף רל"ז כתב דכשהיא מכחישתו כיון דע"א בהכחשה לאו כלום אפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת, ומשום דמהימן לי' לא מהני אלא כשיש עד עכ"פ, משא"כ בהכחשה דלאו כלום, וכן כתב בסי' אלף קפ"ו דאם אין כאן עד אלא שמאמין שזינתה מחמת דבר מכוער שראה בה אינה נאסרת יעיי"ש, וה"ה בע"א בהכחשה דלאו כלום ואין כאן עד, והנה בתשו' הר"ן עד שהעיד חוץ לב"ד אף באיסורין ובעדות אשה שנאמן אף חוץ לב"ד מ"מ יכול לחזור ולהגיד, וא"כ זו שעכשיו חזרה בה ואמרה שלא זינה עמה כלל, נהי דלגבי נפשה לא מהני חזרתה דשויא אנפשה חד"א, מ"מ לגבי בעל לא הוי עד כלל כיון שחזרה והגידה והגדתה ראשונה הי' חוץ לב"ד ונתבטל עדותה, ואף שמהימנה לי' כבי תרי לא מהני כיון דעדותה לאו כלום לגבי דידי', ודומה לע"א בהכחשה דכיון דלאו כלום לא מהני מהימן לי' כבי תרי, ושוב אף דשויא אנפשה חד"א דינה כאומרת טמאה אני לך בעלמא דאינה נאמנת, ואף דבש"ע לא הובא דינו של הרשב"א דאם היא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי מותרת, י"ל דס"ל כדעת התוס' קידושין (ס"ו) סוף ד"ה אמר אביי דאפי' היא מכחשת כל שהוא שותק נאמן לאביי ולא חשוב ע"א בהכחשה [מדהקשו לאביי מהא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ואם איתא דכשהיא מכחשת חשוב ע"א בהכחשה לק"מ דמסתמא היא מכחשת, וכן הוכיח מזה הגאון ר"ב מלייפניק ז"ל] ומ"מ בהא מודי להרשב"א דכל שנתבטל עדותו לגמרי לא מהני מהימן לי' כבי תרי:

יג

יג) ואין לפקפק דהכא בשעה שהאמין לה כבי תרי עדיין הי' עדותה קיימת, וחל האמנתו, ליתא שהרי אם עכשיו לא הי' נאמנת אצלו לא הי' צריך להוציאה ומה"ט אין כופין דשמא עכשיו אינו נאמן בעיניו וכדברי הט"ז, וכמו שהוכחנו לעיל, שיטתו, וא"כ לאו משום שתחילה הי' מאמין אסורה עליו רק משום שעכשיו מאמינו והאמנתו דעכשיו לא מהני מידי כיון שנתבטל עדותה, ובלא זה י"ל כיון דהאמנתו לא מהני רק מחמת העדות ובהתבטל העדות נתבטל האמנתו, וכן נראה:

יד

יד) ואף שהמהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' פקפק בדינו של מהרי"ק שהוא ג"כ מהרשב"א דווקא מאמינו בכל הדברים, וכן בהא דמכחישתו לא מהני מהימן לי' כבי תרי, וכתב שהרשב"א בסוף התשו' חזר בו, מ"מ אם נאמר שלא כשני תירוצים הנ"ל, שוב נצטרך לומר מחמת הראי' מקינוי דלצאת ידי שמים לבד או למי שלבו נוקפו והוא איסור קל, ונוכל לסמוך על היתר הראשון, ואף שההיתר הראשון הוא מחמת חדר"ג, והא פסק הב"ש סי' ע"ז שאם רוצה לגרש וליתן כתובה שוב אין כופין אותו לשמש עמה, וא"כ אם בידו ליתן הכתובה שוב מחוייב לומר הרי גיטך וכתובתך ויפטור מלשמש עמה, אך מקור דברי הב"ש על הרא"ם ומהרא"ש, והמעיין יראה שאין ראייתם מכוונת להלכה, וכן כתב הבית מאיר שם דהסומך על הח"מ לא הפסיד וכן נראה לי עיקר וברור:

טו

טו) והנה יש לפקפק על היתר הראשון דאינו נאמן שמאמינה משום חדר"ג ואף דרגלים לדבר שאמרה שזינתה אין רגלים לדבר שמאמינה וכו', ולכאורה נראה דליתא, שהרי הר"ן הקשה למשנה אחרונה הא מדאורייתא אסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ותירץ משום דמשועבדת לו, וה"ה בדידי' לאחר חדר"ג דאינו יכול לגרשה משועבד לה, ואם אמת שאמרה שזינתה שוב אין לה שיעבוד עליו דשויא אנפשה תתיכה דאיסורא, ואף דכתבו התוס' והרשב"א בנדרים והרמ"א סי' קע"ח באומרת טמאה אני לך ואומר שמאמינה מנדין אותו על שגרם לבטל חדרגמ"ה, ומבואר דאף שאומרת טמאה אני לך אסור לגרשה בע"כ, ואם אין לה שום שיעבוד עליו מה עושה לה כשמגרשה, אבל אין זה טענה דהא ארוסה נמי אסור לגרשה בע"כ כמבואר בב"ש סי' מ"ב סק"א אף שאין לה עליו שום שיעבוד, ועוד הרי דעת הרא"מ ומהרא"ש דאם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה והיא אינה רוצית לקבל גט אינו מחוייב בשאר כסות ועונה ואעפי"כ אסור לגרשה בע"כ, ואף שעיקר דינם אינו מחוור להלכה וחלקו עליהם אחרונים, מ"מ בהא דמוכח מדבריהם דאף שאין לה שיעבוד עליו אסור לגרשה בע"כ לא חלקו עליהם, וכיון שרגלים לדבר שאין לה שיעבוד עליו והוא מוחזק בעצמו ואיך נוכל לחייבו, וכיון שאין שיעבוד עליו שוב שויא אנפשה חתיכה דאיסורא במה שאומר שמאמינה:

טז

טז) ובאמת נראה שזה עיקר טעם התה"ד דהיכא דאיכא רגלים לדבר שזינתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דשויא אנפשה, ולכאורה מלבד שאינו מובן הטעם דמה ענין רגלים לדבר לשויא אנפשה כו' עוד קשה שהרי התה"ד פירש כן קושיית התוס' פ"ב דיבמות (כ"ה.) בעובדא דשלהי נדרים אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ופירש התה"ד דאף דלמשנה אחרונה אינה נאמנת הכא איכא רגלים לדבר ותירצו דמ"מ משום אם איתא דעבדא איסורא אירכוסי הוה מירכס נראה שמשקרת ושוב בטל הרגלים לדבר] יעיי"ש, וקשה שהרי הרא"ש תירץ על קושיא זו דמידי דהוה אטמאה אני לך דאוכלת בתרומה יעיי"ש, והרי שם ליכא רגלים לדבר, שוב ראיתי בתשו' פנ"י חלק אהע"ז סי' א' הקשה כן על התה"ד, ותירץ בדוחק גדול יעיי"ש, אך לפמ"ש הטעם של תה"ד משום רגלים לדבר אזיל שיעבודא דידי' עלי', ושפיר השיב הרא"ש מאוכלת בתרומה דאינה משועבדת לאכול בתרומה [ולהר"ן שתירץ משום משועבדת, צ"ל דבתרומה משום שלא להוציא לעז על בני' לא מחינן בה מלאכול, ואם יודעת בעצמה שנטמאת מי מכריח אותה לאכול, לא תאכל]:

יז

יז) ובהכי ניחא לפרש דברי התוס' דפרק אעפ"י דאף דאיכא ראי' דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס מ"מ אסורה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, היינו כיון דאיכא רגלים לדבר שזינתה אף דלהיפוך איכא ג"כ רגלים לדבר שלא זינתה, נשאר ספק כמו עד ועד דמביא אשם תלוי אפי' ספק אכל, וכיון שטוענת ברי אין לחייבה בשיעבוד, וא"כ בנ"ד נהי דאין רגלים לדבר שמאמינה ואסורה עליו, מ"מ רגלים לדבר שנאסר עליו משום שויא אנפשה תתיכה דאיסורא ואין לה שיעבוד עליו כנ"ל:

יח

יח) הן אמת דיש לפקפק בעיקר ראיות התה"ד מהתוס' דיבמות ופרק אעפ"י, דיש לפרש דברי התוס' לאו משום רגלים לדבר, אלא דבהא דטמאה אני לך הואיל בטומאה באונס באשת כהן מיירי, ויש לתרץ כמ"ש התוס' בנדרים בשם הר"א דמשום כהונה אין לאסור לדידה, ועל זה השיב הרא"ש, מאוכלת בתרומה דאיסור לדידה, וכן הקשו התוס' באמת בנדרים על הר"א מאוכלת בתרומה:

יט

יט) עוד י"ל די"ל כמ"ש הר"ן בנדרים דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה, ובטומאה ברצון לא מסתבר לומר אפקעינהו, דא"כ פתחת דלת לפני עוברי עבירה ואשה פרוצה תזנה בסתר ותאמר טמאה אני לך ויפקעו הקידושין, ואכלה ומחתה פי' ולא פעלה און, אבל הא משנה דנדרים י"ל משום אפקעינהו, ועל זה השיב הרא"ש מבת ישראל שנשאת לכהן דאוכלת בתרומה ואי אפקעינהו לקידושי' זרה היא והי' אסורה לאכול בתרומה עד שיקדשנה שנית:

כ

כ) אך מצד הסברא כיון דאיכא רגלים לדבר והוא מוחזק בעצמו, י"ל נפטר משיעבודו, אך נראה לפשוט ספק זה מהא דתנן בסוטה פרק מי שקינא חמש נשים שאין נאמנות עלי' לומר מת בעלה נאמנת עלי' [לאחר סתירה] לומר שנטמאת ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, וקשה למה אינה מפסדת כתובתה, מ"ש ממתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, דכיון דאינה יכולה לשתות היא מפסדת הכתובה ע"י הקינוי וסתירה, וה"נ כיון דלשתי' נאמנות איך תיטול כתובה, וכבר הקשה כן בס' בית מאיר, ותירץ דלגבי חמש נשים היא טוענת ברי שנשאר השיעבוד כמקדם, והוא טוען שמא נפטר מחיובה, והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך משא"כ במת הבעל דלגבי יורשים הוה איני יודע אם נתחייבתי, דבשעה שירשו הנכסים שמא כבר נפקע חיוב כתובה ולא נכנסו בחיוב מעולם עכ"ד, וזה לא מיחוור, דאין החיוב על גוף היורשים רק על הנכסים, ויותר י"ל דשיעבוד נכסים הוי רק משום ערבות, וחיוב ערבות הוא על תנאי אם יתחייב הלוה, ואם נפטר הלוה הוי נגד הערב לא נתקיים תנאי החיוב ודו"ק] הרי דאף דמשקינא לה ונסתרה איכא רגלים לדבר שנטמאת כדאיתא ריש סוטה (ב:) אעפי"כ לא נפטר מכתובה מספק, וא"כ משום רגלים לדבר לא נפטר משיעבוד, רק משום שטוען ברי שאמרה לו שזינתה, יש לדמותו למ"ש הרמב"ן בעד שאמר משמו של אחר ובא אותו אחר והכחישו האחר נאמן, ה"נ כיון שאין הבעל יודע שזינתה רק שאומר משמה היא נאמנת, ומשום הרגלים לדבר לחוד בלא ברי דידי' לא נפטר משיעבודו כהא דסוטה.

כא

כא) ולפי זה לא נסתרו דברינו מתה"ד, דתה"ד ] שפיר קאמר כיון דטוענת ברי טמאה אני לך ורגלים לדבר שהספק לפנינו נפטרה משיעבוד, משא"כ בנ"ד שהיא מכחישתו והוא אינו יודע רק שאמרה לו, ומה שאומר שמאמינה לא נאמן כלל בזה נגד השיעבוד, כיון דעל זה ליכא רגלים לדבר, ועוד דגם לזה צריך אמירה ונאמנות דידה דמצד אומדנא דידי' אינה נאסרת כמ"ש הרשב"א סי' אלף קפ"ו, ולפי זה אפי' אם היינו חושבין רגלים לדבר גם על מה שמאמינה היתה מותרת:

כב

כב) ויען שלבו של אדם נוקפו להתיר למעשה, שאם אמת הדבר שזינתה טומאה כתיב בה כעריות והוא איסור עולם, תתרתי למצוא דרך שאף אם זינתה באמת עם הגוי אין איסור ברור:

והנה התוס' בשם ר"ת ריש כתובות באשת איש שהמירה וזינתה עם גוי ואח"כ נתגייר דמותרת לינשא לגוי ההוא דלא מיתסרא לבעל בביאת הגוי דכביאה בהמה חשיבה ולא מתחייבה מיתה בביאת הגוי, והתוס' הביאו כמה ראיות דמיתסרה לבעלה, הא' משמעתא דהתם משום דאיכא פריצות דעבדו ברצון ומיתסרו לבעליהן בביאת הטפסר, הב' מהא דמגילה כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, הג' מהא דאשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה, וה"ה דמיתסרא לבועל, והנה הא דאשה שנחבשה הרבה ראשונים מפרשים לבעלה כהן דווקא, וא"כ אין ראי' משם, דלכהן פשיטא דמיתסרא משום זונה, אך ראיות ראשונות ועוד הא דסוטה (כ"ו:) דמקנין ע"י נכרי ובגמ' פריך עלה פשיטא לכאורה נצבות כמו חומה נגד ר"ת ולאחר העיון יש ליישבם:

כג

כג) והנה בהא שדעת ר"ת דלא מיחייבה מיתה בביאת הגוי, לאו יחיד בזה, אך כן דעת בעה"מ ורמב"ן במלחמות סוף פרק בן סורר, דכתבו דכמו דישראל הבא על אשת גוי פטור מדכתיב אשת רעהו ולא אשת אחרים, כמו כן אשת ישראל הנבעלת לכותי אין בה לא מיתה ולא כרת עיי"ש במלחמות, וממילא ה"ה דאין בה לאו דואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע כיון דאינה אשת עמיתו, ובאמת לכאורה צריך להבין, דא"כ איך נאסרת לבעלה בזנות הגוי, הא בסוטה (י"ח:) גבי שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, ולרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה אסורה, הנה דהאיסור לבעלה תלוי אם היא כערוה, וכיון דלגבי גוי לא הוי כערוה דאין בה אלא מ"ע דודבק באשתו, ומה דאין קידושי גוי תופסין בה לאו משום הבעל אלא משום דאין קידושין לגוי, וא"כ למה נאסרת לבעלה, וצ"ל דווקא שומרת יבם, דמה שאינו חייב עלי' מיתה וכרת, הוא מחמת שאינה אשתו גמורה, אבל זו אשתו גמורה אף נגד הגוי רק שאין חיוב במזנה עם הגוי שאיננה אשת רעהו:

כד

כד) ומכל מקום קשה לפי מה שביארנו דאפי' איסור לאו אין באשת איש המזנה עם הגוי, ומצד איסור גוי איכא איסור לאו דבתך לא תתן לבנו, ובגמ' ע"ז (ל"ו) דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה אבתרי', והיינו לאו דבתך לא תתן לבנו ועיין באבני מלואים סי' ט"ז, וא"כ איסור אשת איש לזנות עם הגוי איסור קל נגד איסור גוי גופי', חדא דאיסור א"א עשה, [ודבק באשתו ולא באשת חבירו] ואיסור גוי לאו, ועוד דא"א יש לה היתר בחיי אוסרה ואיסור גוי אין לו היתר רק כשיתגייר דכקטן שנולד דמי, ובקידושין פרק האומר (ס"ב:) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וא"כ איך חל עלי' איסור א"א מלזנות עם הגוי, הא אין איסור חל על איסור, ואי משום מיגו דמיתסרי עלי' ישראלים נאסרו נמי גוים, הא הוא איסור כולל לגבי דידה [אף דלדידי' איסור מוסיף מיגו דנאסרה לישראלים נאסרה נמי לגוים לדידה איסור כולל הוא וכמ"ש בתשו' רמ"ע סי' קכ"ג] וקל על חמור אינו חל בכולל כמ"ש התוס' בכמה מקומות, וכיון שלא חל עלי' איסור א"א בזנות עם הגוי, למה תאסר לבעלה, הא ביבמות (צ"ה) בענין איסור סוטה דנאסר האוסר, דכיון דמחמת בעלה נאסר הזנות נאסר בזנות הבעל, והכא בזנות עם הגוי מחמת בעלה לא נאסר כלל עלי', וזה ודאי אין סברא דמשום איסור הבועל דמוסיף הוא לגבי' תיאסר היא, דהא קמן דאין נ"מ כלל אם הבועל שוגג או מזיד רק אם היא מזידה נאסרת אפי' הבועל שוגג, ואם היא שוגגת אינה נאסרת אפי' מזיד, ש"מ דבדידה תליא מילתא, ומקרא מלא הוא ומעלה בו מעל, ופשוט, וא"כ קשה הא דאמר בסוטה ומקנין ע"י הגוי פשיטא אדרבה קשה למה מקנין עלי':

כה

כה) וליישב נראה, דהנה בקידושין פרק עשרה יוחסין יליף דיחוד אשת איש דאורייתא מכי יסיתך אחיך בן אמך, וא"כ איסור א"א חמור ג"כ נגד איסור גוי דנאסר אפי' הסתירה, אך זה אינו דממנ"פ אם אין איסור היחוד רק בעריות, הא אשת גוי דאין בה כרת לאו ערוה היא, ואי גם חייבי לאוין בכלל איסור וכמו שפסק הפרישה והב"ש סי' כ"ב, א"כ גם פנוי' עם הגוי אסור היחוד מה"ת, אך הנה התה"ד כתב בהא דפתח פתוח לרה"ר אין בו משום יחוד, וכיוצא בו, דאחר שקינא לה בעלה הכל נקרא סתירה, וא"כ בשעה שמקנא לה נעשה איסור חמור, דמצד איסור גוי לא תאסור ביחוד כזה דפתח פתוח לרה"ר, דאיסור גוי אינו מחמת הבעל ולא מועיל קינוי דידי', ומצד איסור א"א נאסרת אף ביחוד כזה, ובשעה שמקנא לה חל האיסור מחמת כולל הסתירה, וכמו הנאה שכתבו התוס' חולין (ק"א.) דהוי כולל באיסור חמור ודברי הרמב"ם בנקודה נפלאה קשה עלי' משבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים יחדיו דחל בכולל] וזה כשקינא לה, אבל בזנות גרידא לא נאסר כנ"ל:

כו

כו) ולא קשה מהא דכתובות (ג:) דשם קאי ליישב הא דמפני הסכנה ואילך נהגו לכנוס בג' ולא מיחו בידם חכמים מפני הסכנה דאמרו בתולה הנשאת בד' תיבעל לטפסר תחילה, ופריך ולדרוש להו דאונס שרי משום דאיכא כהנות ואיכא נמי פרוצות דעבדי ברצון ונאסרות לבעליהן, ובזה לא קשה דאין איסור חל על איסור, שהרי התוס' הקשו, במשנה שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד, הא האומר פתח פתוח מצאתי אינה נאסרת עליו דהוי ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ותירצו בשם ר"ת דתקנו משום כהנת ופחותה מבת ג' שנתקדשה דליכא ס"ס, וא"כ שפיר משני דבכהנית הא ניחא דלא מיחו בידם חכמים ופחותה מבת ג' נמי האיכא פרוצות שנאסרות, דבהו לא שייך אין איסור חל על איסור דהוי איסור בבת אחת כשיגדלו, וכיון דבכהנות ופחותה מבת ג' לא מיחו, כ"ש בשאר נשים דתקנו משום הני:

כז

כז) וניחא נמי במגילה גבי אסתר דכתיב ובמות אבי' ואמה וגו' ודרשינן בגמ' (י"ג.) עיברתה מת אבי' וכו' וא"כ נשאה מרדכי כשהיא קטנה וכשגדלה חל עלי' איסור הגוי באיסור בבת אחת, ואף דא"כ לא חלו קדושי קטנות אלא מדרבנן, הא כתבו התוס' יבמות (נ"א:) דבקידושין דרבנן נאסרת שזינתה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וכ"ש לדעת הנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ב דכשבעל בלא עידי יחוד חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומוכח דתחילה קידשה שיחולו הקידושין כשתגדיל, וא"כ חל אז איסור א"א מדאורייתא משום איסור בבת אחת, הנה ישבנו דעת ר"ת דזינתה עם גוי אינה נאסרת לבעל:

כח

כח) אך גם לדעת רוב הפוסקים החולקים על ר"ת, י"ל בנידון דידן דלא ידעה כשזינתה עם הגוי שתיאסר עי"ז לבעלה אינה נאסרת לבעלה כמו שאבאר, דהנה בב"ק (ק"י:) מקשה בגמ' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ומשני איתתא בכל דהו ניחא לה, ובתוס' שם נראה דבאלמנה מן האירוסין מיירי, דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהי' נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מוקי אנפשה מלהיות נשואה, והנה בפרק המגרש הרי את מותרת לכל אדם חוץ מלאבא ואביך ולעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קידושין הרי זו מגורשת, והדבר ברור דה"ה המקדש חוץ מלנכרי ולעבד דהרי זו מקודשת, ולגבי הנכרי לא הוי א"א, דכשם שבגירושין חוץ מלנכרי דלגבי הנכרי הזה א"א, הוא הדין להיפוך בקידושין, דלגבי הנכרי לא הוי א"א, ומ"מ לגבי ישראל הוי מקודשת גמורה:

כט

כט) ולכאורה קשה באשת ישראל שזינתה עם הגוי נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה נגד הגוי, דמה בצע אליו שתתקדש נגד הגוי, דבלא הקידושין היא אסורה לו, ואפי' מן הנשואין איכא למימר הכי, שהרי לא יתבטלו הקידושין אם לא תתקדש נגד הגוי, ובוודאי אם ידע שתזנה עם הגוי לא הי' מקדשה נגד הגוי כדי שלא תיאסר עליו, וצ"ל דאדרבה רצה שתיאסר עליו בביאת הגוי, שעי"ז לא תזנה עם הגוי שלא תיאסר עליו, דנהי דלאיסור שעה לא חיישת לאיסור עולם חיישת, כדברי הרא"ש באומרת טמאה אני לך יעיי"ש, ועוד שמא יתוודע הדבר, וכל זה שידעה שתיאסר לבעלה, אבל באינה יודעת שוב נאמר האומדנא הנ"ל, ובפרט בנ"ד שאחר שזינתה בא עלי' הבעל כמה פעמים, [וגם לא ידעה בשעה שזינתה שתיאסר עליו] שבוודאי אילו ידע שיארע כך הי' מקדשה חוץ מנגד הגוי:

הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף