אבן עוזר/פסחים/מב/א

אבן עוזר פסחים מב א

בד"ה ואלו עוברין כו'. נ"ל לתרץ קושיות ר"ת על רש"י, ועפ"ז מתורץ נמי מה שתמהו התוס' בגמר דמ"ג בד"ה מאן תנא כו' מנלן דנוקשה הוי חמץ בלחמי תודה. וזה דודאי אין צריך ריבוי לנוקשה דסברא הוא דהוי חמץ גמור הן לענין בל יראה והן לענין לחמי תודה, אלא לענין אכילה דחמץ סד"א כיון דנוקשה לאו בר אכילה הוא בטלה דעתו, כדאמר לקמן בכותח אי בעיניה דקא שריף ליה בטלה דעתו כו' ע"ש, לכן קמ"ל דאיהו אחשבי' באכילתו, וזה מבואר בלשון רש"י בכל הסוגיא דחמץ נוקשה לא גרע משאר חמץ, ואפי' ריבוי לא הוי צריך אלא משום דלאו בר אכילה הוא לענין חיוב על אכילתו, אבל לענין בל יראה ותודה לא צריך ריבוי דפשיטא דחמץ הוא. והשתא א"ש הא דפריך מאן תנא דנוקשה וע"י תערובות בלאו אסיפא דהרי אלו באזהרה, ולא פריך ארישא דאלו עוברין מאן תנא, אלא וודאי לענין בל יראה פשיטא דלכ"ע עוברין כדפי', וכ"מ ברמב"ם דכתב דעובר בב"י בתערובות חמץ ולא הביא שום ריבוי, ואל באכילה הביא ריבוי הרי כדפי', והא דאין מחמיצין בתפוחים היינו לכתחילה דכיון דאין ראוי לאכילה ואנן בעינן כדרך המלכים אוכלין בגדולה:

הנה הש"ע ס"ס תמ"ז פסק בשם ריב"ש דחמץ נוקשה מן התורה מותר בפסח לכן אם עבר עליו הפסח שרי באכילה, וכתב כן ע"פ מה שהבינו הרמב"ן והרא"ש והר"ן מדברי הרי"ף, ועל דברי הרי"ף בנו בנין הפסק הזה ואחריהם נמשכו האחרונים, ולפע"ד נתברר בס"ד בבירור גמור דדעת הרי"ף דחמץ נוקשה אסור בפסח מן התורה, ואברר שכן דעת הרמב"ם תלמידו והכל הניחו דברי הרמב"ם בצ"ע ואני הקטן אברר ואלבן דברי הרמב"ם שהן ברורין ואמיתים, ע"כ מוכרח אני להאריך קצת:

הרי"ף הביא משנתינו דר"פ ואח"כ הביא פלוגתא דר"א ורבנן וכתב והני מילי דאין בעירובו כזית בכדי אכילת פרס דאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לקי לרבנן עכ"ל הרי"ף:

והרז"ה השיג עליו דהלכה כסתם משנה וכר"א, והרמב"ן במלחמות השיג עליו דסתמא זו נדחית מפני סתמא דפרקין דשיאור ישרף והאוכלו פטור, ותו דהא ר' יוחנן פסק בכל האיסורין אין היתר מצטרף לאיסור, ואחריו נמשכו הרא"ש והר"ן והאחרונים, ופי' הר"ן דלהכי שיעור ישרף דאף דלית ביה איסור דאורייתא אפ"ה חיישי' דלמא אתי למיכל מיני', ועפ"ז פסק הש"ע ס"ס תמ"ז דנוקשה אסור מדרבנן באכילה תוך הפסח ואם עבר עליו הפסח שרי באכילה:

ואני הקטן באימה ויראה תמיהני על הגאונים אלו, מנא להו לדחות סתם משנתינו בתערובת חמץ דחמירא כמ"ש בגמ', אימא רבי דהדר בי' לפי דבריהם, היינו מנוקשה הוא דהדר, דתחלה סתים כר"מ בנוקשה ואח"כ הדר בי', אבל בתערובות חמץ י"ל דס"ל לרבי מן התורה אסור וסבר כר"א דאמר הכי:

ותו לדבריהם ה"ל להרי"ף לכתוב ולית הלכתא כי מתני' אלא כדתניא כו', ואיך הביא הרי"ף משנתינו סתם דהרי אלו באזהרה כו', ולכל הפחות ה"ל להרי"ף לכתוב דבחמץ נוקשה לית הלכתא כי מתני', כי היכא דלא נימא דמשנתינו איירי ביש בו כזית בכדי א"פ, ולעולם מתני' הלכתא היא גם בנוקשה, ע"כ ה"ל לבאר דלית הלכתא כמתני', אלא ודאי חלילה לדחות סתם משנה מהלכתא וכדעת הרז"ה.

ומה שהקשו וסמכו על מתני' דשיאור ישרף, והבינו דמשום הכי האוכלו פטור משום דנוקשה דרבנן ואפ"ה ישרף.

יש לי תמיה גדולה ונפלאה על הגאונים אלו, דהא בחולין דף כ"ג (ע"ב) מספקא לי' להש"ס בשיאור דר"א לר"י אי בריא בפני עצמה הוא אי ספיקא הוא, וא"כ לדבריהם סתים. התנא דמשנתינו דשיאור ישרף מטעמא דנפשיה דלא כמאן, דאלו שיאיר דר"מ דשורפין לכ"ע, דר"מ לטעמי' דס"ל האוכלו בארבעים, וכן שיאור דר"י לר"י מבואר שם דס"ל בריא הוא או משום דספיקא הוא שמא חמץ גמור הוא לכן שורפין אותו, ואלו תנא דמשנתינו בורר לעצמו טעם זר, דחכמים גזרו לשרוף השיאור אף דמדרבנן הוא דלא כר"מ ודלא כר"י, ע"כ נראה ברור דמנלן לבדות טעם זר מלבינו, דפשוט הוא הא דשיאור ישרף, דהתנא סתים בזה כר"י, ומטעמי' דר"י כי היכא דסבר ר"י בשיאור שלו דמשום הכי שורפין דס"ל בריא הוא או דספיקא הוא מש"ה האוכלו פטור, זה הטעם בשיאור דידן כיון דעדיין לא החמיץ כל צרכו ספיקא הוא שמא עדיין מצה הוא או משום דבריא הוא לכן האוכלו פטור, אבל נוקשה גמור דהחמיץ כל צרכו ואין ראוי לאכילה וודאי הלכתא כסתם משנתינו דהוא באזהרה:

ותדע דהא שיאור דר"מ לר"י מצה הוא ונותנו לפני כלבו בפסח אפילו מדרבנן, ואלו בנוקשה גמיר אפי' לר"י אסור בהנאה ואין חוששין לקידושין כדאמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא אין חוששין לקידושין, אלא פשוט דשיאור אין ענין לחמץ נוקשה כלל דשיאור לא נתחמץ עדיין כל צרכו וספק מצה הוא או בריא הוא, לכן שרפינן ליה, והאוכלו פטור כמבואר בש"ס דחולין שם, ואלו נוקשה לכולי עלמא וודאי לאו מצה הוא וחמץ גמור הוא, הרי נתברר לנו דאין ממתני' דשיאור ישרף ראיה כלל לדחות משנתינו דנוקשה באזהרה:

ומה שהביאו ראיה מדר' יוחנן דס"ל דלא כר"א, גם ע"ז יש להשיב דהא אנן קי"לן כבתראי מאביי ורבא ואילך, והרי אביי ורבא ס"ל פרק כל המנחות דף נ"ח (ע"א) לוקין על עירובי שאור ועירובי דבש משום כל שאור ע"ש, והרי הש"ס כאן מסיק דלא ס"ל לשום תנא עירובי שאור אלא ר"א, ע"כ מבואר לכאורה דהלכה כר"א כסתם משנתינו כיון דאביי ורבא ס"ל הכי: וא"כ יש לתמוה על הרי"ף איך פסק נגד סתם משנתינו כיון דאביי ורבא דבתראי הם ס"ל הכי.

ע"כ נראה לפע"ד לפרש בדעת הרי"ף. דפסק הרי"ף הוא ע"פ פי' הסוגיא. דלכאורה יש לדקדק טובי בהסוגיא בפלוגתא דרב נחמן ורב יהודה דלמר נוקשה חמיר מע"י תערובות ולמר ע"י תערובות חמיר מנוקשה. ואיך יפלגו האמוראים בסברות הפוכות בלי טעם ובמאי קמיפלגי:

ותו בכל נוסחאות איתא בדרב נחמן ושמעינן לר"א דחמץ ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיני' כמו שהעיד מהרש"א, והרי באמת סבר רב נחמן דנוקשה חמירא ליה כמבואר בהסוגיא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה כו':

תו האריך הש"ס ורב נחמן מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כו', ורב יהודא מ"ט לא אמר כרב נחמן אמר לך כו', דלכאורה הוא ללא צורך אטו בלאו הכי לא ידעינן לה, דזה מבואר הוא בדבריהם דמר אמר כ"ש ע"י תערובות ומר אמר להיפך חזינן למר הא חמירא ולמר הך חמירא:

ותו דקדוק לשון הש"ס דבאמר לך רב נחמן קאמר הש"ס דילמא ע"כ כו' אבל ע"י תערובות לא, ואלו באמר לך רב יהודה קאמר הש"ס עד כאן לא אמר כו' אבל נוקשה לא אמר, ולא קאמר דילמא ע"כ כו', והוסיף מלת אמר:

ע"כ נ"ל לפרש דודאי רב נחמן אין מחולק בשום סברא עם רב יהודה, כל א' מודה לסברת חבירו, וזה ע"פ מה דמוכח ומבואר בסוגיא דליכא שום תנא הסובר היתר מצטרף לאיסור אלא ר"א. דהא אמר לקמן מאן תנא דהיתר מצטרף לאיסור ר"א כו' מבואר דאפי' ר"מ לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור אלא ר"א. דר"א ביאר ואמר על עירובו בלאו. משמע כל עירובי שבעולם. דהא בברייתא שהביא רב נחמן לא נזכר שם כותח הבבלי וע"כ דר"א ס"ל היתר מצטרף לאיסור. והנה לקמן מבואר דכותח הבבלי יש בו שני ענייני אכילה. א'. אי משטר קא שטיר לי' בלא טיבול דיש בו כזית בכדי א"פ ס"ל לחכמים דלא לקי. דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין דרך בני אדם לאכלו כך ב'. אי מטביל קא טביל בפת ואוכלו והוא דרך בני אדם לאוכלו בכך. אך דאז אין בו כזית בכדי א"פ לכן לא לקי לחכמים. ובזה סבר ר"א דהיתר מצטרף לאיסור דהא ר"א לא הזכיר בברייתא קמייתא, כותח הבבלי. אלא מיירי בכל תערובות משום דהיתר מצטרף לאיסור וזהו כוונת הרי"ף שפי' פלוגתייהו דר"א ורבנן בלית ביה כזית בכדי א"פ:

ועפ"ז נפרש פלוגתייהו דר"נ עם ר"י. ר"י מוקי למתני' דלא כר"א. וע"כ אליבי' דר"י מיירי מתני' שיש בתערובות כזית בכדי א"פ דהיינו שאוכלו בלא פת. ורבנן ס"ל כיון שאוכלו שלא כדרך בני אדם בטלה דעתו ולא לקי. וכתבו התוס' במס' נזיר דף ל"ו (ע"ב בד"ה ואי כו') דה"ה שכר המדי ושאר דברים שבמשנתינו אם שתה ויש בו כזית בכדי א"פ הוא שלא כדרך בני אדם ולא לקי לרבנן. וע"כ מוקי רב יהודה למתני' כר"מ דס"ל דנוקשה אף דלאו בר אכילה הוא כלל אצל בני אדם אפ"ה לקי. ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. א"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובות שיש בו כזית בכדי א"פ ואוכלו בלא טיבול כ"ש דלקי לר"מ אף שאין דרך בני אדם לאוכלו כך בלא טיבול. דמ"מ כ"ש הוא מנוקשה דלאו בר אכילה הוא כלל אצל בני אדם. וזהו ק"ו גמור ובזה לא פליג ר"נ על ר"י. אך דר"נ ס"ל לדוחק לאוקמי מתני' דמיירי שאוכלו שלא כדרך בני אדם. אלא מסתמא מיירי שאוכלו בטיבול כמו דרך בני אדם. אך דאז לית ביה כזית בכדי א"פ. ע"כ מוקי למתני' כר"א לכן מצטרף ההיתר עם האיסור ללקות עליו. לכן אמר ר' נחמן וה"ה לנוקשה וכו'. דבשלמא רב יהודה דמוקי לה ביש בו כזית בכא"פ שאוכלו בלא טיבול אלא דאין דרך בני אדם לאכלו כך. יליף שפיר בק"ו מנוקשה דלאו בר אכילה הוא כלל לבני אדם. אבל לר"נ דע"כ מיירי שאוכלו ע"י טיבול וההיתר מצטרף לאיסור לא שייך למילף מיני' נוקשה בק"ו דאין שני הדינים שייכים זה לזה דבנוקשה יש לו ריעותא דבטלה דעתו. וע"י תערובות אין בו כזית בכדי א"פ. לכן נלמד בה"ה ולא במכ"ש. ואף דנוקשה מסתבר יותר לחייב מע"י תערובות ואין בו כזית בכא"פ. דנוקשה איהו אחשבי' לאכילה כמ"ש הרא"ש גבי אלמורי פ' כל שעה מ"מ כיון דיש לבע"ד לחלוק ולומר דלאו כ"ש הוא. מש"ה נקט ה"ה נוקשה דעכ"פ בה"ה נלמד. דעכ"פ לא גרע נוקשה מע"י תערובות. ואדרבה מסתבר יותר כדפי' והמקשה קס"ד מדנקט ר"נ לשון ה"ה. ע"כ ס"ל לר"נ דשניהם שוין. לכן פריך ור"נ מ"ט לא אמר כר"י דה"ל לאוקמי מתני' כר"מ. נהי דר"נ לא רצה לאוקמי מתני' באוכלו שלא בטיבול וס"ל דסתמא דמילתא מתני' איירי באוכלו כדרך בני אדם. מ"מ כיון דלשטת ר"נ ע"י תערובות ונוקשה שוין הן א"כ טפי הוי עדיף לאוקמי סתם מתני' כר"מ ומיירי באוכלו כדרך בני אדם ע"י טיבול וכיון דר"מ ס"ל נוקשה חייב ה"ה ע"י תערובות דהא שניהם שוין לר"נ. ומשני דלמא עד כאן כו'. פי' דלהיפך לא מצינו למימר מדאסר נוקשה ה"ה ע"י תערובות. די"ל דלמא ע"י תערובות קיל טפי כיון דאין בו כזית בכא"פ. והיתר מצטרף לאיסור הוא סברא גרוע כמ"ש התוס' לקמן. והא דלא אמר ר"נ כ"ש נוקשה. משום דלאו כ"ש גמור הוא ויש לבע"ד לחלוק דלאו כ"ש הוא אבל בה"ה בוודאי נלמד משום דלא גרע מיני' אבל להיפך לא מצי למילף די"ל נוקשה חמיר כדפי':

תו פריך ור"י מ"ט לא אמר כר"נ דהכי מסתבר לאוקמי מתני' שאוכלו כדרך בני אדם. ומשני ע"כ לא קאמר כו'. אבל נוקשה לא אמר. פי' למה לא אמר ר"א גם נוקשה בדבריו כיון דלא נלמד מכ"ש אלא וודאי נוקשה לית לי' לר"א. אבל לרב נחמן מ"מ לא קשה די"ל דס"ל לתנא דכ"ש הוא ולא צריך למיתניי':

ובענין התניא כוותי' דר"י דהקשו התוס' בד"ה ואלו נוקשה כו' אימא דנוקשה כ"ש הוא. הנה אי בעינא יכילנא לתרץ כמו שתירצו התוספ' דהל"ל רבותא דאין בו חיוב כרת אלא ע"כ לר"א לית לי' אך לפ"ז צ"ל דס"ל לר"מ דנוקשה אין צריך קרא דמסברא חמץ גמור הוא. אלא דלאכילה צריך קרא ללקות עליו. דסד"א כיון דלאו בר אכילה בטלה דעתו כמ"ש לעיל. לכן מסתבר לר"מ לאוקמי קרא בנוקשה. אבל ר"א ס"ל דנוקשה לאו חמץ הוא. וזה שאמר נוקשה לר"א לית לי' לכן לא מרבה מיני' אלא היתר מצטרף לאיסור:

ולפ"ז צ"ל דאביי ורבא ס"ל כרבה ורב נחמן לכן ס"ל כר"א. אבל אנן קי"ל כרב יהודה דתניא כוותי' לכן הלכתא כר"מ ולא כר"א. אך דלפי שיטתי אין אנו צריכין לתירוץ התוס' ולכל זה. אלא דה"פ דמברייתא דתניא כוותי' דר"י מוכח דע"כ לר"א לית לי' נוקשה. דהא בברייתא ליכא אלא חד רבוי. ואי ס"ד דנוקשה חמיר לכן לא הוצרך לר"א למיתניי'. א"כ קשה באמת מנלי' לר"א לרבות נמי ע"י תערובות אימא לא מרבינן מיני' אלא נוקשה. אלא ע"כ שקולין הם ויבואו שניהם א"כ תו לא נלמד מכ"ש א"כ ה"ל למיתני נוקשה נמי אלא ע"כ לית לי'. אבל לר"מ לק"מ כיון דלר"מ נוקשה חמץ גמור הוא כמ"ש לעיל. אלא דאיצטריך לי' לרבות אף דלאו בר אכילה הוא ובטלה דעתו מש"ה אצטריך קרא משום דאיהו אחשבי' לאכילה. לכן מרבינן נוקשה וגם ע"י תערובות ואכיל שלא כדרך בני אדם בלא טיבול. דכיון דלשניהם יש טעם א'. דאף שאין דרך בני אדם לאכלו כך. אפ"ה איהו אחשבי' לאכילה. לכן מרבינן שניהם דדין א' לשניהם כדפי'. משא"כ לרב נחמן דמיירי שאוכלו בטיבול רק שאין בו כזית בכא"פ. לדידיה ה"ל נוקשה וע"י תערובות שני דינין שאין להם שייכות כלל זה לזה מנלן לרבות שניהם אם א' מהם חמיר. והשתא אתי שפיר דאביי ורבא ס"ל כר"מ דדריש כל לנוקשה. ועיין מ"ש בסוף הסוגיא לתרץ מה דקשה ע"ז מסוגיא דלקמן. ושם תירצתי בטוב טעם ודעת:

נמצא נתברר דלרב יהודה דקי"ל כוותי' מתני' מיתוקמי באוכלו בלא טיבול. וכן שתה שכר בב"א שלא כדרך ב"א ויש בו כזית בכא"פ ודלא כר"א. דסתם מתני' ר"מ היא אף שאוכלו שלא כדרך ב"א איהו אחשבי' לאכילה:

ועתה נתברר דעת הרי"ף שהביא משנתינו להלכה בסתם. אך דלא מפרש משנתינו כרב נחמן דמיירי באוכלו בטיבול דרך ב"א ואין בו כזית בכא"פ כר"א לכן הביא פלוגתא דר"א וחכמי' ופסק כחכמי' ופי' פלוגתייהו דמיירי באין בו כזית בכא"פ בזו הלכה כחכמי' וע"כ משנתינו מיירי באכיל לה בלא טיבול דאז יש בו כזית בכא"פ כפי שפי' ר' יהודה דתניא כוותי':

ועתה נתברר דעת הרמב"ם שתמהו עליו כל הפוסקים הניחו אותו בצריך עיון. וזהו דהרמב"ם פסק דנלמד מכל מחמצת כותח הבבלי. ואם אכיל לה ויש בו כזית בכא"פ, לקי ואם אי בו כזית בכא"פ לא לקי ע"ש. ותמהו עליו דהוא דלא כמאן דלר"א אפי' אין בו כזית בכא"פ לוקה. ואי כרבנן א"כ אוכלו בלא טיבול לא לקי דאוכלו שלא כדרך בני אדם. ואי באוכלו ע"י טיבול ואפ"ה יש בו כזית בכא"פ אפי' כרת מיחייב וגם לזה אין צריך ריבוי. אבל למ"ש בדעת הרי"ף דעת הרמב"ם נמי ברור הוא דפסק דלא כר"א. אלא פסק כר"מ דמרבוי דכל מרבינן נוקשה דהוא לאו בר אכילה משום דהוא אחשבי'. ולכן כ"ש ע"י תערובות ואכיל בלא טיבול דלקי כיון דיש בו כזית בכא"פ. אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא לקי כרבנן דר"א:

וראיה ברורה ומבוארת לכל זה מן פי' המשניות להרמב"ם שכתב דמשנתינו מיירי באכיל לה ויש בו כזית בכא"פ בזה הוא בלאו וזה מבואר כדפי'. והיינו בלא טיבול ומבואר שם דמתני' הלכתא היא. וגם בחבורו נתבאר דס"ל דנוקשה אסור מן התורה שכתב פ"ד דין ט' קמח שנתן לעריבות העבדנין תוך ג' אסור לקיימן בפסח. וכן בדין י' פת שנפסל מאכילת אדם ומלוגמא שלא נסרחה אסור לקיימן בפסח. ובדין י"א בגדים שנתן לתוכן חלב חטה וניירות שמדבקין בחמץ אסור לקיימן בפסח ועובר בב"י וב"י עכ"ל. הרי דנוקשה חמץ גמור להרמב"ם:

סוף דבר נתברר בבירור גמור דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל חמץ נוקשה אסור מן התורה בפסח וכן פסק הרז"ה. ועתה מ"ש הטור ר"ס תמ"ב דאיסור דרבנן מותר לשהותן בפסח הוא נכון. ומ"ש הר"ן משיאור ישרף דחינן לעיל בראיות גמורות. וכל זה נלפע"ד ברור כשמש לדינא. ע"כ חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח אסור בהנאה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף