אבן האזל/מלווה ולווה/יב

אבן האזל ‏ מלווה ולווה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין נפרעין מן היורשין אא"כ היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שט"ח. אפי' היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו מלוה כלום עד שיגדלו היתומים שמא יש להן ראיה ששוברין בו את השטר.

השגת הראב"ד אין נפרעין מן היורשין וכו' עד את השטר, א"א הרב ז"ל אומר שאם האמינו עליו ועל יורשיו שמועיל בו נאמנות ואם כתב בו שיהיה נאמן אפי' על שובר ואפי' על מאה עדים למה אינו גובה אלא לפי הקושיות שהקשו על רב אסי במס' ערכין ולא תירצו זה התי' בשטר שיש בו נאמנות ש"מ אין שום נאמנות מועיל לקטנים.

המ"מ כתב דבהג' אופנים שכתב הרמב"ם בפ' י"א הל' ו' שגובין מן היתומים בזה גובין גם מיתומים קטנים ומשום דשם מיירי במע"פ דבלא הג' אופנים אין גובין אפי' מיתומים גדולים שטוענין להם פרעתי, וכאן מיירי במלוה בשטר דמיתומים גדולים גובין ומקטנים אין גובין, וכתב המ"מ דהרמב"ם ג"כ סובר כהראב"ד דאפי' כתוב בשטר נאמנות אפי' כנגד עדים אינו מועיל, וצריך טעם במה גרע נאמנות מתוך זמנו דבתוך זמנו סובר המ"מ דגובה אפי' מקטנים וצ"ל דהחלוק הוא דבתוך זמנו איכא חזקה שאינו פורע והחוב בעיקרו אינו עומד ליפרע, אבל ביש בו נאמנות החוב בעצמו עומד ליפרע אלא שיש ראיות שלא פרעו, וע"ז אמרינן דכשיגדלו היתומים ימצאו ראיות שיסתרו ראיות אלו, ועל הוכחת הראב"ד על נאמנות דאינו מועיל מדלא אוקים כן הגמ' בערכין מתני' דשום היתומים, כתב המ"מ דיש לדחות ראיה זו שלא היו מורגלים לכתוב בשטרותיהם נאמנות כנגד עדים, וקשה דהא אפשר לאוקמי כגון שמת אביהם תוך זמן השטר, וזה הקשה הלח"מ וכתב על זה ואולי דגם זה אינו מצוי כ"כ, והדברים תמוהים איך אפשר לומר דאינו מצוי אטו גבול יש למיתה שאינו שכיח שימות בתוך זמן ושיותר מצוי שלא ימות אלא אחר שהגיע זמן הפרעון, אך באמת לא קשה דשם הא קאי הגמ' אליבא דר"פ ור"ה בדר"י דאמרי טעמא דרב אסי, וע"ז פריך ממתני' ור"פ ור"ה בדר"י הא סברי כאביי ורבא דעביד אינש דפרע בתוך זמנו אלא שהתוס' בב"ב דף ה' הוכיחו מעיקר מימרא דרב אסי ור' יוחנן דאמרי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם, ור' יוחנן מוסיף כתובת אשה משום מזוני ולא אמרי דבמת תוך זמנו נזקקין.

ונראה דשם אחר מימרא דרב אסי ור' יוחנן איתא אמר רב נחמן מרישא לא הוי מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואמר ע"ז הגמ' מעיקרא מ"ט לא אמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה וכו' ור"ה בדר"י אמר אימר צררי אתפסה ואח"כ איתא הסוגיא דפריך ממתני' דשום היתומים, ואח"כ איתא רבא אמר משום שובר וכו' אמר רבא הלכתא אין נזקקין וכו', וכן אמר רב אשי אח"כ דאין נזקקין ובהא דאמר רב נחמן כתב בחק נתן דזהו משום דסבר דטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, אבל לר"ה בדר"י דאמר משום צררי דחיישינן שמא נפרע לא מהני הא דרב הונא כיון דחיישינן שמא אינם חייבים, ולפי"ז כתב דר"ה בדר"י לא אמר זה אליבא דרב נחמן, וכתב זה לישב דברי התוס' שם והנה בהא דאמר אח"כ רבא משום שובר בפשיטות משמע דהוא טעמא על הא דרב אסי ור' יוחנן, אבל קשה דהא ר"פ ור"ה בדר"י הם תלמידיו של רבא ולמה קבע הגמ' הא דר"פ ור"ה בדר"י קודם הא דרבא.

לכן נראה דגם על טעמא דר"ה בדר"י דאימר צררי אתפסה נמי שייך הא דרב הונא, משום דטעמא דצררי לא מהני מעיקר דינא כיון דאינו פרעון והוי כמו טענת יש לי בידך שאם היה הלוה טוען כן לא היה נאמן אלא במיגו דפרעתי, ולא מצינו טענת צררי אלא גבי מזונות הבנות בכתובות דף ק"ב דלא מהני קנין לגבות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו, וא"כ דוקא דאיתנהו בתנאי ב"ד, אבל על סתם חוב דלא שכיח שיתפיס צררי אינו טענה להפטר, וגבי אלמנה דאין נפרעת אלא בשבועה כתבו התוס' בגיטין דף ל"ה ובב"ב דף ה' דאף שבתוך זמנו א"צ שבועה, שאני אלמנה כיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי, ומוכח דאפי' מה שיש לה בתנאי ב"ד לא מהני אלא להצריכה שבועה, אבל לגבות גובה אפי' מלקוחות, ומשמע דדוקא על מזונות הבנות אמרינן דשכיחי טפי שיתפיס צררי ועכ"פ עיקר טעמא דצררי אינו מן הדין אלא דהוא חשש בשביל יתומים קטנים, וע"ז מהני ג"כ הא דרב הונא דאין אנו צריכים לחוש בשביל יתומים קטנים מה שע"פ דין אינו שום טענה.

ולפי"ז יש לומר דלדר"ה בדר"י דטעמא משום צררי נמי נימא במת תוך זמנו אין נזקקים כמו דלטעמא דר"פ לא מהני תוך זמנו וכמו דשו"ט בזה בתוס' בב"ב דף ה' שכתבו דאין להוכיח מדלא אמר איכא בינייהו תוך זמנו דהא לא סברי הא דר"ל, אבל עכ"פ נוכל לומר דאי חיישינן משום צררי שייך לחוש אפי' תוך זמנו, וכמו שדנו לומר כן בתוס' דדוקא לפרוע אינו פורע תוך זמנו שכיון שקבע זמן הרי צריך להמעות אבל להתפיסו משכון שיהי' בטוח במעותיו שייך להתפיסו אפי' בתוך זמנו, ובזה נוכל לבאר מה דמייתי הגמ' טעמא דרבא אחר טעמא דר"פ ור"ה בדר"י משום דלטעמא דרבא דאמר משום שובר והיינו דחיישינן שמא ימצאו היתומים שובר לכשיגדלו זה לא שייך על מת בתוך זמנו לדידן דקיי"ל כר"ל, אלא דרבא אמר זה שפיר גם בטעמא דרב אסי ור' יוחנן דהא לא סבר הא דאין אדם פורע תוך זמנו רק דלא סבר הא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה, וכן לא סבר לטעמא דצררי דלא מהני שלא לגבות ולכן אמר טעמא דחיישינן לשובר, ובזה סתר טעמא דרב נחמן דאמר נזקקין משום דרב הונא דחששא דשובר הוא חששא על פרעון, אבל לדידן דקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו ע"כ רב אסי ור' יוחנן לא הוי אמרי משום טעמא דרבא, דא"כ הא משכחת ליה דנזקקין כשמת תוך זמנו, וע"כ טעמא דידהו באמת משום הא דר"פ או הא דר"ה בדר"י, ע"ז אמר שפיר רב נחמן הא דרב הונא.

ולכן העמיד הגמ' טעמא דרבא בסוף הסוגיא לומר דלדידן לית לן אלא טעמא דרבא משום דעל טעמא דר"פ ודר"ה בדר"י הא סתר רב נחמן מהא דרב הונא אלא בשביל טעמא דרבא משום שובר פסק רבא בעצמו אח"כ דאין נזקקין וכן אמר רב אשי, ובזה ודאי להלכה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו במת תוך זמנו נזקקין דהא ליכא טעמא דשובר, ומבואר שיטת הרמב"ם דלהלכה דקיי"ל כטעמא דרבא דאין נזקקים משום שובר אין חילוק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים במת תוך זמנו וכמש"כ המ"מ.

ב

אין נפרעין מן היורשין אא"כ היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שט"ח. אפי' היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו מלוה כלום עד שיגדלו היתומים שמא יש להן ראיה ששוברין בו את השטר.

השגת הראב"ד אין נפרעין מן היורשין וכו' עד את השטר, א"א הרב ז"ל אומר שאם האמינו עליו ועל יורשיו שמועיל בו נאמנות ואם כתב בו שיהיה נאמן אפי' על שובר ואפי' על מאה עדים למה אינו גובה אלא לפי הקושיות שהקשו על רב אסי במס' ערכין ולא תירצו זה התי' בשטר שיש בו נאמנות ש"מ אין שום נאמנות מועיל לקטנים.

המ"מ כתב דבהג' אופנים שכתב הרמב"ם בפ' י"א הל' ו' שגובין מן היתומים בזה גובין גם מיתומים קטנים ומשום דשם מיירי במע"פ דבלא הג' אופנים אין גובין אפי' מיתומים גדולים שטוענין להם פרעתי, וכאן מיירי במלוה בשטר דמיתומים גדולים גובין ומקטנים אין גובין, וכתב המ"מ דהרמב"ם ג"כ סובר כהראב"ד דאפי' כתוב בשטר נאמנות אפי' כנגד עדים אינו מועיל, וצריך טעם במה גרע נאמנות מתוך זמנו דבתוך זמנו סובר המ"מ דגובה אפי' מקטנים וצ"ל דהחלוק הוא דבתוך זמנו איכא חזקה שאינו פורע והחוב בעיקרו אינו עומד ליפרע, אבל ביש בו נאמנות החוב בעצמו עומד ליפרע אלא שיש ראיות שלא פרעו, וע"ז אמרינן דכשיגדלו היתומים ימצאו ראיות שיסתרו ראיות אלו, ועל הוכחת הראב"ד על נאמנות דאינו מועיל מדלא אוקים כן הגמ' בערכין מתני' דשום היתומים, כתב המ"מ דיש לדחות ראיה זו שלא היו מורגלים לכתוב בשטרותיהם נאמנות כנגד עדים, וקשה דהא אפשר לאוקמי כגון שמת אביהם תוך זמן השטר, וזה הקשה הלח"מ וכתב על זה ואולי דגם זה אינו מצוי כ"כ, והדברים תמוהים איך אפשר לומר דאינו מצוי אטו גבול יש למיתה שאינו שכיח שימות בתוך זמן ושיותר מצוי שלא ימות אלא אחר שהגיע זמן הפרעון, אך באמת לא קשה דשם הא קאי הגמ' אליבא דר"פ ור"ה בדר"י דאמרי טעמא דרב אסי, וע"ז פריך ממתני' ור"פ ור"ה בדר"י הא סברי כאביי ורבא דעביד אינש דפרע בתוך זמנו אלא שהתוס' בב"ב דף ה' הוכיחו מעיקר מימרא דרב אסי ור' יוחנן דאמרי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם, ור' יוחנן מוסיף כתובת אשה משום מזוני ולא אמרי דבמת תוך זמנו נזקקין.

ונראה דשם אחר מימרא דרב אסי ור' יוחנן איתא אמר רב נחמן מרישא לא הוי מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואמר ע"ז הגמ' מעיקרא מ"ט לא אמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה וכו' ור"ה בדר"י אמר אימר צררי אתפסה ואח"כ איתא הסוגיא דפריך ממתני' דשום היתומים, ואח"כ איתא רבא אמר משום שובר וכו' אמר רבא הלכתא אין נזקקין וכו', וכן אמר רב אשי אח"כ דאין נזקקין ובהא דאמר רב נחמן כתב בחק נתן דזהו משום דסבר דטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, אבל לר"ה בדר"י דאמר משום צררי דחיישינן שמא נפרע לא מהני הא דרב הונא כיון דחיישינן שמא אינם חייבים, ולפי"ז כתב דר"ה בדר"י לא אמר זה אליבא דרב נחמן, וכתב זה לישב דברי התוס' שם והנה בהא דאמר אח"כ רבא משום שובר בפשיטות משמע דהוא טעמא על הא דרב אסי ור' יוחנן, אבל קשה דהא ר"פ ור"ה בדר"י הם תלמידיו של רבא ולמה קבע הגמ' הא דר"פ ור"ה בדר"י קודם הא דרבא.

לכן נראה דגם על טעמא דר"ה בדר"י דאימר צררי אתפסה נמי שייך הא דרב הונא, משום דטעמא דצררי לא מהני מעיקר דינא כיון דאינו פרעון והוי כמו טענת יש לי בידך שאם היה הלוה טוען כן לא היה נאמן אלא במיגו דפרעתי, ולא מצינו טענת צררי אלא גבי מזונות הבנות בכתובות דף ק"ב דלא מהני קנין לגבות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו, וא"כ דוקא דאיתנהו בתנאי ב"ד, אבל על סתם חוב דלא שכיח שיתפיס צררי אינו טענה להפטר, וגבי אלמנה דאין נפרעת אלא בשבועה כתבו התוס' בגיטין דף ל"ה ובב"ב דף ה' דאף שבתוך זמנו א"צ שבועה, שאני אלמנה כיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי, ומוכח דאפי' מה שיש לה בתנאי ב"ד לא מהני אלא להצריכה שבועה, אבל לגבות גובה אפי' מלקוחות, ומשמע דדוקא על מזונות הבנות אמרינן דשכיחי טפי שיתפיס צררי ועכ"פ עיקר טעמא דצררי אינו מן הדין אלא דהוא חשש בשביל יתומים קטנים, וע"ז מהני ג"כ הא דרב הונא דאין אנו צריכים לחוש בשביל יתומים קטנים מה שע"פ דין אינו שום טענה.

ולפי"ז יש לומר דלדר"ה בדר"י דטעמא משום צררי נמי נימא במת תוך זמנו אין נזקקים כמו דלטעמא דר"פ לא מהני תוך זמנו וכמו דשו"ט בזה בתוס' בב"ב דף ה' שכתבו דאין להוכיח מדלא אמר איכא בינייהו תוך זמנו דהא לא סברי הא דר"ל, אבל עכ"פ נוכל לומר דאי חיישינן משום צררי שייך לחוש אפי' תוך זמנו, וכמו שדנו לומר כן בתוס' דדוקא לפרוע אינו פורע תוך זמנו שכיון שקבע זמן הרי צריך להמעות אבל להתפיסו משכון שיהי' בטוח במעותיו שייך להתפיסו אפי' בתוך זמנו, ובזה נוכל לבאר מה דמייתי הגמ' טעמא דרבא אחר טעמא דר"פ ור"ה בדר"י משום דלטעמא דרבא דאמר משום שובר והיינו דחיישינן שמא ימצאו היתומים שובר לכשיגדלו זה לא שייך על מת בתוך זמנו לדידן דקיי"ל כר"ל, אלא דרבא אמר זה שפיר גם בטעמא דרב אסי ור' יוחנן דהא לא סבר הא דאין אדם פורע תוך זמנו רק דלא סבר הא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה, וכן לא סבר לטעמא דצררי דלא מהני שלא לגבות ולכן אמר טעמא דחיישינן לשובר, ובזה סתר טעמא דרב נחמן דאמר נזקקין משום דרב הונא דחששא דשובר הוא חששא על פרעון, אבל לדידן דקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו ע"כ רב אסי ור' יוחנן לא הוי אמרי משום טעמא דרבא, דא"כ הא משכחת ליה דנזקקין כשמת תוך זמנו, וע"כ טעמא דידהו באמת משום הא דר"פ או הא דר"ה בדר"י, ע"ז אמר שפיר רב נחמן הא דרב הונא.

ולכן העמיד הגמ' טעמא דרבא בסוף הסוגיא לומר דלדידן לית לן אלא טעמא דרבא משום דעל טעמא דר"פ ודר"ה בדר"י הא סתר רב נחמן מהא דרב הונא אלא בשביל טעמא דרבא משום שובר פסק רבא בעצמו אח"כ דאין נזקקין וכן אמר רב אשי, ובזה ודאי להלכה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו במת תוך זמנו נזקקין דהא ליכא טעמא דשובר, ומבואר שיטת הרמב"ם דלהלכה דקיי"ל כטעמא דרבא דאין נזקקים משום שובר אין חילוק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים במת תוך זמנו וכמש"כ המ"מ.

ו

נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקין להן ומעמידין להן אפוטרופס לטעון ולדון, וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו. קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדילו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב, אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ה"ז מקיים את השטר ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להם אפוטרופס.

וכן קטן שתקף בעבדיו וכו', קרקע שהיתה בחזקת קטנים וכו' המ"מ ציין לד' הגמ' בדף קי"ב וכתב ע"ז וכתב הרב ז"ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלה מוחזק בה אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הם תובעים אותו מקבלים טענותיו, וכתב ע"ז הלח"מ ממה דפי' ה"ה דברי רבינו נראה דפליג על ד' התוס' דסברי דאין חזקה מועילה, וקשה לדברי רבינו איך יתרץ קושיית התוס' שהקשו דאמאי לא תירצו בגמ' דשאני התם דבעל השדה מוחזק בשדה, אבל אם היינו מפרשים דבחזקת קטנים דקאמר ר"ל בחזקת אביהם והוי בחזקת קטנים כאילו אמר בחזקת אביהם של קטנים לא פליג רבינו על ד' התוס' עכ"ל, ולבאר ההלכה נביא ד' הגמ' והתוס' דאיתא שם בר חמוה דר' ירמיה טרק גלי באפיה דר' ירמיה אתא לקמיה דר' אבין אמר שלו הוא תובע, א"ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכו' איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונראה, מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה אבל היכי דאית ליה חזקה דאבוה לא.

וכתבו שם בתוס' משמע דהיינו אפי' היה ר' ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפי' הי' ר' ירמיה מוחזק בבית עכ"ל, וזהו שכתב הלח"מ שלד' המ"מ יקשה קושיית התוס' על רבינו אבל לא הזכיר שגם רש"י מפרש שם שלא כד' התוס' דבהא דאמר טרק גלא פירש"י דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס לפי שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ומפירש"י מוכח דלא כד' התוס' מדכתב שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ואם רק לפרש הלשון טרק גלא הו"ל לומר ולא הניח לר' ירמיה ליכנס בה ומדכתב להחזיק בה מוכח דמפרש שר' ירמיה לא היה מוחזק.

ומה שרוצה הלח"מ לפרש בד' הרמב"ם שמה שכתב בחזקת קטנים היינו בחזקת אביהם של קטנים אינו מיושב כלל, דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית, והא אמר ר' ירמיה מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה, וע"כ דכונתו ג' שנים דבלא ג' שנים מאי מהני, וכן כתב הרמב"ם ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם, וא"כ הלא אינה עומדת הקרקע בחזקת אביהם, והתוס' משמע דסוברים דכיון דיש לקטנים חזקת אביהם והיינו שמקודם היתה של אביהם ואין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד לא מהני לו החזקה אפי' הוא מוחזק בה גם עכשיו עד שיגדילו הקטנים ויקבלו עדים, אבל לשון הרמב"ם שכתב קרקע שהיתה בחזקת קטנים אינו עולה לשיטת התוס' דהא אפי' בחזקת אביהם אינה עומדת, ע"כ נראה פשוט דרש"י והרמב"ם אין סוברים כשיטת התוס' ואם מוחזק מקבלים עדים לברר חזקתו, וזה מבואר בחו"מ סי' כ"ח סעיף י"ח דלפטור מקבלים.

והנה בהלכות שכנים פרק י' הל' ז' בד"ה והנה זה כתבתי בדין מה דבעינן לגבי טוענין ללוקח שיהי' המוכר דר בה חד יומא שמהרי"ט כתב דבזה נדע שהוא לוקח, והקצוה"ח כתב דבעינן אומדנא קצת מצד המוכר שקנה השדה, ובארתי דזה תליא אם חזקה שלא בטענה נקרא מוחזק דאם הלוקח חשיב מוחזק אף שאין לו טענה, וצריך לטעון עבורו א"כ שפיר טוענין עבורו שלא להוציא ממנו, אבל אם חזקה שלא בטענה אינו נקרא מוחזק צריך שיהי' המוכר דר בה חד יומא, ובזה קצת אומדנא שלקחו ואז טוענין ללוקח, והוכחתי מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו דטעמא שאינו יכול להזמין את הרבים לדין דמוכח שהוא נקרא מוציא, ובזה בארתי שם פירש"י במה דאמר ר"פ מיצר שהחזיקו בו רבים וכתב רש"י ואנא נמי הא אחזיקי לי והתוס' הקשו שם דמאי מייתי מרבים ליחיד ובארתי דטענת ר"פ הוי מדין טוען ליורש אלא דשם ליכא קצת אומדנא לפי פירושו של הקצוה"ח בדין דר בה חד יומא, ע"ש, ומבואר דשיטת רש"י דחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק ולפי"ז שיטת התוס' דאינו נקרא מוחזק.

ולפי"ז נוכל לומר דרש"י ותוס' הולכים לשיטתם דהתוס' שפירשו דאפי' אם ר' ירמיה היה מוחזק ג"כ לא מהני, יש לומר דסוברים דכיון דקטן הוי כמו שלא בפניו וכיון דאית ליה חזקת אביו שהבית היה שלו כ"ז שר' ירמיה אינו מברר טענתו לא נקרא כלל מוחזק, ואין הקטן מוציא אלא ר' ירמיה מוציא הבית מחזקתו ואף דשם כתבתי בדין חזקה שלא בטענה וכאן ר' ירמיה הרי טוען בפני ב"ד שקנה מאביו מ"מ יש לומר דשלא בפני בע"ד גם הטענה אינה חשובה טענה, ולכן לא נקרא ר' ירמיה מוחזק וממילא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שאין הב"ד חושבין אותו למוחזק שנאמר שהוא פוטר את עצמו, אבל רש"י לשיטתו דסובר דגם בחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק, וא"כ שפיר נקרא ר' ירמיה מוחזק בבית, ונוכל לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת רש"י דכל מוחזק אף בלא טענה נקרא מוחזק, ולכן שפיר גם כאן נקרא מוחזק ובא לפטור את עצמו.

ובעיקר קושיית התוס' דאמאי אינו מחלק הגמ' דהתם בעל השדה מוחזק בשדה, והכא לא היה ר' ירמיה מוחזק בבית, נראה דלא קשה דגבי תינוק שתקף בעבדיו וירד לשדה חבירו לא הוזכר שבעל השדה מוחזק עכשיו בשדה וניכר חזקתו שיש שם זרעים שניכר בזה שעומדת בחזקת הבעלים וסתמא קתני אפי' בזמן שאין חזקת בעלי השדה ניכרת, ומה שהחזיק אותה בזמן שהיתה ניכרת חזקתו הרי ר' ירמיה נמי טוען דאית לי סהדי דאחזקי בחיי אבוהון, ומ"מ כיון שבאותו זמן לא היה מוחזק בבית לא חשבינן ליה למוחזק, כיון שהוא צריך להביא עדים לברר שהי' מוחזק מכבר, וה"נ גבי בעל השדה הרי צריך להביא עדים שהיתה השדה מקודם בחזקתו, ולכן ע"כ מחלק הגמ' דגבי תינוק שתקף בעבדיו אין לו טענה של חזקת אביו על השדה, ולכן לא נקרא בעל השדה מוציא ממנו, אבל בר חמוה דר' ירמיה בא בטענת ירושה וצריך ר' ירמיה לברר בעדים, ומה שהוצרך רש"י לפרש שהיה ר' ירמיה רוצה להחזיק בה, זהו משום דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית אף שהניח הדלת פתוחה הא בסתמא היו בבית כליו ומטלטליו והיה ודאי נקרא מוחזק גם כשאינו בבית, לכן כתב רש"י שהיה רוצה להחזיק בה היינו שהניח הבית איזה זמן בלא בעלים וגם היתה הדלת פתוחה, לכן כבר נקרא מוציא מבר חמוה שהיתה לו טענת ירושה.

ז

נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקין להן ומעמידין להן אפוטרופס לטעון ולדון, וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו. קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדילו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב, אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ה"ז מקיים את השטר ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להם אפוטרופס.

וכן קטן שתקף בעבדיו וכו', קרקע שהיתה בחזקת קטנים וכו' המ"מ ציין לד' הגמ' בדף קי"ב וכתב ע"ז וכתב הרב ז"ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלה מוחזק בה אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הם תובעים אותו מקבלים טענותיו, וכתב ע"ז הלח"מ ממה דפי' ה"ה דברי רבינו נראה דפליג על ד' התוס' דסברי דאין חזקה מועילה, וקשה לדברי רבינו איך יתרץ קושיית התוס' שהקשו דאמאי לא תירצו בגמ' דשאני התם דבעל השדה מוחזק בשדה, אבל אם היינו מפרשים דבחזקת קטנים דקאמר ר"ל בחזקת אביהם והוי בחזקת קטנים כאילו אמר בחזקת אביהם של קטנים לא פליג רבינו על ד' התוס' עכ"ל, ולבאר ההלכה נביא ד' הגמ' והתוס' דאיתא שם בר חמוה דר' ירמיה טרק גלי באפיה דר' ירמיה אתא לקמיה דר' אבין אמר שלו הוא תובע, א"ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכו' איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונראה, מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה אבל היכי דאית ליה חזקה דאבוה לא.

וכתבו שם בתוס' משמע דהיינו אפי' היה ר' ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפי' הי' ר' ירמיה מוחזק בבית עכ"ל, וזהו שכתב הלח"מ שלד' המ"מ יקשה קושיית התוס' על רבינו אבל לא הזכיר שגם רש"י מפרש שם שלא כד' התוס' דבהא דאמר טרק גלא פירש"י דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס לפי שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ומפירש"י מוכח דלא כד' התוס' מדכתב שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ואם רק לפרש הלשון טרק גלא הו"ל לומר ולא הניח לר' ירמיה ליכנס בה ומדכתב להחזיק בה מוכח דמפרש שר' ירמיה לא היה מוחזק.

ומה שרוצה הלח"מ לפרש בד' הרמב"ם שמה שכתב בחזקת קטנים היינו בחזקת אביהם של קטנים אינו מיושב כלל, דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית, והא אמר ר' ירמיה מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה, וע"כ דכונתו ג' שנים דבלא ג' שנים מאי מהני, וכן כתב הרמב"ם ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם, וא"כ הלא אינה עומדת הקרקע בחזקת אביהם, והתוס' משמע דסוברים דכיון דיש לקטנים חזקת אביהם והיינו שמקודם היתה של אביהם ואין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד לא מהני לו החזקה אפי' הוא מוחזק בה גם עכשיו עד שיגדילו הקטנים ויקבלו עדים, אבל לשון הרמב"ם שכתב קרקע שהיתה בחזקת קטנים אינו עולה לשיטת התוס' דהא אפי' בחזקת אביהם אינה עומדת, ע"כ נראה פשוט דרש"י והרמב"ם אין סוברים כשיטת התוס' ואם מוחזק מקבלים עדים לברר חזקתו, וזה מבואר בחו"מ סי' כ"ח סעיף י"ח דלפטור מקבלים.

והנה בהלכות שכנים פרק י' הל' ז' בד"ה והנה זה כתבתי בדין מה דבעינן לגבי טוענין ללוקח שיהי' המוכר דר בה חד יומא שמהרי"ט כתב דבזה נדע שהוא לוקח, והקצוה"ח כתב דבעינן אומדנא קצת מצד המוכר שקנה השדה, ובארתי דזה תליא אם חזקה שלא בטענה נקרא מוחזק דאם הלוקח חשיב מוחזק אף שאין לו טענה, וצריך לטעון עבורו א"כ שפיר טוענין עבורו שלא להוציא ממנו, אבל אם חזקה שלא בטענה אינו נקרא מוחזק צריך שיהי' המוכר דר בה חד יומא, ובזה קצת אומדנא שלקחו ואז טוענין ללוקח, והוכחתי מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו דטעמא שאינו יכול להזמין את הרבים לדין דמוכח שהוא נקרא מוציא, ובזה בארתי שם פירש"י במה דאמר ר"פ מיצר שהחזיקו בו רבים וכתב רש"י ואנא נמי הא אחזיקי לי והתוס' הקשו שם דמאי מייתי מרבים ליחיד ובארתי דטענת ר"פ הוי מדין טוען ליורש אלא דשם ליכא קצת אומדנא לפי פירושו של הקצוה"ח בדין דר בה חד יומא, ע"ש, ומבואר דשיטת רש"י דחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק ולפי"ז שיטת התוס' דאינו נקרא מוחזק.

ולפי"ז נוכל לומר דרש"י ותוס' הולכים לשיטתם דהתוס' שפירשו דאפי' אם ר' ירמיה היה מוחזק ג"כ לא מהני, יש לומר דסוברים דכיון דקטן הוי כמו שלא בפניו וכיון דאית ליה חזקת אביו שהבית היה שלו כ"ז שר' ירמיה אינו מברר טענתו לא נקרא כלל מוחזק, ואין הקטן מוציא אלא ר' ירמיה מוציא הבית מחזקתו ואף דשם כתבתי בדין חזקה שלא בטענה וכאן ר' ירמיה הרי טוען בפני ב"ד שקנה מאביו מ"מ יש לומר דשלא בפני בע"ד גם הטענה אינה חשובה טענה, ולכן לא נקרא ר' ירמיה מוחזק וממילא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שאין הב"ד חושבין אותו למוחזק שנאמר שהוא פוטר את עצמו, אבל רש"י לשיטתו דסובר דגם בחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק, וא"כ שפיר נקרא ר' ירמיה מוחזק בבית, ונוכל לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת רש"י דכל מוחזק אף בלא טענה נקרא מוחזק, ולכן שפיר גם כאן נקרא מוחזק ובא לפטור את עצמו.

ובעיקר קושיית התוס' דאמאי אינו מחלק הגמ' דהתם בעל השדה מוחזק בשדה, והכא לא היה ר' ירמיה מוחזק בבית, נראה דלא קשה דגבי תינוק שתקף בעבדיו וירד לשדה חבירו לא הוזכר שבעל השדה מוחזק עכשיו בשדה וניכר חזקתו שיש שם זרעים שניכר בזה שעומדת בחזקת הבעלים וסתמא קתני אפי' בזמן שאין חזקת בעלי השדה ניכרת, ומה שהחזיק אותה בזמן שהיתה ניכרת חזקתו הרי ר' ירמיה נמי טוען דאית לי סהדי דאחזקי בחיי אבוהון, ומ"מ כיון שבאותו זמן לא היה מוחזק בבית לא חשבינן ליה למוחזק, כיון שהוא צריך להביא עדים לברר שהי' מוחזק מכבר, וה"נ גבי בעל השדה הרי צריך להביא עדים שהיתה השדה מקודם בחזקתו, ולכן ע"כ מחלק הגמ' דגבי תינוק שתקף בעבדיו אין לו טענה של חזקת אביו על השדה, ולכן לא נקרא בעל השדה מוציא ממנו, אבל בר חמוה דר' ירמיה בא בטענת ירושה וצריך ר' ירמיה לברר בעדים, ומה שהוצרך רש"י לפרש שהיה ר' ירמיה רוצה להחזיק בה, זהו משום דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית אף שהניח הדלת פתוחה הא בסתמא היו בבית כליו ומטלטליו והיה ודאי נקרא מוחזק גם כשאינו בבית, לכן כתב רש"י שהיה רוצה להחזיק בה היינו שהניח הבית איזה זמן בלא בעלים וגם היתה הדלת פתוחה, לכן כבר נקרא מוציא מבר חמוה שהיתה לו טענת ירושה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.