אבן האזל/גזלה ואבדה/יח

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום והיה מקויים והחייב מודה יחזיר ואם אינו מקויים לא יחזיר שמא כתב ללוות ועדיין לא לוה.

המ"מ הביא מה שתמה הרשב"א דכיון דחייב מודה למה צריך כתוב בו הנפק דאי משום קנוניא ליכא דאי בעי כתב ליה שטר אחר מהשתא, והביא שהר"ר יהונתן כתב משום דלא סבר עדיו בחתומיו זכין לו, וכתב ע"ז המ"מ וג"ז צ"ע, ובאמת אינו מספיק כלל דזה מהני רק לומר דאם כתב ללות ולא לוה לא נתחייב הלוה אבל קושיית הרשב"א הוא דלמה ניחוש לזה כיון דיכול לכתוב שטר אחר. ובזה היה אפשר דחייש אפשיטי דספרא אלא דא"צ לזה, דאיברא דאין אנו מאמינים שכבר לוה מ"מ כשיתבע הלוה השטר שרוצה ליתנו להמלוה וללות למה לא נחזיר לו כיון דהוא בו ביום, א"כ גם עכשיו שמודה שלוה ובהך נתינה שנותן המוצא להמלוה אין בה כדי לחייב את הלוה מ"מ יש לו מיגו דאי בעי היה לוקח בעצמו ונותנו למלוה, או שיאמר להמוצא ליתנו להמלוה בשליחותו דאף דאין כותבין שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו להפוסקים דלא כאביי מ"מ א"צ שיראו נתינת המעות רק נתינת השטר וכמבואר בד' הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מלוה, [והמל"מ כאן כתב זה בשם הרמב"ן והנמוק"י ולפלא שלא זכר ד' הרמב"ם ומה שכתב דכ"נ שהוא הסכמת כל הפוסקים, בפירש"י בב"מ בדף י"ג מפורש שצריך שיראו העדים נתינת המעות] ואין לומר דדין מיגו לא מהני אלא בבע"ד ודלוה שאומר שהשטר שייך למלוה כבר אינו בע"ד דהא זהו דין בידו דעדיף ממיגו דהא בידו לומר למוצא אם אין השטר של המלוה אלא שלי שעדיין לא לויתי אני רוצה להתחייב עכשיו בשטר שלי וליתנהו למלוה.

ונראה לפי"מ דקיי"ל דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין אף שבידו לגרשה. וכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין הלכה ה' וז"ל לפיכך אומרין לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו, ולכאורה דבריו מיותרים דמה צריך ללמדנו שיש לו עצה לגרש מחדש את אשתו, ונראה דאף דכתב מקודם שחוששין שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת מ"מ אי לאו שיש לו עצה לגרשה לא היינו חוששין זה כיון דבידו לגרשה היה נאמן דהך חששא שאמר יתכוין לקלקלה אינו חשש גמור דהא בריש גיטין הביא הרא"ש ד' הירושלמי דאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים. א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, וכן החשש שמא בגט בטל גירשה מי לא עסקינן דאומר שגירשה בפני מומחין אלא שאינם לפנינו דמ"מ אינו נאמן אלא דכיון דיש עצה שיגרשה חוששין, ושם איכא הפסד פשיטי דספרא וטרחא דעדי חתימה ומ"מ חוששין, וא"כ כ"ש הכא דיכול הלוה לומר שיתנו לו וימסור למלוה בפנינו או שימסור המוצא בשליחותו בגדר התחייבות מחדש, ואף דשם יש חשש כמש"כ הרמב"ם גם כאן אפשר דנתן לו מקודם שטר אמנה ורוצה גם עתה שיחזירו למלוה באופן זה, ועמש"כ כאן המל"מ, ולכן כיון דאפשר שיתחייב עכשיו מחדש אין מחזירין אם אינו שטר מקויים:

ו

מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת היא.

השגת הראב"ד: מצא גיטי נשים וכו'. א"א תמה אני היכי פסקא למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות ככתוב בהלכות הרב ז"ל עכ"ל.

כתב המ"מ וז"ל ונראה לי שרבינו ז"ל סומך במש"כ בדינים אלו בפ"ג מה' גירושין ושם ביאר בארוכה מה שנראה לו מענין פסול הגט והכשרו, אבל כאן לא בא להודיענו אלא בזמן שהגט כשר אם ינתן לו או לה עכ"ל, ולדעתי אין בזה כדי ליישב דברי הרמב"ם דלא הו"ל לסתום דאם הבעל מודה יחזיר לאשה והיה לו לכתוב שהוא באופן שנתבאר בה' גירושין.

והנראה בזה דהתוס' הקשו במה דפריך בגמ' הא אמר תנו נותנין דמנלן דהא דקתני ונמלך היינו לאפוקי אם גרשה מקודם דמחזירין לה לראיה ותירצו דמדלא קתני ולא נתנן וקתני ונמלך משמע דאם רוצה עכשיו ליתן יכול ליתן, ובמה דרמי ר' זירא אברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה הקשו ג"כ בתוס' דדילמא יחזיר לאשה לראיה בעלמא, ותירצו דבאמת אינו נאמן שכבר נתגרשה ומה דתניא יחזיר לאשה היינו שתתגרש בחזרה זו, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש שצריך דוקא שיתנו בפני עדי מסירה ובתורת גירושין בשליחות הבעל ופשטא דיחזיר לאשה משמע דהוא בתורת שהוא שלה, וגם בלשון הברייתא קשה לפרש כן.

לכן נראה דאף דקיי"ל דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן היינו בדליכא גט אבל היכי דאיכא גט דמסייע כו"ע מודו דנאמן, ומצאתי שכתב כן בתורת חיים, ויש להוכיח כן ממה דפריך הגמ' בגיטין דס"ד וליהימניה לבעל דאמר רחב"א אר"י בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, וקשה מאי פריך בפשיטות הא קיי"ל דחוששין ואינו נאמן, וע"כ דהיכי דאיכא גט דמסייע הכל מודים דנאמן, ולכן פריך דלזמן מרובה מנלן שזהו הגט שאבד, ויש לומר עוד דמה דקיי"ל דחוששין ולא מהני מה דבידו לגרשה הא כתב הרמב"ם משום דשמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה, וזהו כשאומר סתם גירשתי דשייך לומר בגט בטל גירשה, וכן שייך לומר דיתכוין לקלקלה, אבל כששניהם מודים שהגט שהוא בפנינו כבר נתן הבעל לאשה לא שייך חשש זה, וכן בגיטין דס"ד לא שייך חשש זה וממילא דכ"ז כשאנו יודעים שזה הגט הנמצא הוא שלהם.

ולפי"ז נראה לפי"מ דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין לענין פלוגתא דרבה ור' זירא אי בשיירות מצויות לבד לא יחזיר או דבעינן נמי הוחזקו דמחלק הרמב"ם דבשיירות מצויות מיקרי לאלתר כל שלא שהא אדם שם, ובהוחזקו מיקרי לאלתר כל שלא עבר אדם שם, וכתב המ"מ דפסק כר' זירא רק לחומרא, ולכן בהך ספיקא אם לאלתר הוא כל שלא שהא או לא עבר, פסק דבשיירות מצויות ולא הוחזקו דלרבה כשר ולא מחמרינן לומר דעבר ולא שהא הוי לזמן מרובה.

והנה התוס' בד"ה והוא שהוחזקו הקשו במה דמוכח דבאין שיירות מצויות אפי' הוחזקו מחזירין דמ"ט יחזיר לאשה כיון ששני יוסף בן שמעון בעיר, ותירצו דכיון שאנו יודעין שזה אבד גט כאן אין לחוש שגם האחר אבד כיון שאין שיירות מצויות, וזה בברייתא דקתני המביא גט ואבד הימנו, אבל במתני' דדייקינן אם אמר תנו נותנים הא לא הוזכר שאנו יודעים שאבד, וצ"ל בכונתם דכיון שמפרשים הא דאם אמר תנו נותנים היינו שהוא רוצה לגרשה עכשיו, ועל זה נאמן הבעל לומר שכתב גט ואבד ממנו דדוקא למפרע אינו נאמן לומר שכבר גירשה, אבל על להבא נאמן כיון שבידו לגרשה, אכן בברייתא דבזמן שהבעל מודה דג"כ אמרינן הכי, וכבר כתבתי דיחזיר לאשה משמע דנאמן שכבר גירשה דבמתני' דהוא רק מדיוקא דתנן ונמלך אפשר לומר כפירוש התוס', אבל לשון יחזיר לאשה לא משמע דהוא ע"מ לגרשה, וא"כ יקשה איך אפשר לאוקמי כשהוחזקו ומ"מ בעינן שיירות מצויות, ועוד דבאמת גם במתני' קשה דאף דלדין גירושין יש לומר דהבעל נאמן כיון שבידו לגרשה, מ"מ בדין מוצא אבדה כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון מהיכי תיתי יאמין המוצא לזה שמא הוא של אחר שכתב גט לאשתו.

ומצאתי בש"מ שהריטב"א הקשה וז"ל ק"ל כל היכי דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא, אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחבירו מאי איכא למימר, תירץ מורנו דה"נ בשהוחזק בדרך זה (א' מהם) שעברו שם איש ואשתו וכו' עכ"ל, ונמצא דמה דמוקי רבה ור' זירא מתני' דדייקינן דאמר תנו נותנין וברייתא דבזמן שהבעל מודה דמיירי במקום שאין השיירות מצויות הוא כדי לאוקמי אפי' כשראינו הבעל ואשתו שהלכו בדרך הזה, דאז מצי מיירי בהוחזקו, אבל בסתמא לא מצי מיירי כלל בהוחזקו, ונראה דהרמב"ם אין צריך לפרש כלל דמיירי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דכיון דאמר בזמן שהבעל מודה מוכח דהוא רק בעל אחד ואין ספק אלא בינו לבין אשתו, דבסתמא לא מיירי שראינו שהלכו בדרך הזה, וא"כ כל הקושיא הוא רק למה לא התנה הרמב"ם דלא היו שיירות מצויות כיון דפסק בה' גירושין דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ פסול לגרש בו אם לא מצאו לאלתר.

ובזה שפיר נוכל לומר דכיון דמעיקר הדין היה צריך להיות הבעל נאמן שאמר גירשתי את אשתי הואיל ובידו לגרשה, ורק דקיי"ל כמ"ד חוש לה ולא הוי אלא חששא בעלמא, ולכן בזה לא מחמרינן כר' זירא דשיירות מצויות מהני למיחש אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכ' המ"מ לענין לא עבר אדם שם ושפיר יחזיר לאשה אפי' בשיירות מצויות, ומיושב שיטת הרמב"ם שכתב יחזיר לאשה ולא התנה שיהיה לאלתר או שאין שיירות מצויות וכנ"ל:

יד

כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובים בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם.

השגת הראב"ד: כל השטרות וכו'. א"א דין זה אינו מחוור אם הוחזק בב"ד או אפי' בעדים ואין דנין בו מעשה עכ"ל.

שיטת הרמב"ם צריך ביאור דנהי דסובר דעיקר דין דלא יחזיר הוא על המוצא אבל החוב הוא בחזקתו, מ"מ יקשה דעכ"פ כיון שאנו יודעין שהשטר הוא אצל המוצא אמאי לא יוכל המלוה לגבות, ועוד יותר סובר הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה דאפי' הוא תוך זמנו אינו גובה, והראב"ד השיג עליו דכיון שהוא תוך זמנו אמאי לא יגבה, ונראה דסובר הרמב"ם דכ"ז שאין השטר תח"י המלוה אין למלוה החזקה שטרך בידי מאי בעי דכשהוא ביד המלוה גובה החוב בעצם השטר, וכדאמר בקדושין דף כ"ז דשטר אפסרא דארעא ואף דזהו לענין שטר מכירה מ"מ יש לומר דה"נ לענין שטר חוב דהוא אפסרא דהשעבוד, ולכן מה דאומר שטרך בידי מאי בעי הוא בשביל דהוא באמת בידו, וכמו דין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ומדוייקים ד' הרמב"ם שכתב ואין מוציאין אותן מחמת יד בעליהן והרי הם בחזקתן, ולכאורה תמוה כיון שכבר כתב דגובים בהם למה לו לומר דאין מוציאין אותן מתח"י בעליהן וע"כ דהוא חדא מילתא דכיון שאין מוציאין אותן מתח"י בעליהן והרי הן בחזקתן לכן גובה בהן. אבל כשאין השטר בידו יכול הלוה לומר פרוע, ומהני ריעותא דנפילה גם לענין שלא לגבות החוב, ואפי' אם הוא תוך זמנו, וכמו שהוכיח הרשב"א שם כשיטת הרמב"ם.

והנה הרשב"א בתולדות אדם הביאו הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ס"ה ס"ק נ' הקשה על הרמב"ם מהא דפריך בדף י"ג אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי ומשני כל שטרי לא ריעי הני ריעי וכתב וז"ל ומאי קושיא משטרי דעלמא שביד המלוה, הא אפי' בהני דנפול אי אהדרינהו למאן דנפיל מידיה ונפקי מתותי ידיה דמלוה מגבא גבי בהו, ולמה ליה לדחוקי כל שטרי לא ריעי הני ריעי נימא הני נפקי מתותי ידיה מלוה והני לא, דהא לאו כולה מילתא בריעותא דנפילה תליא, דאפי' כי נפל ואיתרע אי נפיק מתותי ידי מלוה כשר עכ"ל, עוד הוכיח מהא דאמר בדף י"ט אי אתא למיטרף אמרינן ליה אייתי ראיה וכו', ומ"ש משט"ח וכו', הכא גבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע כו', ומוכח דאי הוי מערער ערעורו קיים.

ונראה ליישב לדעת הרמב"ם לפימש"כ בטעמו משום דדין שטר כשהוא ביד המלוה הוי מוחזק לענין זה דלאו פרוע הוא, דזהו רק לענין חששא דפרעון אבל מעיקרא בסוגיא דהוי החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי בזה באמת לא מהני כלל חזקתו של מלוה, ולכן שפיר אפי' אם החזירו ליד המלוה לא מהני כיון דאיתרע בנפילה ואמרינן שמא לא נתן עד תשרי, וכן הוא בדף י"ט דמטעם שמא כתב ללות בניסן הוא, אבל להלכה דקיי"ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון, ושמא איקרי וכתיב לא חיישינן, א"כ שפיר אם החזירו והוא ביד המלוה גובה בו וכמש"כ.

-השמטות ומלואים-

בד"ה ונראה ליישב, שכתבתי בדעת הרמב"ם דלא מהני חזקה בשטר רק לענין פרעון דבזה נאמר כיון שהמלוה מוחזק בו ודאי שלא נפרע אבל למה דמספ"ל בגמ' דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לא מהני החזקה. ולכן לא מהני החזירו ליד המלוה, ולהלכה דקיי"ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון ולכן אם החזירו שפיר דמי וגובין בו, והעיר הגריח"ס שי' דהא כתב הרמב"ם כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר ובפרק זה הזכיר גם השטרות שאין מחזירין משום שמא כתב ללות ולא לוה כמו בהל' ב', ונראה דהגמ' בדף י"ג קאי קודם דמסיק רב אסי דאין כותבין אלא בשטרי הקנאה וא"כ בספק שמא כתב ללות ולא לוה הוא ספק גמור אבל למסקנא לרב אסי ושכן סובר הרמב"ם א"כ ליכא חשש אלא שמא מיקרי וכתב ובזה אין מבטלין חזקת המלוה ולא מהני חששא זו אלא שלא להחזיר ובדף י"ט יש לומר דשם פריך אמאי לא עשו תקנה זו להחזיר ולומר אייתי ראי' ואם היו מחזירין ע"מ כן לא היה גובה בלא ראי' משום תק"ח זו. [עד כאן].

ומה שהביאו להרמב"ם לחילוק זה לחלק בין אליבא דרב אסי דהוא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ובין אליבא דאביי דהוא משום חשש פרעון נראה דהנה היכי דהמלוה בעצמו מצא הכל מודים שיגבה בו, וכמו שכתבו התוס' בדף י"ג ע"ב והוכיחו מהא דאמר בדף ז' ע"ב ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין משמע שאם המלוה מצאו גובה בו, והרשב"א בתשובה שם הוכיח ממה דאמר בברותא שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי ונפל ממני ומצאתיו, ומוכח דאף דמודה שמצאו גובה בו, אבל באמת אינו מוסבר כ"כ דאם אמרינן דריעותא דנפילה מרע לשטר א"כ מה מהני דמצאו בהיתר, וא"כ אפשר לומר בדעת הרמב"ם דבאמת אין נ"מ ולרב אסי דהוא משום שמא כתב וכו' ודאי אין נ"מ ואפי' מצאו בעצמו איתרע שטרא, אבל במה שהוכיחו בתוס' ובמה שהוכיח הרשב"א בב' המקומות לא איירי אלא בחשש פרעון דבהא דאחר שמצא שטר אמר להדיא בטעמא משום דחיישינן לפרעון והיינו משום שכתוב בו הנפק ומשמע דגם ללא לוה עד תשרי ליכא למיחש וכמש"כ התוס' בדי"ב ע"ב ד"ה ולא לוה, והא דשנים אדוקים בשטר הא מפורש ג"כ בברייתא דלוה טוען פרעתי, ולכן בזה שפיר אם המלוה מוחזק בעצמו יגבה, וכיון דמוכח דלחשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה סובר הרמב"ם דאין חילוק בין מצאו בעצמו בין החזירו לו שלא כדין דריעותא דנפילה הוי גם במצא בעצמו וע"כ דלענין חשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה אלא לענין שלא יחזיר לו המוצא, וכשאין מחזירין לו אינו גובה וכמש"כ.

והנה הקצוה"ח בסי' ס"ה סק"ט הקשה למה נותנין להמלוה כשנותן סימן כיון דאיתרע בנפילה ע"ש שהאריך בזה ונשאר בצ"ע, ועיין מה שכתב בזה הנתיבות, ונראה דמה דאין מחזירין למלוה משום חששא דפרעון הוא משום דבאמת לא ידעינן אם מהמלוה נפל או מהלוה, רק דהלוה מודה ובזה אמרינן דכיון דנפל איתרע חיישינן לקנוניא, וממילא אמרינן דאפי' נפל מהמלוה איתרע בנפילה ושמא הוא פרוע, אבל כל זה אי לא ידעינן ודאי שהוא של המלוה, אבל אם נותן סימן ואנו ידעינן שהוא של המלוה אין לנו רשות לחוש בחששות על שטר שלו והוא אומר כיון שממנו נפל תחזירו לי, וממילא כיון שמחזירין לו שפיר גובה וכשיטת הרמב"ם.

אח"כ מצאתי שכבר הקשה זה הרא"ש בש"מ גבי תכריך של שטרות בדף כ' ותי' ב' תירוצים א' כתי' הגד"ת שהביאו הקצוה"ח והנתיבות, ותי' ב' ומבואר ביותר במה שמביא שם מדברי הגליון כמש"כ, רק שלא ביארו דאינו מיושב אלא לשיטת הרמב"ם דאף דהחולקים אינם חולקים במצאו בעצמו אלא כשהחזיר המוצא שלא כדין, מ"מ יש לומר דבמצא בעצמו לא הוחזק פסולו בב"ד אבל כשהוחזק פסולו בב"ד קשה דלמה יגבה ולדברי הרמב"ם מיושב:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.